פוחדים מהשקט

התחקיר של “שבעה ימים” אודות השתולבקים (כל הזכויות שמורות לעידוק) של חברת חשמל, עורר סערה זוטא בבלוגוספירה ובטוויטוספירה כאשר רבים וטובים הביעו את זעמם כנגד הפרקטיקה הנלוזה בה נקטה החברה (תשלום לחברת יחסי ציבור כדי שתכתוב טוקבקים בעד החברה ונגד כל מי שמעז לצאת נגדה).

בטקסט הזה, שפורסם ב”עין השביעית”, אני מנסה להסביר מדוע אני לא כועס על חברת חשמל. שלא יובן לא נכון: הטקטיקה שלהם דוחה כמעט כמו שהיא מיפגרת ולמרות זאת, אני לא כועס עליה. אני לא כועס עליה כי אני חושב שבעידן, שהמאפיין המרכזי שלו הוא רעש בלתי פוסק שמייצרים ללא הפסקה כל אמצעי התקשורת, חברה כמו חברת חשמל, מרגישה (בצדק או שלא) שהיא חייבת להשתלב איכשהו ברעש אחרת יחשבו שהיא מתה, בדיוק כמו האיש ההוא ממונטי פייתון שצועק: “אני עוד לא מת! אני מרגיש טוב יותר!”.

חברת חשמל נפלה קורבן לעולמרעש שבתוכו כולנו חיים, עולם בו היא לא יודעת כיצד להשתלב. אין לה מושג איך להיכנס למשחק החדש והמוזר הזה אז היא עושה את הדבר היחיד שהיא מכירה: נכנסת בכל הכוח, בברוטאליות, בגסות רוח. הדרך בה בחרה מעידה על אופייה ועל האנשים שעומדים בראשה אך גם על הבלבול העצום אליו נקלעו חברות רבות שאינן מבינות מה קורה כאן. גם את זה אני מבין.

אם אנחנו כבר מדברים על רעש, הנה משהו שאני לא מבין: אני לא מבין את אלו שעוקבים בטוויטר שלהם אחרי מאות, לעתים אחרי יותר מאלף אנשים. הרעש שכמות אדירה שכזו של משתמשים מייצרים היא לא תאמן ולא ברור לי מה הערך של רעש שכזה ואיך אפשר לחלץ ממנו משהו חוץ מ”טרררררררר”. אולי זה עניין של ריכוז או של מיומנות שאין לי ואולי אנשים פשוט הפכו מכורים. לרעש.

הם פוחדים מהשקט.

בעצם, גם את זה אני מבין.

נכתבו 8 תגובות לפוסט “פוחדים מהשקט”

  1. שוקי:

    זה פשוט: הם לא עוקבים. הם לא מיומנים ולא מכורים, הם פשוט לא עוקבים.

  2. יובל:

    אז עכשיו אני בכלל מבולבל. אם הם לא עוקבים מה יוצא להם מזה שכתוב ליד השם שלהם שהם עוקבים אחרי 1,253 אנשים? מה זה נותן ולמי?

  3. Meme:

    זה נותן לאנשים שעוקבים אחריהם עוד מספר לעמודת ה”אנשים שעוקבים אחרי”, הידועה גם בתור “מדידה אינטרנטית מדוייקת של אורך איבר המין הגברי”.
    או במילים אחרות, זה מאפשר לך לחלוק כבוד לאדם אחריו אתה עוקב, ואז לסדר בתוכנת הטוויטר שלך סינון כך שלא תקרא שום דבר שהוא כותב אף פעם, אבל עדיין תחלוק לו כבוד.

  4. יובל:

    את רצינית? זה מה שאנשים עושים?
    ג’יזס.

  5. ג'וני דו:

    “החוכמה בעידן שבו אנו חיים היא לא לייצר עוד רעש – את זה כל אחד יכול, אפילו משרד יחסי-הציבור גוב-קרטין. החוכמה היא לייצר שקט. מי שעומד במשימה הזו בהצלחה, מצליח למשוך תשומת לב כאשר מדי פעם הוא פותח את הפה ואומר דבר מה”.

    זה הזכיר לי משהו שקראתי בסופ”ש, ובסוף גם מצאתי אותו: “היועצים שלה [של ציפי לבני], בעיקר אייל ארד, מייעצים לה להמעיט בראיונות לתקשורת ‘כי אם תדברי הרבה, בסוף לא ישמעו אותך ותאבדי את האפקט'”.
    (מתוך כתבה של שלום ירושלמי ב”מוספשבת” של מעריב)

  6. אלירם:

    לגבי חברת חשמל:

    א. אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש. בורות אינה תירוץ להצדקת ברוטאליות. (אני לא טוען שזה מה שאמרת, אני רק מדגיש)
    ב. אם לא תכעס עליהם, יגיע לישיבת הנהלה שם מישהו ויראה להם איך בלוגר בכיר תומך בהם. זה לא מופרך. הם ירגישו שהפעולה הנלוזה הזו סה”כ עשתה באזז, חלקו חיובי וחלקו שלילי.
    גם החברה הבאה שתרצה לשתול טוקבקים כדי לשפר את תדמיתה תסתכל בתקדים של חברת החשמל. אם זה עבר יחסית בשקט, אז למה שח”ח כן והם לא?

    על ההשתנה הזו מהמקפצה (ואנחנו גאים בנוכחות הרשת שלנו) צריך לצעוק. רוצים לכתוב טוקבקים שיביעו את עמדתכם? אתם חברה ציבורית, עשו זאת עם משתמש המזוהה כדובר החברה.

  7. יובל:

    אלירם – צריך להיות מאוד יצירתי כדי לפרש את הביטוי “טקטיקה דוחה כמעט כמו שהיא מיפגרת” כביטוי תמיכה. אם מישהו יצליח לעשות את זה – אני באמת אתמוך בו!

  8. אלירם:

    יצירתי נגיד כמו לתאר טוקבקים מגויסים כ “פעילות אינטרנטית” שנועדה ל “העברת מידע אמין, מלא וענייני”?

    כן, אני בטוח שהם עד כדי כך יצירתיים.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: