שששש, אל תספרו לאף אחד

מזה זמן רב עוסקים הגולשים בסוגיית הפרטיות, או נכון יותר, האין-פרטיות, בפייסבוק. ה”ניו-יורק טיימס” העלו אינפוגרפיקה מקסימה שמדגימה עד כמה קשה לשלוט בהגדרות הפרטיות שלך באתר ועד כמה ארוך ומסובך הטקסט של פייסבוק אודות פרטיות.

פייסבוק מציעה שילוב מרתק של ציבוריות ופרטיות. מצד אחד אתה מרגיש די בטוח בתוך גבולות הרשת החברתית האישית שלך. בחלק גדול מהמקרים אלו אנשים שאתה מכיר, אתה סומך עליהם, אתה מרגיש בנוח לעדכן אותם בנושאים שונים, חלקם פרטיים. מצד שני, המקום עצמו הוא מקום ציבורי, פרוץ לארבע רוחות השמיים.

השילוב הזה מוביל לכמה פרדוקסים מרתקים במיוחד. קחו לדוגמה את האתר הזה אשר מאפשר לכל אחד לבצע חיפוש של מילים מסוימות בסטטוסים של אנשים מרחבי פייסבוק. זה יכול להיות כל דבר. כאשר נכנסים אליו הוא מציע חיפוש אקראי. לי הוא הציע חיפוש אחר שילוב המילים “don’t tell anyone” ובתגובה הניב עשרות רבות של עדכוני סטטוס שבהם מוזכר צירוף המילים הזה.

התוצאה ממחישה את הפרדוקס. אנשים כותבים לחבריהם “שששש, אל תספרו לאף אחד”, אבל הם כותבים את זה במקום ציבורי בו כל אחד יכול לצפות במה שלכאורה הם לא רוצים שאנשים ידעו. כמובן שכאשר אנשים כותבים “שששש, אל תספרו לאף אחד” הם בעצם מתבדחים, שהרי הם יודעים שהם כותבים את מה שהם כותבים במקום ציבורי. אך האם הם ציפו לציבוריות בהיקף שכזה? האם ציפו שכל אחד, ממש כל אחד, יוכל לקרוא את מה שהם כתבו? האם הם ציפו לציבוריות כה גדולה עד שמישהו מארץ רחוקה מציג בגלוב שלו את הסטטוס שלהם? לדעתי לא. לדעתי אף אחד לא באמת חושב על זה.

הנה כמה דוגמאות שאספתי (למתקשים לקרוא: הניחו את העכבר שלכם על התמונה וקראו מה נכתב בסטטוס):

11 מחשבות על “שששש, אל תספרו לאף אחד

  1. אני חושבת שיש גוני ביניים בין הפומבי לפרטי. כבר הפסקתי לעקוב אחרי התהפוכות בסוגיית הפרטיות בפייסבוק, מבחינת ההגדרות, אבל אני די בטוחה שאם תרצה, עדיין יש ביכולתך לנעול את החשבון שלך כך שרק חבריך יראו. אם בחרת אותם בפינצטה, ואתה מבקש שלא יספרו, מן הסתם זה יותר פרטי מאשר איזו פקאצה עם שלושים אלף “חברים” שמודיעה קבל עם ועדה ש”אל תספרו לאף אחד, אבל היום אני בחוטיני. בלבד”. אני גם לא בטוחה שיישומים מהסוג שהזכרת יכולים לדלות סטטוסים שלך אם החשבון נעול. מצד שני, כמובן שלסמוך לחלוטין על משתמשים אחרים שישמרו על פרטיותך ולספר משהו שאתה באמת ובתמים ולחלוטין לא מוכן שייוודע ברבים, זה מופרך מלכתחילה.

  2. קריאת הסטטוסים האלא הוכיחה לי מעבר לכל ספק שבעצם אין לאף אחד שום דבר פרטי ואישי עד כדי כך שממש שווה לשמור עליו. הפרטיות שלנו, בעולם הפיזי ובעולם האינטרנטי מוגנת בעיקר ע”י העובדה שלרוב האנשים לא באמת איכפת ושאנחנו פשוט לא מעניינים מספיק בשביל שהמאמץ (אפילו של לכתוב את השם שלנו בגוגל או משהו) ישתלם למישהו.

  3. כל-כך מסכים לזה.

    לדעתי הבעיה הגדולה ביותר של המין-האנושי בעידן המידע הזה הוא מה שאני מכנה “חוסר היכולת להפריד בין האישי לבין הציבורי” שבולט בעיקר אצל בני-הנוער שאצלכם טעינת תמונות חושפניות, משפילות לאחרים, פרסום פרטים אישיים וכו’ הוא מעשה יום-יומי.

    כתבתי על זה משהו לאחרונה, כאשר בחנתי תופעה בשם VIDEO WONDER WOMAN: http://www.deot.co.il/?View=entry&EntryID=247 (ומומלץ גם להקליק הלאה למאמר “נרקסיזם סלולרי – האח הגדול והטלפון הנייד” שמדבר על ההשלכות שמעבר).

    אותי זה מפחיד, יותר מאשר משעשע כאשר אני חושב על המציאות שבה יגדלו ילדי.

  4. הסטטוס הרביעי מפוברק. הוא בנוי ממשפטי החיפוש הרנדומלים של youropenbook כדי שיעלה בתוצאות החיפוש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: