הכוכב המרגיש

כנס מעניין התקיים היום בצהריים בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. הכנס עסק בסדרה “מחוברים”, במשמעות שלה בכל הקשור לדרך שבה “העצמי” מוצג ומיוצג, בדרך שבה הסדרה עסקה בסוגיות מגדריות ועוד.

לאחר דיון תיאורטי-אקדמי, הגיע תורו של המושב השני. במקור היו אמורים להשתתף במושב הזה שלושה מכוכבי “מחוברים”: בוסי, שריג וגולדן. באופן שלא באמת הפתיע אף אחד, השניים הראשונים הבריזו. גולדן דווקא הגיע. לצידו ישבו רם לנדס, מיוצרי הסדרה, ואורנה בן-דור, בימאית של סרטים דוקומנטריים. מנחת הדיון היתה מרב מיכאלי (יחד עם ד”ר דוד גורביץ), אשר מעבר להיותה אושיית טלוויזיה, מלמדת בבית הספר לתקשורת בתשע השנים האחרונות.

כבר בשאלה הראשונה הדיון ירד מהפסים. אינני זוכר במדויק את השאלה (אותה שאלה מרב) אבל אני זוכר את התשובה (של גולדן). במקום לענות לעניין, החליט גולדן להתמקד בנימה ובטון של השואלת, קבע שהיא תוקפנית והחל לתבל את תשובותיו בכל מיני הערות סגנוניות שכל מטרתן היתה להראות כמה הוא חכם, כמה מרב אגרסיבית, וכמה הוא נאלץ להתגונן (“תראו בשביל מה יצאתי מהעבודה באמצע היום. טוב, קיבלתי החלטה ועכשיו אני אתמודד איתה”, אמר).

בואו נשים דברים על דיוקם: מרב היא אישיות דעתנית, מאוד דעתנית. היא שאלה שאלות לא פשוטות, לעתים פרובוקטיביות ותקיפות במובן זה שהיא עמדה על כך שהיא תקבל עליהן תשובות לא מתחמקות. לדעתי, המוניטין שיצא לה כפמיניסטית תקיפה, עמד לה הפעם לרועץ. בשלבים מסוימים של הדיון נראה היה שלא משנה מה היא תשאל, הפאנל יתייחס אליה כאל מי שבאה לריב. בפועל, ההפך היה הנכון. מהרגע הראשון גולדן התנהג באגרסיביות ובגסות רוח שהיה בה משהו דוחה וילדותי.

מהרגע שהדיון מוסגר כמתקפה (שלא היתה) ומגננה (שלא היה בה צורך), חלק גדול ממנו הופנה להתכתשויות ומאבק כוחות שלא כיבד אף אחד מהצדדים.

אבל לא לשם כך אני כותב.

אני כותב כיוון שבשעה וחצי שבה התנהל הדיון, חזרה וצפה מילה אחת: “מרגיש”. גולדן ירה את יריית הפתיחה כאשר אמר שהוא “מרגיש מותקף”. “ככה זה מרגיש לי”, “זו החוויה שלי”, ציין.

מכאן והלאה, זו היתה חגיגה של “מרגישים”. כולם דיברו על איך זה “מרגיש” להם, ומה הם “הרגישו”. גולדן דיבר על “חוויה מרגשת” שרק מי ש”מרגיש” אותה יכול להבין אותה וכן הלאה. גם בן-דור ולנדס דיברו על איך זה “מרגיש” ומה הם “הרגישו” כאשר הם צפו, ערכו, ביימו. כאשר הגיע שלב השאלות של הסטודנטים, רבים מהם בחרו להתייחס למאבק שהתנהל מול עיניהם. “אני דווקא לא הרגשתי שמרב תקפה אותך”, אמרה סטודנטית אחת. “חבל שאתה מרגיש ככה”. אורנה בן-דור אמרה שהיא דווקא “הרגישה” מותקפת וכי אפשר היה לשאול את אותה השאלה בטון פחות תוקפני. לנדס אמר שאם גולדן “הרגיש” מותקף, בן-דור “הרגישה” מותקפת וגם הוא “הרגיש” כך, אז החוויה של כולם היא דומה; כולם “הרגישו” אותו הדבר.

בעיני, הבחירה ברטוריקת ה”מרגיש” אינה מקרית.

זו הרטוריקה של הסדרה כולה. היא הביאה אותה לדרגת האומנות האולטימטיבית, לקיטש. היא לא עוסקת במחשבות, בידיעה או בטענות סדורות. היא עוסקת ברגשות. “כך אני מרגיש – ומה את מרגישה?”. גולדן בסך הכל יישם את הפרקטיקה שהביאה אותו עד הלום: “אני אגיד לך מה אני מרגיש”. במקום לנהל דיון שכלתני, דעתני, נוקב וכנה, התנהל דיון רגשי ועם רגשות, כידוע, אי אפשר להתווכח. כך, כאשר סטונדטית שאלה את לנדס שאלה הוא ענה: “אני לא יכול להתווכח עם מה שאת הרגשת כשצפית בסדרה”. בדיוק. אי אפשר להתווכח. ואם גולדן “מרגיש” מותקף כנראה שזו החוויה האישית שלו בפאנל. אי אפשר להתווכח עם זה. אפשר רק להתנצל. אז מרב התנצלה. כי ככה שי “מרגיש”.

לשיא הגיע גולדן שנשאל על ידי מרב: “למה השתתפת בתוכנית? בשביל מה?”, וענה לה שהיא בעצם שואלת אותו שאלה שניתן להבין ממנה כאילו הוא עשה משהו לא בסדר, כאילו הוא צריך להתנצל. ואז הוסיף שהוא עשה את זה בעיקר בשביל הריגוש: “יש כאלו שעושים בנג’י בשביל להשיג את הריגוש הזה, יש אנשים שקופצים ממטוסים, שרוכבים על אופנוע, שמחליפים בחורה כל לילה, ויש מי שבוחר להנחות כנסים”. כן, זו היתה הרמה של גולדן. אגב, לנדס הסכים עם גולדן ואמר שיש בשאלה נימה שיפוטית. דיקאנית בית הספר, ד”ר אוה ברגר, הגיבה ואמרה שהשאלה “למה?” היא לא שאלה שיפוטית. אם כבר היא שאלה שמבקשת מידע, היא שאלה שיש בה סקרנות בסיסית: למה עשית את מה שעשית. זה כמובן לא שכנע אף אחד. הם “הרגישו” אחרת.

אני מוצא את השיח ה”מרגיש” הזה, כחלול ובעיקר פחדני. אני לא נגד רגשות; לכולנו יש אותם, אף אחד מאיתנו לא נהנה כשפוגעים בהם ואם עושים את זה מול קהל גדול, זה בכלל לא נעים. אלא שנראה שגולדן לא היה מוכן לקבל שום דבר חוץ מהערצה עיוורת ומוחלטת לאומץ ולכנות הרגשית שלו. מהרגע שהוטל צל של ספק במניעיו, הוא נדרך כמו קפיץ כי הוא, אתם יודעים, “הרגיש” עם זה לא טוב. לכן הוא קיבל החלטה שהוא יצא מהדיון הזה הכי חכם, הכי שנון, הכי לא מתנצל על שום דבר. זה בטח “הרגיש” לו נהדר.

לדבר על “מרגיש לי” זה לדבר מפוזיציה של “אין לך איך להתווכח איתי”. הדיון עובר מהמישור הרציונאלי למישור האמוציונאלי. כאן בדיוק נוצר הנתק בין האקדמיה לבין הכוכב “המרגיש” (נתק עליו הצביעה אחת הסטודנטיות שאמרה שהיא “מרגישה” שהיא עדה לויכוח בין אמא לאבא). הנתק נובע מכך שהאקדמיה מבקשת לדון בכלים רציונאלים בתופעות שמעניינות אותה. היא חוקרת, שואלת, מנתחת, בודקת ובעיקר היא מטילה ספק, היא מטילה ספק בכל דבר. גולדן לא מוכן לכזה שיח, בטח לא כאשר הוא עצמו נמצא במרכזו.

ההתרשמות שלי היתה שגולדן (עדיין) חי בסרט. במשפט הראשון שלו הוא טרח להבהיר שמי שחושב שהוא מכיר אותו, בגלל שהוא ראה אותו בטלוויזיה, טועה. “אתם לא מכירים אותי ב-shit”, ציין. לא בטוח שמי מהנוכחים באולם הצטער על כך.

נכתבו 44 תגובות לפוסט “הכוכב המרגיש”

  1. ג'וני דו:

    אירוע שבו מרב מיכאלי מראיינת את שי גולדן, מקביל בערך לאירוע שבו ג’ודי ניר-מוזס-שלום מראיינת את בנימין נתניהו. בשני המקרים האווירה תהיה טעונה בהרבה מאוד אמוציות הרבה לפני שתעלה השאלה הראשונה.

  2. עדנה:

    פוסט נהדר. כולם היום “במקום” שבו “זה מרגיש” להם כך או כך.
    רק תיקון קטן, כי זה מציק, בפסקה השלישית מהסוף: רגשות = זכר. לכולם יש אותם […] כשפוגעים בהם וכו’

  3. יובל:

    צודקת. תוקן. תודה.

    ג’וני דו (1): הו! תראו מי קם לו מהקבר ובא להגיד שלום!

  4. קהל בכנס:

    מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית.
    מצד אחר, מזמינים את גולדן, שדי חושב שהשמש זורחת לו מהתחת, אז הוא חושב שהוא מגיע למפגש מעריצים שבו יסגדו לו.
    מהצד השני, יש את האקדמיה הביקורתית, שתבקר את רב הדברים הפופולאריים, כי מה לעשות, דיסטופיה יותר סקסית באקדמיה.
    הפער גדול והאגו של שני הצדדים בשמיים, והעימות הוא כמעט בלתי נמנע.
    השאלה היא אם ימשיכו להתקיים כנסים כאלה בעתיד, כי בקצב הזה, לא נראה לי שאף גורם בתעשיה ירצה לבוא להתארח…

  5. אני?:

    כל הדיון המיותר הזה שנוצר על ידי גולדן נראה כאילו הוא בא מתוך כוונה אחת ויחידה, להתעלם מהשאלות. רוב השאלות שנשאלו לא זכו לתשובה הולמת חוץ מכמה שאלות טכניות על הסדרה ועל העונה השנייה של מחוברות. כל השיח היה ממוקד בכך שהם נעלבו ממרב, ואיזו הפתעה, גם כל השיח לאחר הכנס ממוקד באותו הנושא.
    כמעט אף אחד לא שם לב שהייתה התעלמות מוחלטת מהשאלות הנוקבות, ישר הם קפצו למגננה ולקחו את השיחה למקום אחר, כך שהשאלה שנשאלה פשוט התנדפה לה באוויר.
    וגם העובדה שהרבה אנשים לאחר מכן האשימו את מרב באובר ביקורתיות ובזה שהיא אכן העליבה אותם. בואו נניח לרגע שהיא הייתה אובר ביקורתית, אז מה?! זו תפקידה של האקדמיה, ומישהו שם צריך למלא את התפקיד.

  6. שלגון:

    אני חושב שלא מדובר בתופעה חדשה. ה”מרגיש” הוא גרסה משוכללת של ה”מתחבר לזה” הבינארי (או שכן או שלא). זו איזו דיאלקטיקה (ניו-אייגית?) בלתי מושגית, ולכן לא יכולה לשמש בסיס להתיחסות ביקורתית או לדיון.
    וגם אם הם מרגישים משהוא (וטוב שכך) – אז מה? למה הם חושבים (מרגישים?) שהתגובה שלהם צריכה להתבסס באופן כמעט בלעדי על הרגשות האלה? מדובר בסוג של אוטומטיות בלתי מעובדת. מאנשי תרבות אפשר לצפות ליותר: סובלימציה.
    ובהקשר של מדיה ויזואלית ניכרת פה סוג של עצלות (ופה אני קצת ציני): המרגישים, אנשי מדיה והפקה אמורים לדעת ש- showing is better then telling. מה עם קצת mise en scene?

  7. מעיין:

    אני סטודנטית מהמכללה ופשוט לא נהניתי מהכנס.
    באתי לשמוע על מה מדובר בכלל, כי לא ראיתי את התוכנית.
    במקום לשמוע דיון מעניין, צוות מחוברים היו עסוקים רק
    בללטף לעצמם את האגו. כשחלילה נשאלו שאלות עם קצת בשר
    מפי “מירב המעליבה” נכנסו למגננה והתבכיינו, חבר’ה די פטתיים.
    הוציאו לי את החשק מלראות את התוכנית.

  8. efyska:

    יובל, אם אפשר, הערה קטנה:
    זה לא מתאים, שמכנים נשים נבונות המביעות בקול דעה ועמדה “דעתניות”. יש בזה משהו מקטין מזלזל ומרחיק. כפי שאנחנו לא מכנים גברים אינטיליגנטים “דעתנים”, אין צורך להצמיד את התואר הזה לנשים.
    מרב מיכאלי היא לא “דעתנית” ולא “תגרנית”. היא אישה אינטיליגנטית, בעלת דעה ויכולת רטורית מרשימה, כדי להביע את הדעות שלה.

    בנוגע לתוכנית – מכיוון שלא צפיתי בה, קשה לי להביע דעה בנוגע לרגשות של מר גולדן.

  9. אביתר:

    efyska אני לא יודע אם את/ה גבר או אישה אבל תנוח/י. ללא הבדל מגדרי. פשוט תנוח/י.

  10. דיימונד:

    פוסט מעולה. אישה דעתנית זה אכן ביטוי מאד מעצבן

  11. אביתר:

    דיימונד בטקסט של יובל כתוב “אישיות דעתנית”. אגב, גם אראל סגל הוא אישיות דעתנית. אולי efyska לא מכנה גברים אינטיליגנטיים במילה דעתניים, אבל אראל סגל הוא אישיות דעתנית. אני מקווה שלא הקטנתי אותו.

  12. דנדוש:

    פוסט מעולה באמת. אישה דעתנית זה בסדר גמור. כמה הנשים החביבות עליי בתקשורת הן דעתניות לעילא – מרב מיכאלי, אורלי וילנאי, לינוי בר-גפן, ועוד.

  13. דיימונד:

    טוב לא בא לי כל כך לדיון בנושא, אבל מתי בפעם האחרונה מישהו אמר על גבר שהוא דעתן? גם התואר “אסרטיבית” שמור לנשים. בכל מקרה, צודק, יובל כתב אישיות דעתנית.
    עם זאת, אם מישהו/י מבטא/ת את מורת רוחו מביטוי שפוגעני בעיניו/ה התשובה “תנוח/י” היא סתם מעצבנת. זאת הרגשתי
    :)

  14. עידן:

    פוסט מצוין.
    לא ברור לי מה הבעיה עם ‘דעתנית’.
    לא ראיתי ולו דקה של מחוברים, אבל קראתי לפני כמה חודשים כתבה של שי גולדן על הביקור שלו בסט של מד מן. הספיק לי כדי להבין מי האיש. התיאור בפוסט תואם לגמרי למה שאני חושב עליו.

  15. דנדוש:

    כן… אוף, שיח מגדרי זה מתיש. חשוב וקדוש, אבל כמו רוב הדברים האלה – מתיש.
    בכל מקרה – הכוונה האישית שלי היא ממש לא ממפלגת ה”תנוחי”, אל תנוחי בכלל (אלא אם כן את רוצה), אלא רק להאיר פן נוסף.

  16. רגשות מחושבים:

    אני משתמש בביטוי דעתן ואסרטיבי לגברים בלי שום היסוס, כמושגים חיוביים ביותר.

  17. רואה שחורות:

    אנשים משתמשים בביטוי “אני מרגיש” כדי שאי אפשר יהיה לתקוף את עמדתם. אתה לא יכול לשכנע מישהו שהוא טועה אם זה מה שהוא מרגיש. זה גם סוג של אמירה מתחמקת ומתגוננת, אבל זו גם תגובה לאגרסיביות הדיון המחריפה והולכת בישראל. ואני מרגיש שמי שחושב אחרת הוא מטומטם.

  18. דורון ניר:

    על זה אמא שלי היתה אומרת: “אה, ככה אתה מרגיש… אז תרגיש אחרת!”

  19. ספגטי:

    פוסט שמרגיש לי מעניין. אפשר היה לקחת אותו למקומות יותר רחוקים. כל הפצצת רגשות הזו כמו גם השיח על אינטליגציה רגשית מגיעים מכך שהעולם התרבותי המערבי הופך להיות יותר ויותר נשי. וזה נחמד שדווקא האישה, מירב מיכאלי, התעמתה עם הגבר הרגיש והמרגיש – גולדן.

  20. ניר:

    כמו שר”ש כתב, אנשים משתמשים ב”אני מרגיש” כדי לנסות להתחמק מתשובה בעזרת עמדה שאינה ניתנת לתקיפה (הרבה פעמים זה אפילו לא מודע), אבל היא דווקא כן ניתנת לתקיפה.
    בכל פעם שמישהו מסביר לי ש”ככה הוא מרגיש” אני פשוט שואל “למה לדעתך אתה מרגיש ככה? מאיפה מגיעה ההרגשה הזאת?”. גולדן הרגיש שהוא מותקף על ידי מיכאלי? מיכאלי היתה צריכה לשאול אותו מדוע הוא מרגיש כך. גולדן היה משיב ששאלותיה תוקפניות ומיכאלי היתה מבקשת להבין מה תוקפני בהן. זה אמנם פינג-פונג שעלול להתארך מעט, אך בסופו מגיעים לעומק העניין, מתירים את פלונטר הרגשנות, נוטשים את המישור האמוציונלי וחוזרים אל הרציונלי.

  21. שולי בלבולי:

    אני רוצה להציג גרסה אחרת למה שקרה שם אתמול. אני סטודנטית במכללה למנהל ופשוט נדהמתי מהתוקפנות של מרב מיכאלי.הזמנת אנשים לכנס כדי לשאול אותם שאלות,אבל כל מה שהיא עשתה הייתה לנסות לגרום לרם לנדס ולגולדן להשתכנע בטענתה שהסדרה היא סדרת ריאליטי נחותה ושהם רק מחפשים את הכבוד.ושניה לפני שגולדן הלך היא שאלה אותו על היחס המשפיל שלו לנשים בעיתון הארץ ובסדרה.אני במקום גולדן הייתי קמה ועוזבת את הכנס אחרי השאלה השניה.זה היה ברור לכל אחד שיש לה אג’נדה נגדו (אולי לא סובלת אותו באופן אישי) ושהיא לא מונעת ממניעים של “מחקר” ורצון לרדת לשורש האמת.עם כל הכבוד,היא מנחת פאנלים ולא חוקרת באקדמיה.ואם הזמנתם את מחוברים לאקדמיה סימן שחשבתם שזו תוכנית ששוה דיון אקדמי,אבל כל מה שעשתה מרב מיכאלי הייתה להסביר כמה התוכנית והמשתתפים בה ירודים.אז לא פלא שגולדן התעצבן.ובעיניי דרך אגב הוא לא היה גס רוח אלא עדין ושנון.הוא החזיר לה עקיצות על העקיצות שלה.אני התביישתי להיות שם וכמוני עוד הרבה שהסתובבו ודיברו אחרי הכנס אמרו שזה היה ממש משפיל ומבזה ושהם לא מבינים למה דויד גורביץ נתן לזה יד.

  22. אנשה:

    מירב מיכאלי? זו שבהפגנת השמאל בת”א לפני כחודשיים דיברה על “האנשים והאנשות שכאן”?
    פארודיה על עצמה…

  23. סטודנט לשעבר בקמפוס:

    פוסט מרגש.

    ולעניין, לא הייתי מצפה יותר מידי מאנשים כמו שי גולדן שכל הקריירה שלהם בנויה רק על כתיבה מרושעת כלפי כל דבר שזז. בסופו של זה מחלחל לחיים האישיים ורואים את זה על הבן אדם עצמו, ואני אחד שלעולם לא ראה שניה אחת מהסדרה מחוברים ומה שאני מכיר זה רק את ה-shit של גולדן ולא יותר.

  24. ג'וני דו:

    יובל, כשאתה כותב לי “הו! תראו מי קם לו מהקבר ובא להגיד שלום!”, אני מרגיש מותקף. תרגיש חופשי להתנצל בהקדם.

  25. ערן:

    הבעיה היא לא גולדן וה”מרגיש” שלו. הבעיה היא שגולדן ודומיו עורכים עיתונים ומוספים שמבוססים לא על הוספת ידע לעולם אלא על הגדרת הרגש שהם מעוררים אצל הקורא (שצריך להתעצבן, או לבכות, או לצחוק – בטח לא להבין יותר את העולם סביבו). חבל, זה מרגיש לי כמו היטפשות של החברה שלנו

  26. דן ברותחין:

    היה כנס מבזה.מירב מיכאלי התנהגה כמו בריון.
    התביישתי בשבילה ובשביל ד”ר גורביץ,שאותו תמיד הערכתי כסטודנט. הרגשתי לא נעים בשביל גולדן ולנדס שבאו להתארח וקיבלו יריקה בפרצוף מהמארח.
    ולגבי כותב הפוסט – אתה נראה לי משוחד. איך יכול להיות ששנינו ישבנו באולם וראינו את הדברים בדיוק להיפך? בעיניי גולדן ניסה להשיב לעניין ולהיות כמה שיותר רציני, אבל מיירב פשוט באה למלחמה וככה זה יצא.

  27. יובל:

    וואלק דן עלית עליי. אני שכנדוד רחוק של מיכאלי. משוחד אש.
    דן, תכיר את הקונספט של “דיון”. “דיון” – זה הוא דן.
    בדיון יש מגוון דעות. לך יש דעה, ולי יש דעה. חדשני, הא?!
    ואגב, קוראים לה מרב ולא מיירב.

  28. דן ברותחין:

    כמו שחשבתי:‏ גם אתה בסך הכל ביריון עם מקלדת.‏ התגלת במערומייך.‏ ‏

  29. יובל:

    אצטרך לחיות עם אכזבתך

  30. שני:

    דן ברותחין, אני רוצה להגיד לך שאני מתביישת שאתה לומד איתי, אם אתה אכן סטודנט. אתה בא לכאן ומאשים את יובל שהוא “משוחד” וכאשר הוא אומר לך – איש, זה דיון וזו עמדתי ולך יש עמדה אחרת אבל אני לא משוחד, אתה קורא לו “בריון”. איזה בנאדם עלוב אתה.

  31. חן:

    נכחתי באותו הכנס ממש, מאוד מסכים עם דעתך. אך לעיתים המושג הרגשה או רגש מטשטש ובעצם אנו נוטים לומר “אני מרגיש” כשהכוונה ל”אני חושב” או “לדעתי”. דעתי היא שבנימה של מירב בהחלט היה טון לא נעים שגרם לי לנוע באי נוחות במושב החמים ביום עם שמש שקרנית. מירב שאלה שאלות קשות אך לטעמי לא שייכות לנושא שלשמו התכנסו הניצים, ויותר למען רכילות צהובה וביצתית. הרי בינינו, אנחנו יודעים בדיוק את סיבותיו שי גולדן להשתתפות בסדרה – ע”ע ההתעסקות המוגזמת שלו בעצמו. טענתי היא שמובילי הכנס לקו בתסמונת מינכהאוזן כאשר דימו את הדיון לדיון מעמיק ורציני בפני סטודנטים לתקשורת בכדי לזכות בתשומת לב. בפועל הנוכחים לא שמעו דיון איכותי, ולא קיבלו ערך מוסף ואיטלקטואלי.

  32. יובל:

    חן (31): לגבי הטון, אני מניח שזה עניין של פרספקטיבה ותחושה אישית. אני חשבתי שבטון שלה יש משהו תקיף אבל לא תוקפני, כזה שבא לבקש תשובות אבל לא כזה שמבקש להעליב תוך כדי, כזה שאומר “חביבי, אני לא אוותר לך, אני רוצה שתענה לעניין”. את פירשת אותו כתוקפנות ואני יכול להבין למה, למרות שאני לא לגמרי מסכים.

    מצד שני, אני לא מסכים איתך ש”אנחנו יודעים בדיוק את סיבותיו של גולדן להשתתף בסדרה” וממילא, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, היה נחמד לשמוע את זה ממנו. השאלה “למה?” היא השאלה הכי בסיסית והכי לגיטימית שכל אקדמי שואל, אדרבא, כל עיתונאי שואל. לנסות ולאפיין אותה כתוקפנית, זה על גבול המשעשע.

  33. יאיר יונה:

    -מה זאת אומרת אתה חושב שצריך לזרוק את הערבים לים\למסור שטחים\לא לשחרר את שליט בשום אופן\חייבים לשחרר אותו עוד היום עבור כל מחיר\ביבי חרא\ביבי גאון ???
    – מה אתה רוצה? אמרתי ‘לדעתי’.
    -אה, כי זה נשמע עובדתי
    -לא לא, זה לדעתי.

    המרגישים הם אלו שחסמו וויכוח לפני כמה שנים עם ‘לדעתי’ (ואחיו המשלים – “מה אתה רוצה, זו דעתי”). שהרי ידוע, שאילולא ‘לדעתי’, היה נראה שאחד הצדדים חקק בסלע את דעותיו והפך אותם לאמת אוניברסלית.

  34. לינוי:

    “זה מרגיש לי”, “זו האמת שלי” אלה ביטויים שהאומר אותם מבקש במניפולציה רטורית למנוע ממך כל אפשרות להתווכח איתו.
    אתה לא יכול להתווכח עם רגש כי רגש הוא בלתי מדיד, בלתי אמפירי.
    “אמת” היא מושג שמשמעותו המקורית היא עובדה אובייקטיבית מוסכמת על הכל,. כשאתה מוסיף את המילה “שלי” – אמרת אוקסימורון: מונח אובייקטיבי ושיוך סובייקטיבי. אם אדם אומר “זו דעתי”, או “כך אני חושב” אפשר להתווכח איתו כי על דעות מתווכחים, על מחשבות מתווכחים, אתה צריך להוכיח את התוקף שלהן. עם אמת אי אפשר להתווכח. יש רק אחת כזו.

  35. צאובר:

    מסכימה עם הביקורת על השימוש המגננתי במונח מרגיש, כסוג של הגנה א-פריורית בפני כל ביקורת אפשרית. זה חלק מהטשטוש בין הספרה הפסיכולוגית לספרה הלוגית. והבעיה של דיון אקדמי שגולש אל הספרה הפסיכולוגית היא שהוא הופך ריק מתוכן ומשעמם.

    ובעניין אחר – בקשה קטנה – האם אפשר להחליף את כל המופעים של “מרב” ל”מיכאלי”, או לחלופין את כל המופעים של “גולדן” ל”שי”? יש משהו מאוד צורם בהתייחסות לאישה (ואפילו חזקה ודעתנית) בשמה הפרטי בלבד, כאשר הגבר עמו היא מתעמתת מוצג בשם משפחתו. (אני בטוחה שזה לא נעשה במודע, אבל זה מפריע).

  36. אלי:

    מתוך עניין – רק אני מחכה לתגובה נרגזת של גולדן כאן? (אין כמו סכסוך טוב על הבוקר).

  37. רוצה להיות אבא:

    בהתעלם לרגע מהעובדה שהצגת ניתוח מרתק ומנוסח היטב – מה בדיוק חשבת שתקבל?

    מצד אחד, ׳נער הזהב׳ שמסמל יותר מכול תהום הבאנליות והרדידות שעיתון הארץ דוהר לעברו. מצד שני האישה שמאמינה ששוויון בין נשים לגברים מודגם על ידי אימוץ ושכלול בוטה של תכונת הנתפסות כגבריות (בפרט בידי שובניסטים כמו הגברת מיכאלי), כגון ׳גסות רוח׳, ׳הטחת עלבונות׳ ובפרט ׳טיעונים רדודים׳ לכל דורש.

    טוב לא יכול לצאת מזה וחבל לבזבז כסף על מונית לאירוע שכולל את השנים.

  38. דני:

    אני חושב שנושא ה”מרגיש” הוא בסה”כ ההתפתחות העכשווית של תרבות השיח הציבורי בישראל, שהיא תרבות רלטיביסטית לחלוטין, על גבול הניהילזם.
    גולדן או הסטודנט בקהל או כל אחד אחר “מרגיש”.
    הוא לא “חושב” – כלומר לא שקל את הנושא בצורה הגיונית על פי מערכת מוסר או היגיון סדורה והגיע למסקנה מתבקשת כלשהי.
    הוא “מרגיש” – כלומר הוא החליט מה דעתו על הנושא בהתאם לאינסטינקט שהיתרון הכי גדול שלו הוא שאי אפשר להתווכח איתו. כמו שאמרת – עם רגשות (בניגוד לדעות) אי אפשר להתווכח.
    זאת דרך מאד נוחה להתחמק מעימות על ההיגיון שבעמדה שלך, על מידת הקיימות שלה.
    הרי אי אפשר להתווכח איתך – ככה אתה מרגיש! וככה קל מאד גם לעקר את הויכוח מכל תוכן וכל סיכוי להגיע למיצוי אמיתי, להתקרב להחלטה חד משמעית לפיה עמדה כלשהי (אולי לא העמדה אותה ה”מרגיש” הרגיש הציג) תצא כזו הלגיטימית וההגיונית.
    בעצם השיח נהפך למה שתיארת – קשקוש רגשני של אנשים רגישים, שלא מוביל לשום מקום, ובו כל העמדות ולו גם החשוכות ביותר הן לגיטימיות כי הן מגיעות ממקום פנימי של רגש כלשהו שמותר לו שלא להיות מונע ע”י היגיון.
    ושלא במפתיע זה בעצם מעקר מכל תוכן כל סוג של דיאלוג. כי הרי מותר לכולם להרגיש הכל, ובעצם התוצאה היא שבדלת האחורית מותר להם לחשוב הכל, וכל דעה יוצאת כראויה לביטוי מחשבה והבעה.

  39. לינוי:

    דני, אמרת את מה שאני חושבת, רק טוב ממני. זה מרגיש לי שאני מקנאה.

  40. אור כהן:

    פוסט מעולה. אבל כל הדיון הזה אם יאה לקרוא לאישה אישיות דעתנית או לא, מקביל לתחרות של גולדן ומירב על תפקיד הפוגע/ת- נפגע/ת. זוהי בעיקר, סטייה מהעיקר. לכן אני לא הולכת לכתוב שאני בהחלט חושבת שדעתנות זו תכונה שאני מעריכה ומכבדת.

    גם אני סטודנטית ונדמה שכל הפאנלים האלה תקשורת מול אקדמיה, תקשורת מול כוחות הביטחון תמיד מסתיימים עם תחושת החמצה בגלל התעסקות במשחקי כבוד תפלים. לא חבל? אני באתי לאקדמיה בשביל ללמוד, אקשן יש לי בחיים שלי. אני חושבת שזו אחריות הגוף היוזם למצוא מישהו שינווט את השיחות לדיון תרבותי שיניב מסקנות. מעבר לזה שלריב (לריב, לא להתווכח) על במה זה ביזיוני. לכל הדעות.

  41. רונית:

    ישנה משוואה פשוטה מאוד. נשים “דעתניות” = נשים “תוקפניות”. בלי קשר לפרטים הספציפיים של הדיון, הטענה המופנית כנגד נשים המנהלות פאנלים, העומדות על הנושא באופן ביקורתי ולא מתחנחן היא תמיד אבל תמיד, שהן נעות בין הדעתני (קונטציה שמרגישה לי שיפוטית לרעה) לבין התוקפני (קונטציה שמרגישה לי שיפוטית ממש רעה: “תחזרי למטבח!!!!”). תודה למרב מיכאלי שמוכנה תמיד לשאת על שכמה את המטענים האיומים האלה של השובניזם הגלוי, הסמוי, הגברי והנשי.

  42. רוני רוזמן:

    רונית, את צודקת ומדייקת.

  43. ש.:

    אני מקבלת חלחלה מהביטוי “זה מרגיש לי” או “זה מרגיש כמו”. אין דבר כזה בעברית, לעזאזל!
    (רק עכשיו ראיתי את הפוסט ולכן התגובה המאוחרת)

  44. איך קרה שירון פריד, קומיקאי עיתונות, הפך לכותב במוסף הארץ @ דברים שרואים משם:

    […] מדי למידותיהם של האדונים פריד את גולדן, המרוכזים בעצמם והמרגישים עד כדי כאב. כולי תקווה שקברניטי "הארץ" ישכילו […]

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: