נוהג, בדרך לסבא

אתמול, יום שישי, היה יום פתוח במכללה למנהל. מאות מועמדים הגיעו למכללה, הסתובבו, דיברו עם אנשי סגל והתלבטו מה ללמוד. בצהריים העניין נגמר ואני יצאתי לכיוון בית הקברות האזורי שליד המושב חדיד, בסמוך ליער בן שמן. שלושים יום עברו מאז שסבא שלי נפטר והגיע הזמן לבקר אותו, לראות את המצבה, לראות האם סבתא שלי, שמחכה לו שם כבר חמש שנים וחצי, מרוצה.

השעה היתה אחרי אחת בצהריים וברדיו התנגן לו שלמה ארצי עם תוכניתו "עוד לא שבת", שנראה כאילו היא שם מאז ומתמיד. בתקופה האחרונה משדר ארצי רק בתדירות של אחת בשבועיים כאשר בשבוע השני משדר רענן שקד. בחירה מעניינת.

אפשר לאהוב יותר או פחות את שלמה ארצי אבל אני לא אשכח לו את התוכנית הזו ביום שישי, שהיתה עבורי סוג של שפיות קטנה בתקופה שבה נשארתי שבתות בקציעות. שם, למעלה, בראש הבסיס הענק שבתחתיתו היה בית כלא מאולתר, ישב לו גדוד 52 של השריון אליו סופחתי לתקופה של חמישה חודשים. זו היתה ללא ספק אחת מנקודת השפל של השירות הצבאי שלי. בשירות הצבאי אתה לומד עד מהירה את המשמעות האמיתית של הביטוי "חור שלא ברא השטן". קציעות הוא לא החור הגרוע שבהם אבל הוא בהחלט ברשימת עשרת הגדולים. תקוע בסוף כביש שלצידו יש רק את ניצנה, מצרים, חול ושום דבר אחר, קציעות היה בשבילי הגיהנום בהתגלמותו.

בימי שישי, כאשר נשארתי לתורנות שמירות, הבסיס התרוקן כבר בשעות הבוקר המוקדמות ובשעה 1 בצהריים, הוא כבר היה שומם. שם, ליד הש"ג האחורי של הבסיס, פתחתי את הרדיו הקטן שלי, זה שאסור היה לי להאזין לו בשמירה, ושמעתי את שלמה ארצי מלחשש ומשמיע כמה שירים שגרמו לי יותר מכל לרצות לחזור הביתה אבל גם לזכור שיש "הביתה" ולמרות שקציעות נראית כמו קרע במרחבי הזמן-חלל, היא שייכת לכאן ולעכשיו ויש מצב שבשבוע הבא אוכל להוריד ממני את האבק האינסופי של המדבר.

הרפרטואר המוזיקלי שארצי משמיע בתוכנית אף פעם לא היה הדבר הכי חתרני בשכונה (בלשון המעטה) אבל לפעמים זה בדיוק מה שאתה צריך: קצת שקט ושלווה ומוזיקה נעימה.

השיר הראשון שארצי שם היה של בק, שמצויד בקליפ משונה במיוחד.

לאחריו הוא שם שיר שבזמן האחרון אי אפשר להימלט ממנו. בעוד כמה חודשים הוא יהפוך לדבר הכי מאוס ומסטיקי שאפשר להעלות על הדעת (אולי כבר עכשיו) אבל ביום שישי בצהריים, בשעה שלא מיהרתי לשום מקום אלא רק לביקור חטוף אצל סבא שלי, הוא התאים לי.

בעודי נוסע ראיתי מצד שמאל את המסלול החדש, המהיר לתל-אביב, המסלול בתשלום. השלט הורה שכדי לנסוע בו יש לשלם שישה שקלים. אם מישהו מחפש עדות לסיאוב שתוקף את מדינת ישראל הרי שהמסלול הזה הוא דוגמה מצוינת.

נניח שיש היגיון וצורך במסלול כזה. נניח. השעה היתה שעת צהריים ביום שישי – שום פקק לא נראה באופק. לא מדובר בכביש שש שניתן לטעון שהוא מקצר טווחים מפה לשם גם כאשר אין פקקים. פה מדובר בנתיב שכל מטרתו לתת דרך קיצור לאלו שממהרים לתל-אביב ויכולים לחייב את מקום העבודה שלהם כמו גם כדי לשמש משאבת כסף מציבור שגם כך נאנק תחת הנטל (ההסבר הרשמי של עידוד הנסיעה בתחבורה ציבורית והפחתת מספר כלי הרכב שנכנסים לעיר פשוט לא משכנע אותי). כך התפתחה מדינת ישראל: במקום לפתור בעיית תשתית כרונית, היא עושה ממנה כסף. אבל מדוע בשעות שבהן אין פקקים, אין ולא יהיו, לא פותחים את הנתיב לכולם? מדוע לצד הכביש עומד פס אספלט מפואר, ריק, ללא שימוש? ניתן היה לשחק משחק טניס שלם, ללא הפרעה, על הכביש הזה באותן השעות.

היזמים הסבירו שהגדולה של המסלול הזה נעוצה בכך שהוא יודע להתאים את תעריף הנסיעה בהתאם לעומס בכביש ירושלים-ת"א: ככל שהעומס גדול יותר, המחיר בכביש האגרה גבוה יותר. סבבה ומגעיל. בהינתן שיש כזו אופציה, מדוע בשעות שברור שאין שום פקק – נניח ב-4 לפנות בוקר – לא יורד המחיר לאפס שקלים? של מי הכביש הזה, של מי המרחב הזה, של מי המדינה הזו? איך הגענו למצב שבו מפקיעים כביש בדרך לתל-אביב ולא נותנים לך לנסוע עליו גם כאשר ברור שבשעות הקרובות אף אחד לא ישלם אגורה שחוקה?

חשבתי על הכביש הזה וחשבתי על סבא שלי, יליד הארץ שנולד ביבניאל. חשבתי האם הוא, השייך לדור מייסדי המדינה, היה מאמין שיום אחד כדי לנסוע מירושלים לתל-אביב נצטרך לשלם שישה שקלים כדי לנסוע על כביש ריק.

17 מחשבות על “נוהג, בדרך לסבא

  1. איך בכלל אפשר לקבל ביקורת על מוסדות המדינה, ממי שמודה ששבר-שמירה בהיותו חייל בצבא אותה מדינה?

    צפה שהעניין הזה יעלה בוערת החקירה המתהווה של הכנסת לנושא מימון שמאלנים שכמוך!

  2. עידו (1): כביש תל-אביב ירושלים לא היה ריק. הוא פשוט לא היה פקוק. הנתיב המהיר היה ריק לחלוטין. שומם. אני מדבר על שומם במונחים של אפס מכוניות.

    רוצה להיות אבא (2): צודק.

  3. קצת מצחיק אותי שאתה מתאר את קציעות כאחד החורים הגדולים שצהל יכול להוביל אותך אליהם. כבר כמה חודשים שאני מסופח לבסיס שנמצא ממש ליד, והוא דווקא לא מרגיש לי כמו חור בכלל. כנראה שהכל עניין של הקשר, וכשאתה נמצא שם כדי לעשות בעיקר שמירות, כל מקום שהוא לא ליד הבית מרגיש כמו החור הכי גדול שקיים.

  4. קובי, יש הרבה צדק בדבריך. אבל אני לא חושב שזה רק תלוי הקשר זה גם תלוי טכנולוגיה. בראשית שנות ה-90', בלי טלפון סלולרי (בלי טלפון ציבורי למעשה), בלי אינטרנט, בלי מחשב, בלי כל הדברים שקצת נותנים לך תחושה של ציוויליזציה גם בתוך בסיס מרוחק – הוא היה האמא של החור.

  5. ועוד לא דיברת על העובדה שכדי לבנות את הכביש הזה, היו צריכים להפקיע נתיב אחד מנתיבי איילון, בדיוק בקצה, איפה שיווצר הפקק המרשים ביותר [כן, אני מכיר את הסיפור על התכנון הלקוי של הנתיב ותכניות הרכבת – לא משכנע, היה אפשר לסיים את הנתיב קצת דרומה]

    כמה שנאמר, כדי לייצר ביקוש, נקטין את ההיצע

  6. העובדה שמדינת ישראל, מדינה קטנה במידותיה ועמוסה מאוד בכלי רכב שעליהם מושת מס מן הגבוהים בעולם, 'נזקקה' למשקיע חיצוני כדי לסלול את כביש 6, מדברת בעד עצמה. תנאי הרישיון הנדיב והדרקוני שניתן לאוליגרך, הפטור מתשלום אגרת הנסיעה לחברי כנסת, והשילוט המזעזע לפני נתיבי הכניסה לכביש ( שלעיתים קרובות לא מיידע את הנהג על נתיב חלופי חינמי ליעד ) כבר מזמן הראו לאזרחים מי הבוס במדינה ואיך הדברים מתנהלים באמת.

    על חסרון מערך רכבות ארצי יעיל וחשמליות או רכבות קלות בערים שהיה מייתר מאות אלפי כלי רכב על הכבישים, מפחית את מספר תאונות הדרכים, תורם לפיתוח הכלכלה והפריפריה, מוריד את צריכת האנרגיה של המדינה ואת זיהום האוויר, ומביא להקטנת תחושת המחנק הכללית במדינה אף פוליטיקאי כבר לא מדבר, והעם כבר התייאש מלקוות שיום אחד הממשלה תחליט ותבצע את הפרוייקט הזה, שייקח יותר מכמה קדנציות.

    זה באמת טראגי בעיני שגדל בארץ דור צעיר שפשוט לא מבין ולא יודע שפוליטיקאים נבחרים אמורים לעבוד לטובת כלל האזרחים, הם פשוט לא פגשו עדיין אחד כזה, והחוויות היומיומיות שלהם במפגש עם השירותים הבסיסיים שמדינה מחוייבת לתת לתושביה כבר לא רומזים מה המצב אליו צריך לשאוף. כבר שנים רבות נדמה לי שיש משבר אמון עמוק בין האזרחים למדינה. אנחנו פשוט לא מאמינים שיכול להיות מצב בו המדינה תנהג בצורה הוגנת כלפי אזרחיה אם אפשר לגבות עוד מס בדרך או לייצר עוד מנגנון מסואב לאספקת שירות בסיסי מאין כמוהו כדוגמת עשרות תאגידי המים.

    לתחושתי, אזרחי המדינה פשוט נשדדים מדי יום ביומו על ידי הממשלה ומוסדותיה.

  7. לחברה שמוכנה לקיומן של מפלצות בטון פרטיות בחסות המדינה ע"ח השקעה בתחבורה ציבורית ראויה מגיע לשמוע ליידי אנטבלום בריפיט עד קץ הימים.

  8. אני בהחלט לא אוהב אוליגרכים, קונגלומרטים ששולטים על שוק הרכב/הדלק/הבטון במדינה ואת הממשלה.

    אבל – הנתיב הזה כן מעודד, בצורה מסוימת ודי ישירה, נסיעה בתחבורה ציבורית:

    * יש בו חניון חינם (לבאי המסלול כמובן) ושירותי הסעות לקריה ולבורסה בר"ג. משם אפשר ללכת ברגל או לקחת אוטובוסים.
    * כל כלי רכב שבו יש נהג + שלושה נוסעים יכול לנסוע חינם בנתיב, ובאתר טוענים שבחלק משעות היום ניתן גם לנסוע בחינם אם ברכב יש נהג + שני נוסעים.

    כך שבעיקרון שלושה חבר'ה + נהג חולקים בדלק לנתיב המהיר שהנסיעה בו חינם בשבילם. הם גם יכולים לחנות בחניון בחינם, לקבל הסעה לת"א בחינם ולהגיע משם לעבודה.

    אני מבין את הצורך ליפול על המיזם המזעזע והקפיטליסטי הזה, לזלזל בו ולרדת עליו מכל הכיוונים – רק שהוא לא כזה מזעזע.

  9. קבוקים (10): יש היגיון במיזם שכזה, כפי שתיארת אותו, במצב שבו כאשר אני מגיע לתל-אביב פוגשת אותי רכבת תחתית. אבל אם לוקחים אותי לרכבת צפון או לעזריאלי ואני עובד במגדל שלום – מה זה עוזר לי, תגיד לי, מה זה עוזר? עכשיו אני צריך לחכות לאוטובוס? לקחת מונית? לעמוד בפקקים עוד 45 דקות רק כדי לנסוע עוד 6-7 ק"מ בתוך העיר?

    רוצה לומר, מה שאתה אומר ומה שאומרים אנשי המיזם נכון בתיאוריה. בפרקטיקה אין שום היגיון להיכנס לתל-אביב ללא רכב כאשר בתוך תל-אביב אין שום מערכת תחבורה פנימית מתפקדת שיכולה להצדיק זאת.

  10. תשמע, כולם אומרים שמערכת התחבורה הציבורית בת"א לא מתפקדת. אני כבר ארבע שנים גר בגבעתיים ובתקופה הזו עבדתי בפ"ת, במרכז ת"א ובהרצליה ואני חייב להודות שלמרות שאוטובוסים זו שיטת התחבורה הציבורית הפחות נוחה מהאופציות שיש בעולם כי היא לא מדויקת ולא מתוחכמת – לשלושת המקומות לקח לי מקסימום שעה להגיע, ולרוב באוטובוס אחד.

    בברלין, בריסל, לונדון – שכולם מסתכלים עליהן כמודל לתחבורה ציבורית, צריך לקחת לפעמים רכבת + תחתית של שעה ואז ללכת ברגל או לקחת אוטובוס, או חשמלית או ללכת ברגל.
    המצב בארץ לא כזה נורא. הוא גם לא כזה טוב, אבל אני חושב שהרבה אנשים יכולים להגיע לעבודה שלהם בתל אביב בתחבורה ציבורית, בין אם הם גרים בעיר ובין אם הם בפרברים, הם פשוט בוחרים שלא מסיבות שונות.

    ולראיה – חצי מהחיילים בקריה מגיעים ברכבת. הם לוקחים אוטובוס מהבית לתחנה בחיפה/אשדוד, לוקחים רכבת של שעה-שעה וחצי ועושים את הדרך הזו פעמיים כל יום במשך כמה שנים טובות. אין להם כסף לאוטו והם לא משלמים על תחבורה ציבורית – וזה עובד לא רע.

  11. צר לי, לא השתכנעתי. פעמיים.
    ראשית, בברלין, בריסל ולונדון אתה לפעמים צריך לקחת רכבת פלוס תחתית פלוס אוטובוס כאשר אתה עובר מרחק של עשרות קילומטרים. ממש לא המרחק מגבעתיים לפתח תקווה. את המרחק הזה אתה עושה בתחתית של לונדון במשהו כמו 15 דקות, אם לא פחות (ולא שעה כפי שאתה מתאר).

    שנית, זו באמת חוכמה קטנה לתת דוגמה של חיילים שנוסעים ברכבת לקריה. כמובן שהם נוסעים ברכבת לקרייה. הרכבת נעצרת בקרייה!! עדיין לא הסברת לי למה אם אני מגיע ממודיעין, כדאי שאחנה את האוטו בחניון, אחכה להסעה, אסע לעזריאלי (בחלק ניכר מהמקרים יש פקק עצום גם מקיבוץ גלויות ועד עזיראלי), ארד מההסעה ואז אחכה לאוטובוס או אקח מונית כדי להגיע למגדל שלום. תל-אביב לא ערוכה לכזה פיתרון כי אין בה נתיבים אמיתיים לאוטובוסים, אין בה רכבת קלה או רכבת תחתית. כל הפתרון הזה פשוט לא משכנע.

  12. אבל לא שמעת את יהורם גאון? מהפכת התחבורה מתחילה בדרום!
    ואם כבר תשדירים, ממדינה שפותרת בעית מים על-ידי הטלת הבעיה על האזרח ("תחסכו! תחסכו!") במקום להשקיע במערך טיפול במפעלים מבזבזי מים, טיפולים זריזים בנזילות והתפוצצויות צינור, פיקוח על השקיית איזורים ציבוריים, וכו' – אני לא מצפה להרבה.
    וזו אכן הבעיה – אני לא מצפה להרבה ולכן אני מקבל את מה שאני מצפה לו. האושר המושלם.

  13. הדיון על על תעריפי הנסיעה בכביש המהיר טוב ויפה אבל קטעי הטקסט היפים והמרגשים בפוסט הזה היו על סבא שלך ועל הרגעים בקציעות שרק מי שחווה משהו דומה יוכל להבינם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *