במשך תקופה ארוכה היחס שלי לפייסבוק הסתכם ב"אדישות". כן, יש לי שם חשבון, יש לי שם חשבון הרבה זמן, ובפרופיל שלי יש יותר ממאתיים שלושים וכמה חברים. למרות זאת, הפעילות שלי בפייסבוק מאוד מצומצמת. לרשימת החברים שלי בפייסבוק אני מקבל רק אנשים שאני מכיר בדרך זו או אחרת ולכן כל אלו שמבקשים ממני חברות ואין לי מושג מי הם – נדחים על הסף. בהערת אגב אוסיף שהורגים אותי אלו שלא רק שאני לא מכיר אותם, הגדרת הפרטיות שלהם היא כזו שאין דרך למי שלא חבר שלהם לגלות מי הם. פפפףףף, בכלל לא הגזמתם.
בקיץ האחרון הפעילות שלי בפייסבוק עלתה מדרגה כיוון שחלק ניכר מפעילות המחאה עבר דרך פייסבוק ועדיין, הייתי רחוק מלהרגיש שזו פלטפורמה שאני חייב לעבוד בשבילה, כלומר לייצר תוכן עבורה. את הקישורים שחלקתי עם העולם חלקתי באמצעות טוויטר, את הטקסטים – באמצעות הגלוב.
אבל בימים האחרונים משהו השתנה. פייסבוק השיקה שתי תכונות מעניינות. הראשונה מאפשרת למשתמשים בפייסבוק לחלק את החברים שלהם לרשימות, כלומר למעגלים, כלומר היא מנסה לנקנק את גוגל פלוס. יש מצב שהיא גם תצליח (אני לא משוכנע שאלו חדשות טובות).
חשוב מכך, פייסבוק השיקה את תכונת ה-subscribe שלאחר שמפעילים אותה, מאפשרת לאנשים שאני לא מכיר לעשות מנוי על זרם העדכונים שלי בפייסבוק. התכונה הזו מכניסה טוויטריזציה לתוך פייסבוק. אם עד עכשיו היית חבר בפייסבוק של אנשים שאתה מכיר ובטוויטר עקבת אחרי אנשים שהם לא בהכרח חברים שלך – אבל היית שמח אם הם היו, כעת פייסבוק מיישרת קו: מהרגע שאדם הפעיל את תכונת ה-subscribe, אנשים שהוא לא מכיר, או שהוא מכיר אבל הם לא רוצים להיות "חברים" שלו, או שהם רצו אבל נדחו – יכולים לעקוב אחרי חשבון הפייסבוק שלו.
יומיים-שלושה אחרי שהפעלתי את התכונה הזו בחשבון הפייסבוק שלי וכבר יש לי 45 מנויים. אלו 45 אנשים שתולים בי עיניים ואומרים: "עשינו מנוי על החשבון שלך כי אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתה טיפוס מעניין ולכן סביר להניח שאתה כותב דברים מעניינים בפייסבוק שלך. הגיע הזמן שתוכיח את עצמך, בחור".
זו תחושה די חדשה, לפחות בשבילי. עד עכשיו כל מי שקיבלתי לרשימת החברים שלי ידע מי אני, מה אני, ואם לא התאים לו שאני די שתקן בפייסבוק – הוא יכול היה ללכת לחפש ת'חברים (האחרים) שלו. כעת, דווקא הקהל האנונימי, זה שאני לא מכיר, נותן לי תחושה שאני צריך להוכיח את עצמי – דווקא הוא דוחף אותי לייצר תוכן שיתפרסם בפייסבוק.
איזה היפוך מרתק.
אני בכלל לא בטוח שאני אוהב את זה.
קראתי שפייסבוק מוסיפים עכשיו אפשרות שעדכונים מפייסבוק יתפרסמו אוטומאטית בטוויטר (ללא תוכנת צד שלישי), ואז בכלל יהיה נהדר.
ואבא שלי היה אומר: "אתה מייחס תכונות מאגיות לחפצים דוממים".
ואף מילה על שלי ?
רק שים לב שמי שעוקב אחריך בפייסבוק יראה רק עדכונים שכתבת עם הרשאות פומביות.
מאחר שחלק מהאנשים מגדירים את הגדרות הפרטיות כך שרק חבריהם יראו את העדכונים שלהם, אין שום יתרון במעקב אחריהם – העוקבים לא יראו כלום.
נועם (4): יש משהו בדבריך. מצד שני, אם פתחתי את האופציה של "מנוי" ועכשיו אני מפרסם רק לחברים – בשביל מה פתחתי את האופציה של "מנוי"? לא היה יותר פשוט לא לפתוח אותה מלכתחילה?
אמיר (3): סבלנות אח שלי, סבלנות.
שתי התכונות גם יחד עונות לחלק מהיתרונות של גוגל+. כלומר, יותר מיש כאן נסיון לטוויטריזציה, יש כאן נסיון להגיב לגוגל+ (שבתורם לקחו את הרעיון מטוויטר).
אבל למה זה שונה מאנשים כמוני שאתה לא מכיר אבל מנויים לבלוג שלך?
היי, תודה שהזכרת לי לעשות מנוי!
בתור מנוי (אחד מ-45… כבוד!), מבחינתי מספיק שתשים שם לינק לפוסטים החדשים בגלוב. חוסך לי רסס, טוויטר (לא הצלחתי להתחבר לזה) או בלגן מיילי. זו הסיבה העיקרית שעשיתי עליך מנוי (התמניתי? מייננתי? whatever).
ואם יהיו גם פוסטים מעיינים רק בפייסבוק – אז בכלל מצוין.
אבנר, מה היתרון בכך שיהיו פוסטים מעניינים רק בפייסבוק?
העלמה, אני בין כה שם יותר מבכל פלטפורמות הפרסום האחרות, אז אולי זה יחסוך את הדילוג.
אבל אתה נשאר גם פה, כן? אל תלך…
התובנה העיקרית שלי היא שכל אותם "חברים" שאנחנו לא מכירים בפייסבוק, יוצרים ערך יוצא דופן.
אני מניח שאתה נהנה כאשר מתקיים דיון אינטיליגנטי באמצעות תגובות בגלוב.
פייסבוק לוקח את זה 10 צעדים קדימה בעוצמה ובכמות. הדיונים שמתקיימים בתגובות יכולים להיות מרתקים, מלמדים, מצחיקים ומועילים. זה מה שגרם לי להתמכר…
יש בפייסבוק אפליקציית notes שמופעלת אוטומטית (לפחות אצלי), שאפשר לחבר אותה לרסס של
הבלוגהגלוב, ואז כל פוסט כאן מפורסם בחשבון הפייסבוק שלך אוטומטית. זה יכול לחסוך לך חלק מהדילמה.פייסבוק לא צריכה להתאמץ בכדי "לנקנק את גוגל פלוס". באופן תמוהה, גוגל מצליחה לעשות את זה בעצמה מצויין.
נרשמתי אתמול, הייתי שלוש דקות ובזה נגמר כנראה הסיפור לזמן הקרוב.