יש כמה תופעות אמריקאיות שצריך לשמוח שעדיין לא הגיעו לארץ, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לייבא אותן לכאן. אחת התופעות האלו היא "האנשים שמחכים בתור".
תור הוא תופעה חברתית שהרי אין תור המורכב מאדם אחד. אם רק הוא נמצא שם הרי שלפנינו אדם שמחכה למשהו. תור נוצר כאשר קבוצה של אנשים מחכה למשהו שלא ניתן לטפל בו במקביל אלא בטור ולכן נוצר בתוך הקבוצה סדר: את ראשונה, הוא שני, אני שלישי. כולנו מחכים לרגע שבו יגיע תורנו.
בעידן האולטרה-קפיטליסטי התור הפך לסמל סטטוס תאגידי: אם מחכים בתור למוצר שלך כנראה שהוא ממש שווה. השווי שלא לא בא לידי ביטוי בשווי הכלכלי שלו אלא בשווי הסמלי שלו ומשום כך התור הפך עצמו לסמל: ככל שהתור ארוך יותר וככל שהאנשים בתור ממתינים זמן רב יותר, כך עולה ערכו הסמלי של המוצר או השירות אשר הם ממתינים לו.
אין פלא שההמתנה לאייפון הפכה לסמל תרבותי ובעיקר לסמל תקשורתי.
לרגע אחד חשבתי שבכל הקשור להשקת אייפון 5, משהו בתקשורת האמריקאית מתחיל להשתנות. חשבתי שחלקים בתקשורת האמריקאית מתחילים להיות מודעים לדרך שבה הם עצמם מנפחים את הסמל והופכים אותו למיתוס. חשבתי כך כיוון שנתקלתי בכתבה הזו ב"ביזנס-וויק" בה סם גרוברט מספר על שבעת האנשים שממתינים בתור מחוץ לחנות של אפל בשדרה החמישית בניו-יורק ועל יותר מתריסר העיתונאים שהגיעו במהלכה של שעה אחת כדי לצפות ולראיין את אותם שבעת האנשים. גרוברט מסביר שאין שום היגיון בתור לאייפון שכן בניגוד לסוגים מסוימים של נעלי נייק, שאנשים מחכים בתור כדי לרכוש אותם פשוט מכיוון שנייק מייצרת מספר סופי של יחידות ולאחר מכן לא ניתן לרכוש את הנעליים, האייפון מיוצר בכמות אינסופית. אז בשביל מה לחכות בתור?
מרענן. אבל אז החלטתי לבדוק את התיאור של גרוברט באשר לתריסר הכתבים שבאו במשך שעה אחת כדי לראיין שבעה אנשים. חיפוש קצר בגוגל ניוז העלה מאות כתבות שונות (בלי צחוק, מאות) שעוסקות באנשים שמחכים בתור לאייפון 5: מי הם, מאיפה הם באו, האם זו הפעם הראשונה שהם מחכים בתור או שמא יה להם היסטוריה קודמת של המתנות בתור, למה הם מחכים בתור, מה הם מנסים לקדם בזמן שהם מחכים בתור, האם משלמים להם כסף כדי לחכות בתור, מי משלם להם כסף כדי לחכות בתור וכמה, איזה הווי חברתי נוצר בתור, האם מותר ללכת לתפוס מקלחת מבלי לאבד את המקום שלך בתור, האם בעבר היו יותר אנשים בתור או פחות אנשים בתור, עצות טיפים ורעיונות איך להעביר את הזמן כאשר ממתינים בתור, איך להימנע מחטיפת תור על ידי חוטפי תורים מקצועיים – בחיי שאני לא ממציא את הנושאים האלו, ויש עוד רבים אחרים.
לפעמים, כאשר אתה מביט בתרבות האמריקאית דרך הפריזמה של התקשורת האמריקאית שמקדישה אלפי מילים לאנשים שממתינים בתור במשך ימים לטלפון סלולרי שאותו יהיה אפשר לרכוש גם מחר, אתה מבין למה זו תרבות שוקעת.
סמסונג משחקים על זה יפה בפרסומת האחרונה שלהם.
http://www.youtube.com/watch?v=nf5-Prx19ZM
זה אפילו יותר גרוע, כי אלה כבר לא אנשים אמיתיים שמחכים בתור. בהתחלה כשהחידוש היה מהפכני – והוא אמנם היה כזה – התקבעה תרבות התור.
לפי הראיונות שאני קראתי, רוב הממתינים עושים את זה כגימיק פרסומי לבלוג שלהם או לאתר שמחפש חשיפות ויקנה להם בתמורה את הצעצוע הנחשק. חלקם מפתחים צעירים שגם מנסים לעשות נפשות לאפליקצית האייפון שלהם.
לא רק שהאספקה אינה נגמרת, קל מהיר ונוח הרבה יותר היה להזמין אייפון באתר. אני נאלץ להסיק מסקנות לא קלות על מידת שפיותם או חכמתם של הממתינים – אלא אם אפל מממנת אותם, ללא ספק הגוף היחיד שמרוויח מתצוגת הטמטום הזו.
המחכים, במומם מחכים.
התור הוא שם, והתקשורת מסקרת אותו כי הוא שם. יכול להיות שתהליך הסיבה ותוצאה גם הפוך.
לעניין טכני, אי אפשר יהיה לקנות את המכשיר מחר, כי המלאי מוגבל, ויהיה רק עוד חודש. והאנשים שמחכים בתור כנראה לא רוצים לחכות חודש. הם רוצים אותו לפני שהוא יצא, אם זה היה אפשרי.
אפרופו תרבות שוקעת, הפעם האחרונה שתורים מהסוג הזה זכורים לי הייתה בבריה"מ, רגע לפני הקריסה. שם הם לפחות המתינו ללחם.
אה, גם היה אתר התור המפורסם של מחפשי עבודה באירלנד שבאו להגיש מועמדות לעבודה בלונדיס, רשת פיצוציות… http://www.youtube.com/watch?v=Cf31q4TC790
אני מתנצל מראש על ההכללות הגסות מאוד, אבל לפי מה שהוסבר לי על ידי ישראלית לשעבר אנחנו מפספסים פה משהו. ישראלים חושבים שתור זה דבר שלילי, שלחכות בתור זה לא נעים וכו'. העמידה בתור מפעילה את כל האינסטינקטים הישראליים:
1. האינסטינקט האומניארכיסטי (כלומר הנסיון של כל אחד לנהל את המדינה) – "אם היו שמים פה שני פקידים, לא היה תור"
2. הפחד לצאת פראייר – לגלות ש"מי שמטלפן מטפלים בו בלי תור" או "בקומה השניה יש קופה שאין בה תור"
3. האינסטינקט הביטחוניסטי – "אני צריך לשמור שלא יעקפו אותי"
"האמריקאי הממוצע" אוהב תורים – אותם אלמנטים בדיוק של עמידה בתור מפעילים אצלו תחושות נעימות:
1. יש שיטה – ברור מי לפני, ברור מי מאחורי, ברור מה אני צריך לעשות; לכן אני יכול לסמוך על השיטה ולא לחשוב על זה בעצמי
2. יש למה לחכות – "אם אני אעשה מה שכולם עושים, אני בטוח אקבל משהו טוב בסוף"
3. יש קהילה – כולם פה מחכים בתור, נוצרת אחווה מסוימת. הכי כיף יהיה אם מישהו ינסה לעקוף, אז כולנו נצקצק בלשוננו יחד
אנשים מחכים בתור להופעות, למוזאונים, ולמיטב זכרוני גם ל"טיקל מי אלמו" כשהוא יצא. אנשים עומדים בתור בסופר ובבנק ובעוד הזדמנויות רבות.
עמדתי שלוש שעות בתור בשביל להיכנס כקהל לקונאן אוברייאן, ועמדתי זמן דומה בשביל להיכנס לקפלה הסיסטינית.
יתכן שמוגזם לחכות בתור למוצר טכנולוגי, או מוצר צריכה ודין זה לא כדין לעמוד בתור ללובר בשביל לראות את המונה ליזה. אבל זה לא רק אייפון ולחם ברוסיה. אנשים עומדים בתורים.
עודד צודק לגמרי. התור כאשר הוא מובנה בתרבות הוא בכלל לא חוויה מטרידה. אנחנו כישראלים פשוט לא מסוגלים לעמוד בתור בצורה נורמלית וכל הזמן חושבים שמישהו יעקוף או יחתוך או ירמה. התור הוא מעין משחק חברתי שבארץ הכללים שלא לא ממש ברורים. אם אני לא טועה בספר הגן האנוכי וגם בספר חכמת ההמונים מוזכר התור כחלק מהתנהגות אנושית של משחק שבו השחקנים מבינים שרצוי לעמוד בתור מסודר מלנסות להדחף. הישראלי שחושב רק על עצמו לא מסוגל להבין שהמחיר של הדחיפה רב מאשר המחיר של העמידה בתור המסודר. זה נכון כנראה גם לאוטובוס וגם לצורך טבילת אייפון בדבש. שנה טובה.
אנחנו יכולים לצחוק על התור האמריקאי, אבל העובדה העצובה היא שתור ישראלי הופך מהר מאוד לסכסוך אלים. אז אולי צריך לצחוק עלינו?
אני זוכר שעברתי פעם ליד בית קולנוע בארה"ב. קולנוע מקומי קטן באיזושהי הקרנה אטרקטיבית. אנשים עמדו בסבלנות זה אחרי זה וכשהגיעו אל הכביש, התור פשוט נמשך בצורה מסודרת במדרכה ממול! אצלנו זה לא היה קורה.
יש גם את ההיבט הפלצני של להיות לפני הסביבה החברתית. גם בארץ מנסים לטפח את זה בקורסים שבהם מקרינים סרטים טרום בכורה (שיואו).
הגזמתם קצת עם הירידה על התור הישראלי. אמנם הוא רחוק שנות אור מהתור האמריקני, ואמנם הוא לא משהו כיפי בדר"כ, אבל הוא לא כזה אדם לאדם זאב, אכול או האכל, אתה מודח מהשבט סוג של דבר. כמו שעולה אולי ממה שאנשים רשמו.
מה גם שצריך להפריד בין תרבות העמידה בתור לבין תרבות התור עצמה. אין ספק שתרבות העמידה בתור שיש באמריקה היא דבר ראוי להערצה לעיתים. התור עצמו מסודר, אנשים נותנים לך מרווח אישי וכו'.
לעומת זאת תרבות התור היא משהו כמעט בזוי בעיני. התרבות הזאת של "אם יהיה לי את מוצר X כמה דקות/שעות/ימים לפני כולם אז המעמד החברתי שלי טוב משלך" פשוט מחליאה.
לצוהל – אתה צודק בהבחנה שלך, ואני מסכים שתרבות התור היא סימפטום של תרבות צרכנית רקובה.
ההבדל הוא, שעמידה בתור היא דבר בלתי נמנע, אז אם כבר יש תור עדיף שיהיה מתורבת. לעומת זאת, אם אתה לא אוהב לעמוד בתור שעות על מנת לקנות את האייפד החדש, פשוט אל תעמוד בתור, לא מכריחים אותך, זה כזה פשוט. באותו אופן אני לא צופה בתכניות ריאליטי, כי זה מגעיל ומשעמם אותי, ואף אחד לא מכריח אותי לצפות בהן.
http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3583371,00.html
על מה כולכם מדברים?!?! בארה"ב אנשים רומסים אחד את השני למוות בסיילים (אין לי כח לחפש לינקים), ומוכנים לרוץ עירומים בחנויות כדי לקבל חולצה ב-50% הנחה בתחילת העונה!
מפגר כל מי שמכלה את זמנו בהמתנה לאייפון הכי חדש (ושוב חייבים לפתוח פה סוגריים ולהזכיר שבהשקת האייפון הראשון אנשים גם ישנו ברחוב בשביל זה, שזה כבר תור שוכב…) ועוד יותר מפגר מי שמכלה את זמנו בהתעסקות של שעות באותו אייפון אח"כ.
קצת אירוני למצוא פוסטים שמתארים עד כמה מעריב (והעיתונות/תקשורת בישראל) לא מייצגים את המציאות הישראלית, ולידו פוסט שמסכם: "לפעמים, כאשר אתה מביט בתרבות האמריקאית דרך הפריזמה של התקשורת האמריקאית"…
מזכיר לי את: http://www.firstthings.com/blogs/firstthoughts/2011/08/17/media-credibility-and-the-murray-gell-mann-amnesia-effect/
בענייני תורים, מומלץ לקרוא את זה:
http://books.google.cz/books/about/The_Queue.html?id=5unRGhffpfkC&redir_esc=y
רומן של 200 ע"מ על תור בבריה"מ של אנשים שמחכים לקנות מוצר נחשק לא ברור, סוג של אייפון רק בלי הברברת הטכנולוגית.
מצחיק ומחכים, ויש גם אחרית דבר שמעניין מאוד לקרוא אותה בצירוף הפוסט הזה.