הכל קשור – על מיליציות מיסוי עצמאיות

השבוע פרסמתי שני טקסטים. את שניהם כתבתי ביום שישי בבוקר, האחד אחרי השני. באופן אינטואיטיבי היה לי ברור שהם קשורים האחד בשני למרות שהם לכאורה מדברים על נושאים שונים. הראשון דיבר על טקטיקת ההישרדות במרחב הישראלי – דפוק מישהו או תידפק בעצמך. השני דיבר על רני רהב והלקוחות שלו. בראיון אצל גיא זוהר ניסיתי להסביר שהשניים קשורים ואני חושב שעשיתי עבודה בינונית למדי. אנסה להסביר שוב, אולי מעט טוב יותר.

בשבוע שעבר ראיין גיא זוהר את גיא רולניק, המייסד של דה-מרקר, אשר קיבל את פרס סוקולוב. בראיון שאל זוהר את רולניק “מהן מיליציות מיסוי עצמאיות?”. רולניק הסביר שזה ביטוי אשר מתייחס לשורה של חברות שפועלות כמונופול ומעצם מעמדן בשוק הן מטילות על הציבור מס והוא אפילו לא מבין שהוא משלם מס. כך לדוגמה, לפני הרפורמה בשוק התקשורת פעלו שלושת חברות הסלולר כמונופול שחילק את השוק ביניהן. מכיוון שהן עבדו בתיאום, אף חברה לא הורידה מחירים ולא היתה תחרות. היעדר התחרות גרם לכך שהציבור שילם מאות שקלים בחודש על מוצר (שכיום עולה כמה עשרות בודדות) כך שבפועל הוטל מס על הציבור, מס בגובה של מיליארדי שקלים מדי שנה. זה נראה כאילו החברות האלו הן חלק מהשוק, הסביר רולניק, אבל בפועל הן מיליציות מיסוי עצמאיות (העבירו לדקה 07:45 כדי לשמוע את ההסבר).

הניתוח של רולניק, כמו גם הביטוי שבו הוא משתמש, הוא לא פחות ממבריק. כעיקרון אנחנו משלמים מסים רק למדינה. מיליציה, לעומת זאת, היא גוף חוץ מדינתי, התארגנות עממית. גם במקרה שלפנינו יש התארגנות אבל היא לא עממית אלא עסקית והתוצאה שלה היא הטלת מס נוסף על הציבור. רולניק טוען שהציבור לא מזהה את המחיר שהוא משלם כמס, והוא צודק, אבל אין זה אומר שהציבור לא ער לעבודה שהוא משלם. לכל הפחות, לדעתי, הציבור מתעורר אל תוך ההבנה הזו, בוודאי אחרי המחאה החברתית של 2011.

כאן אני מתחבר לטקסט הראשון שלי. הציבור מרגיש שדופקים אותו פעמיים. פעם אחת המדינה דופקת אותו באמצעות מדיניות מסים בלתי אפשרית ופעם שניה השוק דופק אותו (בנקים, סלולר, חברות ביטוח, רשתות מזון וכן הלאה) באמצעות אותן מיליציות מיסוי עצמאיות. לכן הוא נקלע אל תוך שדה הקטל של טקטיקת ההישרדות שאותה תיארתי. הוא חש שהוא נלחץ מכל כיוון ולכן פונה לטקטיקה דומה בעצמו: הוא מחפש את מי לדפוק כדי לשרוד.

כאן אני מתחבר לטקסט השני שלי. רני רהב הוא לעתים קרובות הפנים הציבוריות של המיליציות האלו. הוא זה שייצג את סלקום והסביר שמשה כחלון, שדחף את הרפורמה, עושה לכולנו נזק אדיר. הוא מלכלך על “קופיקס” כיוון שהוא מייצג את “רולדין” שגובה סכומי כסף אדירים על סנדוויצ’ים, כוס קפה או סופגניה. הוא ייצג את בנק פועלים, חלק מהדואופול עם בנק לאומי, וכאשר שלי יחימוביץ התרעמה על כך שבנק פועלים החזק והאולטרה-עשיר מפטר 900 עובדים, הוא קרא לה “רעה רעה רעה”. כאשר אנשים מחו על הרהבתנות הבלתי נסבלת של הטייקונים, הוא תהה מה יקרה לאותם סטודנטים שעובדים בקייטרינג – איך הם יחיו? ממי? ממה? סליחה?

אין לי בעיה שבעקבות הלחץ שמופעל על רהב הוא קצת יזיע. לא אזיל דמעה אם מי שחושב שהוא יכול לאיים על עיתונאים ולצאת מזה בשלום, אפילו קצת ייפגע. אבל חשוב להבין שרני רהב הוא לא הבעיה. הוא לא מספיק חשוב בשביל להיות הבעיה. רני רהב הוא הפיון הססגוני, הייצוג החיצוני של הבעיה. הוא לא פעם משמש ככליא ברק, ובכך מעצם פעולתו המוחצנת, העילגת והגסה הוא מסיט את האש מחלק מהחברות שהוא מייצג, שהן-הן הבעיה.

זו הסיבה ששעתיים אחרי שהפוסט עלה, הופץ באינטרנט קישור למסמך שיתופי בו הציבור התבקש לזהות את הלקוחות של רהב. חלפו עוד כמה שעות ונפתחה קבוצה שקראה להחרים את הלקוחות של רהב, קבוצה שאליה הצטרפו יותר מ-4,000 אנשים תוך 12 שעות (והיא ממשיכה לגדול כל הזמן). אירוע אחר בפייסבוק קורא להחרים את שטראוס ורולדין. התסכול של האנשים פורץ החוצה.

אני לא יודע אם האנרגיה שהצטברה השבוע תוביל לשינוי כלשהו. מטבעי אני פסימי. אני מעדיף לראות את השינוי לפני שאני מצהיר עליו, אולי בגלל שגם אני, לפעמים, נסחף להצהרות שהקדימו את זמנן. הכוחות שפועלים מאחורי הקלעים של רהב, שדוחפים את כולנו לטקטיקת “דפוק מישהו”, הם כוחות חזקים ובעלי עוצמה פוליטית-כלכלית אדירה. יש צורך ביותר מטקסט אחד, קבוצה אחת, זעקה אחת בכדי להזיז אותם, בכדי לשנות את התמונה.

יש לקוות שזו רק ההתחלה.

נכתבו 26 תגובות לפוסט “הכל קשור – על מיליציות מיסוי עצמאיות”

  1. אברהמס:

    רני רהב הוא איל גולן התורן. איל גולן היה דודו טופז התורן שהיה משה קצב התורן והוא בתורו היה דרעי התורן (מן הסתם פסחתי על לא מעט תורנים בדרך ואפשר בקלות לייצר אילן יוחסין/רשימת תורנויות שיגיעו עד לרוצחו של גדליהו בן אחיקם). בקיצור בכל פעם למישהו בתקשורת (ויובל אפילו אם לא תרצה אתה חלק ממנה, עובדה תראה איזו השפעה היתה לבלוג שלך) נמאס ממישהו ועושים עליו לינץ’ לפעמים הלינץ’ מוצדק לפעמים לא. בכל מקרה המטרה הטובה מוחלפת בקלות בתלייה בכיכר העיר בדומה למה שעושים אצל שכנינו הערבים. לפעמים נראה שהצביעות חוגגת והציפייה שלנו מאנשים גדולה בהרבה מהציפייה שלנו מעצמינו. אני קראתי את הפוסט שלך על רני רהב אתמול והתאפקתי שלא להגיב בדיוק מהסיבה שזה מפספס את כל המטרה. או אם תרצו, נפיל את רני רהב ואז מה?

    לטעמי, קבוצה שמחרימה חברות בגלל שרני רהב מייצג אותם היא פסולה. אפשר להקים קבוצה שבה יש רשימת חברות שהתנהגותן פסולה ובראש הרשימה נמצאים כללי ההתנהגות שמצופה מהחברות שלא ברשימה לנהוג לפיהן. החבירה לרני רהב או מי שזה לא יהיה לכשעצמה אינה אמורה להיות סיבה טובה לחרם צרכני. אגב, לעניין דפוק או תידפק, אני אישית מעדיף (לעיתים במודע ובכוונה) לא לדפוק ולהידפק. יש גבול לגובה הרפש שאני מוכן להתגולל בו…

  2. nadavs:

    הציבור אולי מתחיל להתעורר, אבל הקריאות שלו תמיד תומכות בעוד פיקוח ועוד רגולציה, שהן הסיבות בגינן קיימות כל “מיליציות המיסוי העצמאיות” האלה.

    אני מאתגר אותך למצוא דוגמה אחת של “מיליציית מיסוי עצמאית” שלא פועלת בחסות ממשלתית או שמוצריה יקרים בגלל שככה בא לה (והיא עושה עליהם רווחים עצומים) ולא בגלל שהמוצרים האלה הופכים ליקרים יותר בגלל אותה ממשלה בדיוק (מכס, רשיונות ייצור וכו’).

    בסופו של דבר, המיסים וה”מיסים” נגבים בחסות ממשלת ישראל. מנהלי החברות פשוט נהנים מהמצב הזה. חברות מסחריות נועדו לעשות כסף, לא להיות מפעל צדקה.

    ורני רהב? הוא עושה מה שהוא חושב שטוב ללקוחות שלו. כנראה הוא מספיק טוב אם משלמים לו למרות ההופעות הפומביות הדי מביכות שלו.

  3. יובל:

    בנקים.

  4. nadavs:

    נפסלת. בישראל רגולציה מטורפת על הבנקים. בנק ישראל לא מאפשר הקמה של בנקים חדשים, ותפקידו לשמור על “יציבותם” (כלומר למנוע מהם תחרות כדי שימשיכו להרוויח מיליארדים רק מעמלות). מנסים עכשיו להקים איזה בנק קואופרטיבי, אבל כמו שאתה רואה התהליך “בבחינה” ועד שיהיה פה בנק קואופרטיבי (או כל בנק חדש אחר) תוכל לבנות רכבת תחתית בכל הארץ, פעמיים.

    שוב: מיליציה שלא נמצאת תחת חסות ממשלתית (כלומר הגנה מתחרות ע”י רשיונות, מכסים וכו’) ולא מוכרת מוצרים שמיוצרים/מיובאים במיליציה כזאת.

  5. יובל:

    נדב אתה מצחיק אותי. אתה חושב שאתה משלם עמלות כל כך גבוהות בגלל רגולציה? אתה חושב שהם מזמברים אותך על כל שורה ופעולה שאתה עושה בגלל המדינה?
    כמובן שהמדינה לוקחת חלק עקיף בכך שאין תחרות מכיוון שהיא לא כופה עליהם תחרות בדיוק כפי שהיא לא כפתה תחרות על חברות הסלולר, אבל כמו שהמדינה היא הבעיה היא גם יכולה להיות הפתרון.
    לבנקים יש כוח עצום, הרבה יותר גדול מלחברות הסלולר והם מונעים את התחרות בין השאר על ידי הפעלת כוח עצום על הרגולציה ועל המדינה – יש מישהו שטען שלא?

  6. nadavs:

    אתה מצחיק אותי עוד יותר. אי אפשר לכפות תחרות. תחרות היא תוצר לוואי של שוק פתוח שכל אחד יכול להצטרף אליו (ולא פונקציה של מספר החברות בשוק כמו שמשום מה מפמפמים בתקשורת). זה לא קיים בבנקאות ולא קיים בסלולר. לפני שסלקום נכנסה לשוק היו לך שתי חברות שידעו לסדר לעצמן את הקרטל כמו שצריך. ברגע שנכנסה סלקום היתה מלחמת מחירים ואז גילו, באופן מפתיע, שעם שוק סגור אפשר לכונן שוב קרטל באין מפריע. זה יקרה שוב פעם עם החברות החדשות. אתה בוודאי לא חושב שבראשן עומדים אידיוטים.

    מחירים נשארים נמוכים בשוק פתוח בגלל החשש מכניסת חברות חדשות, לא בגלל החברות הקיימות. אתה יכול לראות את זה בכל שוק סגור.

    בוודאי שהבנקים מפעילים כוח על הרגולציה. ככל שהרווחים שלך מושפעים יותר מרגולציה ופחות משירות לצרכן, אתה תשקיע יותר משאבים בהטיית הרגולציה לטובתך ופחות בשירות לצרכן. גם בראש הבנקים לא עומדים אידיוטים. עם מדיניות הדלת המסתובבת הידועה, התקווה שהרגולטור יהיה לטובת הצרכן (ושמנהלי החברות לא יצליחו למצוא כל פרצה אפשרית) היא לא יותר מפנטזיה.

    ולשאלתך, כן. הבנקים מזמברים אותך (לא אותי, אני סטודנט 😉 ) בגלל המדינה, חד משמעית. היא זו שמונעת הקמת בנקים חדשים, לא איזה כוח טבע.

  7. אסף:

    יובל, אני לא כל כך מתחבר לרוח הדברים של נדבס (ועוד פחות מזה לסגנון), אבל חלק ממה שהוא אומר עבר גם לי בראש כששמעתי את הראיון שלך אצל גיא זוהר. אני משער שזה עובר בראש להרבה אנשים, אז אולי יעניין אותך מתישהו בעתיד להתייחס לנקודות האלו.
    אתה מתאר מצב בו (אני מצטט מזיכרון) הבוס מלשלם לך פחות כי הוא יכול, ובעלי החברות גובים מחירים גבוהים יותר כי הם יכולים. אצלי ישר קפצו לראש שתי שאלות:

    1. ובמקומות אחרים בעלי העסקים גובים מחיר נמוך למרות שהם יכולים “לדפוק את הלקוח”, אבל הם פשוט נחמדים? במקומות אחרים בוסים משלמים לעובדיהם משכורות גבוהות יותר, למרות שהם יכולים “לדפוק את העובד”, אבל הם נדיבים? או שבמקומות אחרים הם פשוט לא יכולים?

    2. ואז כמובן השאלה – למה במקומות אחרים הם לא יכולים, אבל בארץ הם כן?

    אני לא פוסל עקרונית את האפשרות שהתשובה ל1 היא כן. אנשים במקומות אחרים יכולים להעלות מחירים, הם יכולים להציע שכר נמוך יותר, אבל הם לא עושים את זה. לא פוסל עקרונית, אבל מתקשה להשתכנע. לא רק שחברות שונות בתוך אותה המדינה נוהגות מאד אחרת זו מזו (למשל, וול מארט מול פייסבוק), אלא שאפילו וול מארט עצמה משלמת לרבים מעובדיה שכר מינימום בקושי, ולרבים מעובדיה (כל אלפי המנהלים, רו”ח, רוקחים, עו”ד במחלקה המשפטית, וכו’) שכר גבוה מאד. מידת הרצון לדפוק לקוח (או לדפוק את העובד) שיש ברוח הזמן והמקום זה הסבר לא משכנע להבדלים שאנחנו רואים במציאות.

    אז למה? לנדבס יש תשובה אחת – היעדר תחרות. יש הרבה ראיות לתמוך באפשרות הזו בחלק מהמקרים. לאחרים יש תשובות אחרות – היעדר רגולציה. יש גם ראיות לתמוך בגישה הזו בחלק מהמקרים. בכל מקרה, זה כבר שאלה 2, והיא בעיני השאלה החשובה. למצוא את הסיבה לחוליים בזה שאנשים רוצים לשלם פחות/לגבות יותר, ולא במודסות שמאפשרים להם את זה, זה הסבר מאד לא משכנע.

  8. אסף:

    כשאני חושב על זה עוד, בעצם עולות לי גם המחשבות הבאות.
    נניח שאני בראש של “איך אני דופק מישהו”. הנה דרך נפלאה לדפוק את הבוס שלך: לפתוח עסק מתחרה שיעניק שירות טוב יותר ו/או מחירים נמוכים יותר, ולגנוב לו את כל הלקוחות. או נניח, הנה דרך נפלאה לדפוק מישהו – את המתחרים שלך: להציע שכר אטרקטיבי יותר ו/או תנאים נוחים יותר לעובדים, ולגנוב להם את כל העובדים הטובים.

    בעמק הסיליקון, שם ביליתי את שש השנים האחרונות, שני הדברים הם האלף בית של הכלכלה. חברות מפרסמות בגלוי וגאווה כמה עובדים הם גנבו אחת לשניה. עובדים מוכשרים פותחים חברות מתחרות (או שמשלמים להם מספיק כדי שהם לא יעשו את זה) כל הזמן. גם זו מנטליות של, אם תרצה, “לדפוק מישהו”. אבל התוצאה מאד שונה ממה שאתה מתאר בנוגע לישראל. כלומר, זה רחוק מלהיות מובן מאליו שמנטליות ה”לדפוק או להידפק” מובילה רק למחירים גבוהים ושכר נמוך.

  9. היד הנעלמה:

    הערה קטנונית – הניתוח של רולניק אכן מבריק, אך הוא גם עיקבי עם חומר הלימוד של כלכלה שנה א’ ולא מחדש דבר. מונופולים, אוליגפולים וקרטלים זהים להטלת מס על הציבור, Econ 101.
    אבל רק תעז להציע שוק חופשי שבו כל אחד יכול להקים חברת סלולר מתחרה במחיר זול יותר ותסווג כניאו ליברל מהזן הנחות ביותר.

  10. nadavs:

    אסף, מה שאתה מתאר בעמק הסיליקון זה בדיוק מה שקורה בשוק פתוח. בעסקים אני מכיר הנחה אחת: העסק נועד כדי להרוויח, וכל עוד החוקים לא מופרכים ממש בעלי העסקים יעשו כל מה שמאפשרים להם התנאים והחוק כדי להרוויח כמה שיותר. זה כולל העלאת מחירים, הורדת מחירים, העלאת שכר (לעובדים/הנהלה), הורדת שכר (לעובדים/הנהלה), חלוקת דיבידנדים פעם בחודש, חלוקת דיבידנדים פעם בעשור, סידור מדפים בצורה כזו או אחרת, פרסום אגרסיבי, הימנעות מפרסום בטלוויזיה וכל עסק לפי שגעונות ונסיון בעליו.

    כאשר השוק פתוח (כמו בעמק הסיליקון), מתקבלות התוצאות החיוביות – הורדת מחירים ושכר גבוה. בעל העסק יכול, תיאורטית, לגבות מחיר גבוה יותר, אבל אז מתחרה שלו יוריד מחירים ו”ידפוק אותו” (או חמור מכך, יכנס מתחרה חדש לענף ו”ידפוק אותו” חזק יותר). כאשר השוק סגור, תקבל את ישראל – העלאת מחירים ושכר עומד או עולה באיטיות (כי ה”מתחרה” שלך הוא הרגולטור, והוא גם חברך הטוב ביותר). קל מאוד להחזיק קרטל בשוק סגור, כמעט בלתי אפשרי להחזיק קרטל בשוק פתוח.

    אפשר לקרוא לזה נדיבות ואפשר לקרוא לזה א’-ב’ של עסקים.

  11. דור היברט:

    כל הכבוד יובל!!

  12. דור:

    ובאווירה קצת פילוסופית: “אדם אחד עם אמונה שווה בעוצמתו ל־99 אנשים עם אינטרס” 😉

  13. ט.רחן:

    המדינה היא הפיתרון

    עוד אחד מעיקרי האמונה של כנסיית הגלוב.

    הבנקים, (וגם חברות הביטוח וכו) ימשיכו לזמבר את העם כי הם בנקים וזה מה שבנקים עושים.
    כמו שאריות וצבועים טורפים את הפרה הכי איטית בעדר.
    פשוט מדובר בבעלי חיים שנמצאים מעלינו בשרשרת המזון בג׳ונגל האורבני שלנו.

    וככל שאתה יותר חלש, מבודד, פחות מודע וכו׳ הם ידפקו אותך יותר. לדוגמה העמלות והריביות שלהם יותר גבוהות בפריפריה.

    הפיתרון? לא יודע.. לדעת שזה מה שבנקים עושים, להשוות בין בנקים שונים ובין סניפים שונים

  14. אלירן:

    זה מה שקורה שגורמים לאדם להרגיש יותר מדי טוב עם עצמו במשך יותר מדי זמן.

  15. נחי:

    ליברטריאניזם 101.
    לגבי בנקים – אם המדינה לא תדאג שהבנקים יהיו יציבים עם כרית בטחון נחמדה שמורכבת מהכסף של כולנו הבנק העולמי יזמבר את המדינה. לא שמישהו במדינה מראה איזשהו רצון להתקרב לנושא (חוץ מפייגלין, ע”פ השמועות האחרונות), אבל לטעון שהבנקים עושים מה שהם עושים בגלל המדינה זה להתעלם מזה שהמדינה היא חצי סיכה על מפת העולם של הבנק העולמי.

    לגבי הדוגמאות הנפלאות מעמק הסיליקון. אין שם רגולציה? באמת? על המושג “פטנט” שמעת? כי יש שמועות שבמזרח הרחוק לא רבים שמעו על המושג הזה, ולכן החברות בעמק הסיליקון מרוויחות מהשוק האמריקאי והאירופאי, שמקפיד על השטויות הרגולטיביות האלה, ובשאר השווקים מנסים למכור מהר מהר ולהכניס רגל לתחזוקה עד שתבוא חברה סינית שמוציאה בלי בושה את הגרסא שלה שעושה אותו דבר רק חוסכת את התשלום למפתחים ולמחקר.

    והגנה מפני קרטלים? ומונופולים? זו לא רגולציה?
    מה יעזור לי השוק החופשי אם אני נגיד ממציא שמפו ברמת איכות גבוהה יותר מזו של הד אנד שולדרס ופנטן אבל 70% עלות ייצור, מוציא עליו פטנט, מקים מפעל, מתחיל לייצר בארץ, ואז פרוקטור אנד גמבל מחליטים שאני מסוכן, פותחים את הכיסים ומחליטים למכור את הד אנד שולדרס ופנטן בישראל בשליש מחיר עד שאני נסגר? הם אפילו לא חייבים להפסיד, הם יכולים להחליט שבשביל לעצור את השמפו שלי בישראל שווה להם להקטין קצת את שולי הרווח ממכירת משחת שיניים אורל-בי בסין, תחבושות אולווייז ביפן או לאקוסט בסין. אז הרווח שלהם יקטן בעשירית הפרומיל למשך שנות הפטנט (בהנחה שאני לא אסגור את הבסטה הרבה לפני פקיעת הפטנט). כשהפטנט יפוג הם יעתיקו אותו אבל במקום למכור ב-70% מחיר הם ימכרו ב-85%, ככה תוך שנה יכסו את ההפסדים שנגרמו להם מלחנוק אותי. כשאתה כבר שולט בשוק העולמי רגולציה היא באמת דבר מעכב. לכל השאר היא חיונית.
    ומה שקרה בשוק הסלולר היה פשוט רגולציה גרועה. כמו הרגולציה הגרועה שהייתה על דנקנר ושלדעתי יש עכשיו על תשובה.

  16. nadavs:

    נחי, אני לא מבין איפה האיום פה על הצרכן. כרגע יש שמפו שנמכר במחיר X. באת והורדת אותו למחיר 0.7X. באו P&G והורידו את המחיר לשליש(!) ולבסוף המחיר חזר ל-0.85X.

    בסך הכל, השמפו הוזל ב-15% ואיכותו עלתה. העובדה שאתה אישית הפסדת את המכנסיים היא תוצר לוואי מבאס (בשבילך), אבל שמונה מיליון אזרחים יכולים עכשיו לקנות שמפו זול ב-15% (כשבאמצע גם יכולת להשיג שמפו סביר בשליש מחיר). נשמע לי כמו אחלה דיל.

    בנוסף, אתה יכול למכור את הפטנט המדובר לחברה עם כיסים עמוקים יותר משלך שתוכל להכניע את P&G בשוק הישראלי. יש עוד אלפי תרחישים מלבד התרחישים שאני ציירתי ותרחיש האימה שלך.

    בד”כ מאיימים ש-P&G יעלו את המחיר בטריליון אחוז כשהם מונופול. גם לאיים צריך לדעת.

    בקשר לפטנטים, זו נקודת מחלוקת גדולה בקרב ליברטריאנים. מצד אחד, התערבות ממשלתית בכלכלה שיוצרת בעיות (שכולנו רואים). מצד שני, פטנטים נותנים תמריץ להמציא מכיוון שאפשר להרוויח מההמצאה. אין פה מסקנה חד משמעית שאפשר להקיש ממנה שאם X ליברטריאן אז X תומך/מתנגד לפטנטים.

    ו”רגולציה גרועה” זה אותו סיפור יפה עם “צריך למצוא את הרגולטור הנכון”. האמונה בכך שיש בני אדם שלא פועלים מאינטרס אנוכי, ועוד בתחום רווי כסף, היא פנטזיה נהדרת.

  17. אברהמס:

    הגדולה העיקרית של הרפורמה בשוק הסלולר היתה שהשיפור הטכנולוגי (שימוש מושכל ברוחב הסרט) התבטא בהוזלה משמעותית לצרכן ולא בתוספת רווחים לחברות הסלולר (מה שיכול היה לקרות בשקט ללא התערבות השלטונות) וזה כל היופי, רגולציה נכונה והכנסה של כוחות חדשים יכולים לשחק לטובתינו.

    אני מעלה את העניין הזה כדוגמא מצויינת בה רגולציה היא הכרחית- ללא רגולציה לאיזו חברה מותר לשדר באיזה תדר ובכמה הספק, באופן חד משמעי, לאף אחד לא יהיה אפשרות לשדר (ולקלוט) לא משנה כמה ישלם הצרכן בסופו של דבר. הצד השני של המטבע היה שללא התערבות שלטונית לטובת הצרכנים, השוק הקטן היה יכול להרוויח בדיוק מאותה הרגולציה עצמה ולעשות הון על גב הצרכנים.

    בהינתן שנציגי המדינה עושים את עבודם נאמנה רגולציה יכולה לפעול לטובתינו, אך כמו שהציג יובל באחד הפוסטים הקודמים (ומוחה על זה זליכא כבר לפחות חצי עשור) כשאותם האנשים פוזלים ליום שאחרי הפרישה מצבינו נראה רע והשחיתות מראה את פרצופה המכוער.

  18. נחי:

    וואו, הוצאתי מליברטריאן הודאה בכך שיש בקרבם מחלוקת. עשית לי את היום.

    שטות שלי שכתבתי את ה-85%, באמת אין שום סיבה להוזיל מחיר אם חנקת את המתחרה ואתה יכול להשתמש בהתייעלות כדי להגדיל את שולי הרווח. זה מה שאנשים עם אינטרס אנוכי בתחום הכסף יעשו, לא? יותר סביר שבשניה שאסגור את המפעל הם יעלו את המחיר ל-110%.

    ומי יפגע? האנשים שירצו לקנות שמפו אחרי שסגרתי את המפעל ולא יקבלו אותו בשליש מחיר. העובדים של המפעל שהקמתי ויסגר (ואז יהיה להם פחות כסף לקנות שמפו, מה שיפגע בתל”ג הקדוש). הצרכנים הפוטנציאלים שלא יהנו מפטנטים טובים של אדם קטן שיוותר אחרי שישמע מה קרה לי.
    ולמכור לחברה עם כיסים עמוקים שתוכל להכניע את P&G??? ואתה מדבר על הפנטזיות שלי??? יש 10 תאגידים בעולם הצרכנות, בכל העולם. מה לדעתך יותר סביר? שהם יתחרו אחד בשני כל הזמן בכל מקום או שהם ייפגשו מידי פעם כדי לחלק ביניהם את השוק ולהפוך את הכול להרבה יותר רגוע והרבה יותר רווחי? אתה מניח שמניעים אגואיסטים אומרים שכל אחד ירצה להשתלט על כל המכירות של כל המוצרים בכל העולם. אני מניח שמניעים אגואיסטים אומרים שכל אחד ירצה לשמור על היציבות והבטחון של התאגיד הרווחי שלו, ולא לסכן את הכול בנסיון לפלוש לטריטוריה של תאגיד אחר ולהסתכן בלאבד הכול. ונניח שיש איזה פסיכי בהנהלה של יוניליבר או ג’ונסון אנד ג’ונסון שיתעניין, אני עדיין צריך להכין פיילוט, ולמשכן את הבית ואת האוטו כדי לממן את עורכי הדין כשאתבע אותם על כך שהם יתייעצו עם עורכי הדין שלהם, ישנו פסיק כדי לעקוף את הפטנט, וייקחו לי את הרעיון. אגואיסטים אמרנו, לא?
    ואם כבר פנטזיות, אני יכול לתת לך דוגמאות לרגולציה טובה. האם אתה יכול לתת לי דוגמא לשוק שפעל באופן חופשי לגמרי ונתן תוצאות נהדרות? לא נראה לי. הפנטזיה הליברטריאנית מופרכת בהרבה מהפנטזיה על המדינה כרגולטור. האמונה בכך שבשוק חופשי, בני אדם, שפועלים מאינטרס אנוכי, יבחרו תמיד לעבוד יותר קשה, לעשות עבודה יותר טובה ולחשוב על רעיונות יותר מוצלחים כאשר יש להם אפשרות לריגול תעשייתי, התעלמות מפטנטים, שבירת המתחרים ע”י הצפה זמנית של השוק, תביעות SLAPP או סתם שכירת בריונים כדי להרביץ למתחרים, היא פנטזיה מופרכת בהרבה מזו שלי.

  19. תומר:

    ובנוסף לכל, התרחיש הזה ירתיע כל יזם עתידי כך שמי שבאמת ייפגע גם בטווח הארוך, הוא הציבור.

  20. nadavs:

    נחי, קודם כל אני שמח שעשיתי לך את היום. 😉

    בקשר ל”שוק שפעל באופן חופשי לגמרי” אין לי תשובה למשהו שאני זוכר (בכל העולם יש ממשלות ורגולציות כאלה ואחרות). אני יכול כמובן לציין שווקים בהם הרגולציה לא יושבת על צווארם של היזמים, כמו למשל בגדים ונעליים בארה”ב. אפשר להשיג במחיר די זול בגדים ונעליים באיכות בינונית (משהו שיחזיק כמה שנים או עד שתתחלף האופנה). במחיר גבוה יותר אפשר כמובן להשיג מוצרים איכותיים יותר.

    ואם כבר דוגמאות, אשמח לשמוע ממך על מקרה שבו לא היתה רגולציה נגד מחירי היצף והגיעה חברה ענקית, חיסלה את הייצור המקומי, העלתה מחירים ושלטה בשוק עם מחירים גבוהים (ובשוק פתוח בענף שלה) במשך, נגיד 20 שנה.

  21. נחי:

    שאלה קשה. קודם כל כי אני לא זוכר מחירים מלפני 10 או 20 שנה. משלמים ושוכחים, המינוס זוכר. דבר שני, כפי שאמרת בעצמך, אין דבר כזה שוק פתוח לגמרי בענף כלשהו. לכן כל דוגמא שאני אתן תוכל לכרוך באופן כלשהו בכך שממשלה במקום כלשהו הפריעה פעם ליצרן כלשהו.
    חשבתי שסיכמנו שאנשים פועלים ממניעים אגואיסטים, בעיקר כשמדובר בכסף. זה מה שמישהו עם מניע אגואיסטי יעשה, לא?
    בוא נישאר ברמת ההשוואה בין סבירות הפנטזיות –
    הפנטזיה שלי : רגולטורים טובים שמונעים מאנשים לנצל יתרונות לא הוגנים על מנת להרוויח יותר. רגולטורים שמבינים שאם הם לא יבצעו את מלאכתם נאמנה ההפסד שיגרם לחברה באופן כללי ולכן גם להם ולקרובים להם, לטווח הארוך ולפעמים גם הקצר, גבוה מהרווח שיש בשמירת “כל הדלתות פתוחות” לעבודה עתידית.
    הפנטזיה שלך כמו שאני מבין אותה : ברגע שהרגולציה תפסיק להפריע כל מי שמוכר משהו יבין שהדרך היחידה שלו להרוויח יותר היא ע”י יצירת מוצרים טובים יותר, כניסה לשווקים חדשים, ייעול פס הייצור (בלי פגיעה בזכויות החוקיות של העובדים) או הקטנת שולי הרווח.
    שתי פנטזיות, אני מתעקש ששלי סבירה יותר.

  22. nadavs:

    אני מקווה שאתה שם לב לסתירות שיש לך. מצד אחד טוען שאנשים פועלים ממניעים אגואיסטיים, במיוחד כשמדובר בכסף. מצד שני, הם ירתעו מ”ההפסד שיגרם לחברה” שלא מעניין אותם (הם אגואיסטיים, שכחת? חוץ מזה שהם “מוגנים” מהשפעות של עליית המחירים, זה רק יגדיל להם את המשכורת העתידית). הפנטזיה שלי לפחות מכירה בכך שאנשים הם אגואיסטיים…

    הממשלה תמיד מפריעה ליזמים (מלבד המקושרים שבינהם), אבל לא חייבים להיות קטנוניים בשביל הדוגמה. שנינו לא נמצא דוגמה בה אין מיסים, אישורי בניה ושאר אישורים שונים ומשונים כדי להקים עסק (מצד שני, יש עסקים שיש להם רגולציה מיוחדת, כמו הבנקים או תנובה). כל מה שאני מחפש הוא דוגמה של עסק שהפחיד כ”כ חברת ענק שהיא היתה מוכנה “להתאבד” בשביל לחסל אותו, ואז שלטה באותו שוק עם מחירים גבוהים יותר.

    חוץ מזה, מחירים מלפני 10 או 20 שנה לא רלוונטיים. האינפלציה עושה את שלה בכל מקרה.

  23. אברהמס:

    יש לי כמה דוגמאות מיני – רשת פיקנטי ז”ל
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%A0%D7%98%D7%99

    דוגמא נוספת תהיה שוק חלקי החילוף של שוק הרכב, השוק נפתח לתחרות החברות הגדולות (חלקן שייכות בעקיפין לחברות הביטוח) הורידו מחירים למחירי הפסד כדי להרוג את העסקים הקטנים שנכנסו לשוק

  24. נחי:

    אבל קראתי גם למה שאני אומר פנטזיה! הסכמתי איתך שאנשים פועלים ממניעים אגואיסטיים כשמדובר בכסף.
    הפנטזיה שלי היא שהאנשים הספורים שמגיעים להיות רגולטורים יבינו שהנזק שייגרם להם, ישירות או בעקיפין דרך הנזק שיגרם למדינה, מאי-מילוי משימתם, עולה על התועלת של העלמת עין מחברות מסחריות שמנצלות יתרונות לא הוגנים כדי להרוויח.
    הפנטזיה שלך כמו שאני מבין אותה היא שכל מי שמוכר משהו בעולם יחליט שהוא מפסיק לנצל יתרונות לא הוגנים וינסה להרוויח את כספו רק ביושר ובעבודה קשה למרות ששום מנגנון פיקוח לא יכוון אותו להחלטה הזו.

    יש לי גם פנטזיה שלא העזתי לכתוב עד עכשיו שחלק מהרגולטורים פשוט (תוודא שיש כיסא לידך) לא יהיו אגואיסטים, או לפחות יראו בהוקרת תודה ציבורית כמספקת את האגו שלהם.

    ותודה לאברהמס על הדוגמאות.

  25. Erin:

    ליברטריאני ווב, תמיד אפשר לסמוך עליהם לרבע מעגלים.

    יובל, שאלה – אפשר לדעת למה אתה מתכוון ב”מדיניות מיסים בלתי אפשרית”? קראתי את זה כאן ובפוסט הקודם, ואשמח להסבר או קישור למקום אחר שכתבת על זה.

    תודה

  26. ירון:

    מאמר מעולה של גיא רולניק על מיליצית המיסוי של רשות שדות התעופה:
    http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.2354276

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: