הנה סיפור שבקיצור נמרץ מספר את כל מה שצריך לדעת על תודעת השירות והחוק בישראל.

קנינו קומקום. מכיוון שקומקום הוא מוצר שחיי המדף שלו הם בערך שנה (במקרה הטוב), החלטנו שלא להוציא על הקומקום התורן יותר מ-100 שקל. נסענו לקנות אותו ב"ביג אלקטריק" שנמצא במרכז ביג החדש שנפתח באחרונה בפרדס-חנה. בחרנו קומקום פשוט, זול ובסיסי. מחירו 79 שקלים.

חזרנו הביתה והרתחנו בו מים. תוך זמן קצר כל הקומקום דלף. כמעט מכל חור אפשרי ומעוד כמה חורים שבדרך כלל לא נמצאים בקומקום. חשבנו שאנחנו אשמים. אולי מילאנו את הקומקום ביותר מדי מים, אולי לא לחשנו לו מילות אהבה, אולי סתם לא באנו לו בטוב. רוקנו את הקומקום. מילאנו את הקומקום רק עד מחציתו, לחשנו מילות אהבה והבטחנו שנאהב אותו אהבת אמת. הקומקום לא התרשם. הוא דלף כמו גבינה שוויצרית, כמו רשת דייגים, כמו קומקום מקולקל.

קורה. בכל זאת, לא התיימרנו לרכוש את המוצר הכי טוב בעיר. כולה 79 שקל. נלך להחליף. אשתי נשלחה למשימה.

הקומקום נרכש היום (יום ראשון, ה-24.3.2013) בשעה 13:31 (כפי שניתן לראות בצילום החשבונית. לחצו כדי להגדיל). אל החנות היא הגיעה בשעה 15:30, שעתיים אחר כך. היא פנתה לדלפק שירות הלקוחות והסבירה שהיא מבקשת לבטל את העסקה. הסיבה היא שהקומקום הבא בחנות עלה יותר מ-200 שקל ולא רצינו להוציא סכום כזה על קומקום. היא ביקשה לקבל חזרה את הכסף, אחרי הכל, המוצר פגום.

"קשה לי להאמין שזה קרה מהרתחת מים", אמר האיש שבדלפק, שמאוחר יותר הסתבר שהוא מנהל החנות.
"מה אני אגיד לך, הרתחתי מים"
"אני אלך לבדוק את העניין הזה"
"בבקשה"

הלך האיש וחזר כעבור כמה דקות.

"ביררתי את העניין ואני לא יכול לבטל לך את העסקה".
"למה?"
"אני לא יכול, אני יכול או לתת לך את אותו המוצר או שתיקחי משהו אחר"
"מה זאת אומרת אתה לא יכול, אתה ממש חצוף".
"מה אמרת לי?", אמר והתקרב באיום.
"שאתה ח-צ-ו-ף!"
"אז אני לא נותן לך שירות", אמר והלך.

הקומקום נשאר בחנות. אין לנו מה לעשות עם קומקום דולף. אפילו כעציץ לא הייתי משתמש בו (כל המים ידלפו החוצה).

תיקון חוק הגנת הצרכן קובע:

"במידה והלקוח מבקש להחזיר מוצר בשל היותו פגום, לא חלה מדיונות החזרת מוצרים והלקוח יכול להחזיר את המוצר ללא תנאי".

יש להדגיש, האיש שאיתו אשתי דיברה הוא מנהל החנות, אדם חביב בשם שמואל אורן.

המלצתי: כל מי שגר באזור שיימנע מלרכוש מוצר כלשהו בחנות "אלקטריק ביג" שעוברת על החוק. למעשה, כל מי שחושב לקנות ברשת הזו מוצר שעולה יותר מ-79 שקל, כדאי שיחשוב פעמיים. אם לרשת יש בעיה לבטל עסקה על מוצר שעלותו פחות מ-100 שקל, אלוהים שישמור מה קורה כאשר רוצים לבטל קנייה של מוצר שעולה 10,000 שקל. חשוב להדגיש, לא החלטנו לבטל את העסקה כי הצבע לא מוצא חן בעינינו. הקומקום פגום!

פנינו לחברת כרטיס האשראי בדרישה לבטל את העסקה. אחרי החג נפנה אל הרשת ובמידה ולא נקבל מענה, נגיש תביעה. בינתיים תהיו צרכנים טובים, הפיצו ושתפו.

לפני כעשרה ימים קיבלתי טלפון משגרירות ארה"ב בישראל. הם סיפרו לי שקייטי רוז גליקמן, שעבדה במטה ברק אובמה בתחום הדיגיטל, מגיעה לישראל. שאלו אותי אם נהיה מעוניינים לארח אותה להרצאה בבית הספר לתקשורת, במכללה למנהל. היה ברור שזו הזדמנות שאין להחמיץ. תוך שעתיים הכל היה תפור. היום בבוקר היא הגיעה לשיעור בקורס שעוסק באקטיביזם ושינוי חברתי, ודיברה עם כמאה סטודנטים באולם שלא נותר בו כסא אחד ריק. זו היתה חוויה מרתקת.

גליקמן היא אישה צעירה, בסך הכל בת 28. היא סיפרה שהיא למדה עיצוב גרפי אבל בשנת 2007 היא שמעה נאום של ברק אובמה והבינה שהיא חייבת לעבוד עבורו. היא תרמה 10 דולר באמצעות אתר האינטרנט של הקמפיין ואז התנדבה לעבור מדלת לדלת כדי לשכנע את המצביעים להצביע עבור אובמה. בקמפיין  2012 התפקיד שלה היה גדול ומורכב בהרבה. היא היתה חלק מהצוות המצומצם שהקים את המטה הדיגיטלי של אובמה שמנה בסוף של דבר יותר מ-200 איש שכללו גרפיקאים, מנהלי מוצר, מעצבים, אנשי וידאו, מתכנתים, מנהלי קהילות ומה לא.

בהרצאה הקצרה שלה (שבסופה נשאלו שאלות רבות מצד סגל המרצים והסטודנטים) היא המחישה כיצד הקמפיין הדיגיטלי של אובמה היה לא פחות ממכונה משומנת. שום דבר, ואני מתכוון לשום דבר, לא נשאר ליד המקרה. כל מידע נותח, כל מסר נוסה, נבדק ונשלח, כל מערכת שאפשר היה להשתמש בה השתמשו בה. עבור כל מדינה עוצב מסר דיגיטלי שונה, עבור כל פלח באוכלוסייה עוצב מסר דיגיטלי שונה. חשבונות פייסבוק נפתחו ונוהלו, אתרי אינטרנט עוצבו, הוקמו ופותחו והכל במטרה לארגן את התומכים, לגרום להם לדבר עם החברים שלהם כדי שגם הם יתמכו ובעיקר כדי להניע עשרות מיליוני בני אדם לקלפי ולהישאר שם גם כאשר הם צריכים להמתין שעות בתור.

כמעט 700 מיליון דולר נתרמו לקמפיין אובמה על ידי אזרחים רגילים. סכום התרומה הממוצע עמד על 53 דולר. 35 מיליון בני אדם שעקבו אחר חשבון הפייסבוק של הנשיא התבקשו לקיים אירועים, עצרות, להרים טלפונים כדי לשכנע אנשים אחרים.

האופן שבו גליקמן מתארת את דרך הפעולה של הקמפיין הדיגיטלי ממחיש עד כמה הקמפיין היה שיטתי, עד כמה מנהליו השקיעו מחשבה, כסף ואנרגיה בעולם הדיגיטלי. עוד לפני ההרצאה יצא לי להחליף עם גליקמן כמה מילים. לדבריה, העולם הדיגיטלי בארה"ב הוא כבר מזמן לא "הדבר הזה של הצעירים". כולם ברשת והסגמנט הצומח ביותר בפייסבוק הוא נשים מעל לגיל 50.

אני מודה שהיה משהו מרגש בהתלהבות של אדם צעיר כל כך מפוליטיקאי. מרגש ומדבק. היא אשכרה עשתה לי חשק לקחת חלק בקמפיין בחירות דיגיטלי. אלא שכמובן יש כמה הבדלים בין ישראל לארצות הברית. ראשית, המשאבים שמופנים לעולם הדיגיטלי קטנים בישראל פי כמה בהשוואה למשאבים שמופנים בארה"ב. שנית, על אף שבישראל היו מטות בחירות שלקחו את העולם הדיגיטלי ברצינות ועשו בו עבודה מרשימה למדי (כמו מפלגת העבודה ויש עתיד), יש לי תחושה שהם היו רחוקים מהשיטתיות הכל כך עמוקה ומרשימה שגליקמן סיפרה עליה. ולבסוף, לאמריקאים יש את ברק אובמה. לנו יש את ביבי.

שאלתי את גליקמן אם היא היתה נוכחת בחדר כאשר אובמה דיבר עם הפעילים המרכזיים, הודה להם ולא הצליח לעצור את דמעות ההתרגשות שלו. היא אמרה שכן. "כולם בכו בחדר", היא אמרה. "גם אני בכיתי. מה שלא רואים אחרי שהקטע נגמר הוא שאובמה עבר אדם אדם בחדר, התחבק איתו, דיבר איתו, הצטלם איתו. יש לי תמונה עם אובמה וזה היה שווה הכל", היא אמרה.

לך תמצא כזו התלהבות מפוליטיקאים בישראל.

1. הפעולה המרוכזת של צה"ל במדיה החברתית היא מאמץ מעניין. באירועים קודמים, כאשר צה"ל לא פעל בכלל בזירה הזו, באו אליו בטענות. גם כעת באים אליו בטענות. באופן אישי גם אני לא נלהב במיוחד ובעיקר אני רואה את הסכנות התקשורתיות הטמונות במצב שבו הצבא הופך למדיה. כתבתי על כך בהרחבה ב"העין השביעית".

כתבתי גם על הסכנה בטריוויאליזציה של המלחמה שנובעת מעצם הפלטפורמה שבה אתה משתמש. בכתבה הזו לדוגמה טוענים שישראל מפסידה במלחמה כי היא מעלה תמונות מסוגננות מאינסטגרם בעוד שהצד הפלסטיני מעלה תמונות שלא טופלו בפילטרים מצועצעים. וואלה. בגלל זה אנחנו מפסידים במלחמה.

זה מה שקורה כשאתה נכנס למדיה החברתית; שופטים אותך בכלים של המדיה החברתית, בהיגיון של המדיה החברתית וביומיומיות של המדיה החברתית. כאשר מדובר בצבא ובמלחמה זה הופך דבילי במיוחד.

2. עוד לפני שהמלחמה פרצה, העברתי שיעור שעסק בפלטפורמת הבלוגים בקורס "מבוא לניו-מדיה", אותו אני מעביר בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל. כמדי שנה בדקתי אצל הסטודנטים כמה מהם מפעילים כיום או הפעילו בעבר, בלוגים. שני סטודנטים הרימו את היד מתוך כיתה של כ-200 סטודנטים (השיעור מועבר בשתי קבוצות של כמאה). אחוז אחד. גם הם הפעילו אותו בעבר ולא כיום.

כאשר שאלתי מדוע הם לא התנסו בכתיבת בלוג הסבירו רבים שהסיבה היא פייסבוק: איזו סיבה יש לפתוח בלוג כאשר ממילא אתה יכול לפרסם את דבריך בפייסבוק? אני טענתי בפניהם שמבחינות רבות דין כתיבה בבלוג שונה לגמרי מדין כתיבה בפייסבוק, אבל אי אפשר להכחיש שפייסבוק מאיים להרוג, אם לא כבר הרג, את הבלוגים. קשה לשכנע את הדור שבא אל אינטרנט-פייסבוקית שיש חוויות אחרות, נוספות, מעניינות לא פחות, שמתקיימות מחוץ לסביבה החמימה והמהונדסת של פייסבוק.

3. אלו זמנים קשים ואין דרך טובה יותר להתגבר על זמנים קשים מאשר להתענג על כמה יפנים נפלאים. אופיר גלבוע שלח קישור לסרטון קצר שמזכיר לכולנו מדוע היפנים הם המבקרים הכי מוזמנים לגלוב.

טיפ לשדרוג הסרטון: במקום היפנים שמתמודדים בתחרות הקסומה (אם מישהו לא הבין, זה תרסיס פלפל מה שנכנס להם שם), דמיינו פוליטיקאים ישראלים.

היפנים האלו, לא ברצינות. באמת! נו באמת ברצינות. אני לא צוחק! זה אמיתי! לא מאמינים? איזה אינטרס יש לי לעבוד עליכם? הגיע הזמן שתתחילו לתת בי אמון. הם ממש לא שפויים. זו לא בדיחה. מתחיל להרגיז העניין הזה שאתם חושבים שאני

יש כמה תופעות אמריקאיות שצריך לשמוח שעדיין לא הגיעו לארץ, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לייבא אותן לכאן. אחת התופעות האלו היא "האנשים שמחכים בתור".

תור הוא תופעה חברתית שהרי אין תור המורכב מאדם אחד. אם רק הוא נמצא שם הרי שלפנינו אדם שמחכה למשהו. תור נוצר כאשר קבוצה של אנשים מחכה למשהו שלא ניתן לטפל בו במקביל אלא בטור ולכן נוצר בתוך הקבוצה סדר: את ראשונה, הוא שני, אני שלישי. כולנו מחכים לרגע שבו יגיע תורנו.

בעידן האולטרה-קפיטליסטי התור הפך לסמל סטטוס תאגידי: אם מחכים בתור למוצר שלך כנראה שהוא ממש שווה. השווי שלא לא בא לידי ביטוי בשווי הכלכלי שלו אלא בשווי הסמלי שלו ומשום כך התור הפך עצמו לסמל: ככל שהתור ארוך יותר וככל שהאנשים בתור ממתינים זמן רב יותר, כך עולה ערכו הסמלי של המוצר או השירות אשר הם ממתינים לו.

אין פלא שההמתנה לאייפון הפכה לסמל תרבותי ובעיקר לסמל תקשורתי.

לרגע אחד חשבתי שבכל הקשור להשקת אייפון 5, משהו בתקשורת האמריקאית מתחיל להשתנות. חשבתי שחלקים בתקשורת האמריקאית מתחילים להיות מודעים לדרך שבה הם עצמם מנפחים את הסמל והופכים אותו למיתוס. חשבתי כך כיוון שנתקלתי בכתבה הזו ב"ביזנס-וויק" בה סם גרוברט מספר על שבעת האנשים שממתינים בתור מחוץ לחנות של אפל בשדרה החמישית בניו-יורק ועל יותר מתריסר העיתונאים שהגיעו במהלכה של שעה אחת כדי לצפות ולראיין את אותם שבעת האנשים. גרוברט מסביר שאין שום היגיון בתור לאייפון שכן בניגוד לסוגים מסוימים של נעלי נייק, שאנשים מחכים בתור כדי לרכוש אותם פשוט מכיוון שנייק מייצרת מספר סופי של יחידות ולאחר מכן לא ניתן לרכוש את הנעליים, האייפון מיוצר בכמות אינסופית. אז בשביל מה לחכות בתור?

מרענן. אבל אז החלטתי לבדוק את התיאור של גרוברט באשר לתריסר הכתבים שבאו במשך שעה אחת כדי לראיין שבעה אנשים. חיפוש קצר בגוגל ניוז העלה מאות כתבות שונות (בלי צחוק, מאות) שעוסקות באנשים שמחכים בתור לאייפון 5: מי הם, מאיפה הם באו, האם זו הפעם הראשונה שהם מחכים בתור או שמא יה להם היסטוריה קודמת של המתנות בתור, למה הם מחכים בתור, מה הם מנסים לקדם בזמן שהם מחכים בתור, האם משלמים להם כסף כדי לחכות בתור, מי משלם להם כסף כדי לחכות בתור וכמה, איזה הווי חברתי נוצר בתור, האם מותר ללכת לתפוס מקלחת מבלי לאבד את המקום שלך בתור, האם בעבר היו יותר אנשים בתור או פחות אנשים בתור, עצות טיפים ורעיונות איך להעביר את הזמן כאשר ממתינים בתור, איך להימנע מחטיפת תור על ידי חוטפי תורים מקצועיים – בחיי שאני לא ממציא את הנושאים האלו, ויש עוד רבים אחרים.

לפעמים, כאשר אתה מביט בתרבות האמריקאית דרך הפריזמה של התקשורת האמריקאית שמקדישה אלפי מילים לאנשים שממתינים בתור במשך ימים לטלפון סלולרי שאותו יהיה אפשר לרכוש גם מחר, אתה מבין למה זו תרבות שוקעת.

יותם ברנז שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות הודעה בה הוא מספר על פרויקט מעניין:

יש ארגון צדקה אמריקאי בשם Child's Play שתורם משחקים, צעצועים וספרים לילדים מאושפזים בתי חולים ברחבי העולם. הוא הוקם על ידי היוצרים של קומיקס הרשת "פני ארקייד" וחלק מהתרומות אליו מגיעות מחברות המשחקים – אבל הרוב מגיעות מגיימרים פשוטים, בין אם בתרומה עצמאית או דרך מרתוני גיימינג ("משחקתרום", אם תרצה) שמשודרים לייב באינטרנט.

לפני בערך שנה עלה הרעיון לקשר בין הארגון לבתי חולים בישראל – נכון להיות, בית החולים הקרוב ביותר שעובד עם הארגון נמצא במצרים – אבל התגובות של בתי החולים הישראלים איטיות להפליא ולרוב מסתכמות ב"פנייתך הועברה לגורמים המתאימים".

ישבנו וחשבנו איך נוכל להעלות את המודעות לקיומו של הארגון כדי לעודד את בתי החולים ליצור את הקשר, והחלטנו שלייבא את רעיון המשחקתרום יהיה דרך מוצלחת להעלות מודעות ואולי לגייס קצת כסף למטרה טובה בו זמנית – בינתיים גייסנו כבר 115 דולר (טוב, 114.53 – מישהו חשב שיהיה נורא מצחיק לתרום ח"י שקלים).

אז בשלושים ואחת באוגוסט, ב-12 בצהריים, נתחיל את המרתון ולא נפסיק עד שיעברו 24 שעות וכולנו נשתגע.

אני יודע, כתב לי יותם, שכל זה נשמע כמו יחצ"ן שמנסה לדחוף אייטם והרשה לי לומר לך שאין דבר רחוק יותר מהאמת. אני בסך הכל סטודנט חסר ניסיון שמנסה לעשות משהו למטרה טובה וישמח לכל העזרה שיוכל לגייס.

אז הנה הפרטים:

האתר נמצא בכתובת הזו ומכיל, כדרכם של אתרים, דף שאלות נפוצות.

כפתור התרומות מופיע בדף הראשי, וניתן להגיע אליו ישירות גם דרך הקישור הזה (אנחנו משתמשים בצ'יפין כדי להימנע מלעסוק בכסף בעצמנו, היות ולא ברור אם אנחנו צריכים להכריז על עצמנו כמלכ"ר בשביל זה). יש גם דף פייסבוק, חשבון טוויטר ואפשר לפנות אלי בכל שאלה במייל הזה או במייל ה"רשמי" שלי כמנהל: admin אצל edfmarathon.com.

אם תשאלו אותי, הדבר היחיד שמבאס הוא שבשלב זה התרומות לא יגיעו לבתי חולים בישראל – אבל זו בדיוק הנקודה. הם רוצים לגייס מספיק כסף בשביל שבתי החולים בישראל יתעוררו ויתחילו לעבוד עם הארגון הזה.

בהצלחה!

זה קרה לפני 106 שנה ושלושה ימים. בשעה חמש ו-12 דקות לפנות בוקר האדמה סביב סן-פרנסיסקו רעדה בעוצמה. עד היום נחשבת רעידת האדמה של שנת 1906, שעוצמתה הוערכה ב-7.9 בסולם ריכטר (ויש שטוענים שהגיעה ל-8.3 בסולם ריכטר) לאחת מרעידות האדמה הקשות ביותר בהיסטוריה ולאחד מאסונות הטבע החמורים ביותר שידעה ארה"ב.

מוקד רעידת האדמה היה קרוב מאוד לעיר סן-פרנסיסקו, שהיתה אז העיר התשיעית בגודלה בארה"ב. העיר לא היתה ערוכה להתמודד עם רעידת אדמה שכזו. בניינים התרסקו על יושביהם ומוקדי שריפה פרצו בכל העיר עד שכמעט כולה נשרפה עד היסוד. בניסיון להתמודד עם השריפה, נעשה שימוש בדינמיט בניסיון לשלוט בה אבל ההצלחה היתה מוגבלת. פקידי הממשל באותה התקופה טענו כי בשרפה נספו 375 בני אדם ואולם מספר זה היה מצוץ מן האצבע. בפועל, נהרגו ברעידת האדמה הזו יותר מ-3,000 בני אדם וכ-300 אלף בני אדם נותרו חסרי בית.

היום נתקלתי בסרטון המורכב מכמה סרטי חובבים שצולמו בעיר בימים שלאחר רעידת האדמה. מעבר להרס העצום שניכר בכל פינה, קשה שלא להתרשם מהתקופה: הגברים שלבושים כולם אותו הדבר, השפמים האדירים והכובעים השחורים. הנשים, כולן לובשות שמלות ארוכות, מצוידות בכובעים מצועצעים. סוסים נמצאים בכל מקום ומדי פעם צצות גם מכוניות וקרוניות חשמליות עליהן נתלים עשרות אנשים בניסיון להגיע למחוז חפצם.

בסרטון הבא, שאיכותו, לדעתי, נופלת מהסרטון הראשון, ניתן להתרשם מסן-פרנסיסקו גם בתקופה שלפני רעידת האדמה.

הסרטים האלו גרמו לי לחשוב על האופן הקיצוני, הכמעט בלתי נתפס, שבו העולם השתנה מאז ראשית המאה העשרים ועד לראשית המאה העשרים ואחת. מאה שנים הם כלום מבחינה היסטורית, אפילו כאשר מתייחסים רק לארבעת-אלפים השנים האחרונות. אם היית לוקח אדם מהמאה השמינית לספירה ומקפיץ אותו מאה שנים קדימה, אל המאה התשיעית לספירה, סביר להניח שהוא היה מרגיש בבית. אבל האם ניתן לקחת בחור צעיר, שנולד בסוף המאה ה-19 ושבשנת 1906 הוא בן עשרים, ולקחת אותו לשנת 2012?

המחשבה השניה שעברה לי בראש היא עד כמה מצלמת הקולנוע הגיעה באיחור, איחור מרגיז. מה הייתם נותנים כדי לראות ואולי אף לשמוע את שייקספיר, מוצארט, נפוליאון, גליליאו, ניוטון, לינקולן? אנחנו מביטים בסרטים התקופתיים והכל שם נראה לנו, ובכן, כמו סרט. והנה, סרטים משנת 1906 בהם מצולמים  אנשים אמיתיים, שחיו באותה התקופה, שעמדו בתור למרק, שהסתובבו ברחובות, מלמדים אותנו שזה לא סרט – כך באמת חיו בארה"ב רק לפני מאה שנה. בסך הכל מאה שנה.

איך היתה נראית ההבנה שלנו את ההיסטוריה אם רק היתה מצלמה בימי הביניים, ביוון העתיקה, ברנסנס? מה היינו מגלים אם היתה אז מצלמה?

ערוץ 4 הבריטי הוא ערוץ ציבורי. בוויקיפדיה יודעים לספר שלמרות שהוא ממומן על ידי פרסומות הוא מוחזק בידי הציבור. אני מודה שלא לגמרי הבנתי את מבנה האחזקות המדויק של הערוץ אבל מה שבטוח שהוא מבקש לספק אלטרנטיבה לשידורים המסחריים, מטרה שעל פניו נשמעת ברורה מאליה שכן בסופו של דבר זו המטרה של כל שידור ציבורי.

בשבועות האחרונים שודרה בערוץ 4 הבריטי מיני-סדרה בת שלושה פרקים תחת השם "מראה שחורה" (Black Mirror). זה הדבר הכי רענן, הכי מקורי, הכי מוצלח שראיתי בטלוויזיה בשנים האחרונות.

כל הסיפורים מתרחשים בעתיד והם לוקחים מגמות טכנולוגיות קיימות ומותחים אותן עד הקצה. בפרק הראשון של הסדרה מסופר על מקרה שבו נסיכה בריטית נחטפת ולחוטף יש רק דרישה אחת שאם תענה ישחרר את החטופה: על ראש הממשלה לקיים יחסי מין מלאים עם חזיר בשידור חי בטלוויזיה (האם מישהו יכול לדמיין תסריט כזה בישראל?). מעבר לרעיון המדהים, הפרק ממחיש כיצד דעת הקהל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במדיה החדשה – בלוגים, רשתות חברתיות וכדומה, מכתיבה את סדר היום הציבורי-פוליטי במדינה.

הפרק השני לועג לדרך שבה תרבות הריאליטי המבוססת על טעם ההמונים (כפי שהוא בא לידי ביטוי בהצבעות בסמסים) משתלטת עלינו. בפרק הזה תוכנית טלוויזיה סטייל כוכב-נולד היא הדבר המרכזי המתרחש בטלוויזיה לצד תוכניות פורנו בהן הציבור נדרש לצפות (או לשלם כדי לא לצפות). כדי לקבל כל דבר בעולם הזה עליכם לשלם בנקודות אותן מרוויחים אם מדוושים על אופניים בחדרי כושר. התוצאה היא ציבור מסומם מקניות שנע בין צריכת ג'אנק טלוויזיוני לצריכת פורנו לדיווש על אופניים.

הפרק השלישי לוקח את הרעיון של הטיים-ליין של פייסבוק ומיישם אותו על שבב שמותקן בראשם של אנשים. השבב מאפשר להם לחזור ולצפות בכל רגע ורגע במהלך חייהם, לבחון אותו מחדש לפרטי פרטים. הכל מצולם, הכל מתועד ובהכל ניתן לצפות שוב ושוב – לאט, מהר או בהילוך חוזר. זה נשמע מגניב אבל רק בתיאוריה.

כל מי שמתעניין בטכנולוגיה וכל מי שמתעניין בטלוויזיה טובה, חושבת, בועטת ואינטיליגנטית חייב לעצמו לראות את שלושת הפרקים האלו (אני אניח לכם למצוא את הדרך המתאימה להשיג אותם).

נותרתי פעור פה מול המיני-סדרה הזו וחשבתי לעצמי כמה כסף עלה להפיק את הפרקים האלו: כמה כסף שילמו לתסריטאים, לבימאים, לשחקנים המצוינים, לאפקטים המיוחדים, לתפאורה. כמה כסף השקיעו ב"הפקת מקור" בריטית מהסוג שמעולם, אבל מעולם לא נראתה בערוץ הטלוויזיה הציבורי הישראלי, אותו ערוץ שאמור להשקיע 36% מהכסף שלי בהפקות מקור אך בפועל משקיע רק 3%, כנראה מכיוון שהוא עסוק בלרדוף אחרי עיתונאים וללקק לפוליטיקאים, ערוץ שמוחקים לו חובות בהיקף של מאות מיליוני שקלים.

לא צריך הפקה כמו "מראה שחורה" כדי לדעת שהאנשים מרוממה והפוליטיקאים שמפעילים אותם הם אנשים עלובים וחדלי אישים, פאתטיים ואפורים אבל הפקה שכזו מלמדת שאפשר גם אחרת אם רק רוצים. מצד שני, מי במדינה הזו באמת רוצה?

האוס מציב בפני החולים שמגיעים אליו דילמה מעניינת: האם כאשר אתה חולה אתה מעדיף רופא שהוא גס רוח, בעל יחסי אנוש מזעזעים, שישקר לך בפנים ושתשנא אותו שנאת מוות אבל תדע שסביר להניח שהוא ירפא אותך או שמא תעדיף רופא חביב יותר, נחמד יותר, אדיב יותר, סבלני יותר אבל הרבה פחות מוכשר המרופא הראשון, מהאוס.

רוב האנשים יגידו שבמקרה של סכנת חיים הם יקחו את האוס. בשתי ידיים. גם "אפל" לקחה את ההאוס שלה, את סטיב ג'ובס, רגע לפני שהיא התרסקה ולא רק שהוא הציל אותה, הוא הפך אותה לאחת מהחברות הגדולות בתבל.

הביוגרפיה של סטיב ג'ובס ארוכה אך לא משעממת. וולטר אייזקסון עשה עבודה מרשימה בתיאור אישיותו הבלתי אפשרית של סטיב ג'ובס. תוך שלושה ימים בלעתי את 667 העמודים של הספר, רובם המכריע מרתקים. במשך כמה ימים רוחו של ג'ובס טרדה את מנוחתי ואני מודה שזו לא היתה חוויה מהנה במיוחד. ג'ובס מתגלה כאישיות אובססיבית, מעיקה, מציקה, תככנית ומניפולטיבית ובעת ובעונה אחת נחשפת גאוניותו כאיש שיווק, כמוטיבטור שמצליח להוציא מהאנשים שלו את המקסימום ובעיקר מצליח להשיק פעם אחר פעם מוצרים מליגת העל לשוק שנשלט על ידי מוצרים מליגה ב'. באופן אישי אני לא חושב שהייתי מסוגל לסבול אותו.

כתבתי ביקורת ארוכה, הארוכה ביותר שאי פעם כתבתי למוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". היא התפרסמה הבוקר על שער המוסף. לקראת סופה כתבתי:

אין פלא שג'ובס עורר השראה לא רק בקרב המשתמשים והצרכנים אלא גם בקרב יזמים ומנהלים. ספרים רבים נכתבו על ג'ובס עוד בחייו בניסיון לפענח את סוד הצלחתו. אחרי הכול, כולנו רוצים להיות יצירתיים כמוהו, מקוריים כמוהו, מהפכניים כמוהו ואף עשירים כמוהו. משום כך, כולם רוצים להבין את סוד הקסם, את המתכון. תשכחו מזה.

מקריאת הביוגרפיה שכתב וולטר אייזקסון עולה שזאת משימה בלתי אפשרית. באישיותו של סטיב ג'ובס התכנסו תכונות שאותן אי אפשר לשחזר ואולי טוב שכך. הוא היה אדם אכזרי ורגיש, תוקפני ונדיב, ברוטאלי ועדין, וכל התכונות האלו התקיימו באדם אחד ובקיצוניות מוחלטת שגרמה לכך שכל דבר היה בעיניו "מדהים בטירוף" או "חרא מוחלט" – לא היה שום דבר באמצע. מי רוצה חיים כאלה? מי יכול לחיות חיים כאלה? מי יכול להרשות לעצמו, לסביבתו, למשפחתו ולחבריו חיים כאלה?

אני מזמין אתכם לקרוא את הביקורת המלאה כאן.