טיול ביער השחור – מסקנות, הערות ועצות

לראשונה בתולדות משפחת דרור, אספנו אשתי ואני את בנות המשפחה (בגילאי 14, 10 ו-6) והחלטנו לצאת לחופשה משותפת בחו"ל.

היעד הנבחר: "היער השחור" (גרמניה).
הזמן: שבוע.
המקום שבו ישנו: שונאך.

להלן כמה הערות, מסקנות, אבחנות, הצעות ומחשבות בעקבות האירוע המכונן. מכיוון שיש הרבה כאלו, סביר להניח שאעדכן את הפוסט ברגע שאזכר בעוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. זו גם הסיבה שהפוסט אינו מסודר לפי סדר חשיבות או סדר אחר (אולי בהמשך גם אעלה תמונות). אם אתם מכירים מישהו שחושב לצאת לטיול באזור – העבירו לו קישור לפוסט הזה.

1. בגרמניה קר, בישראל חם. זה נשמע טריוויאלי, אבל יצאנו לחופשה ב-13 באוגוסט ואתה בטוח שאפילו באירופה הקרירה יהיה חם. אז זהו, שתלוי איפה. ב"יער השחור" פשוט קר. וגשום. מתוך שבעת הימים שהיינו שם היו רק שני ימי שמש קלאסיים וגם בהם היה קריר. מכנסיים קצרים שנלקחו כלל לא נשלפו מהמזוודה. קר. וגשום. לפעמים זה קר למעיל – סוג של חורף ישראלי מתון – אבל זה בוודאי לא קיץ ישראלי, אפילו לא קרוב.
2. ירוק בלי סוף. זה לא לתאר כמה גרמניה ירוקה. אתה מסתכל על הירוק הזה ומוריק מקנאה. האנשים האלו חיים בתוך גלויה. מי שאוהב נופים ירוקים לא יוכל להפסיק מלהביט מסביב. מטמטם.
3. ארוחת ערב – לא בחוץ. בכל הקשור באוכל ההתנהלות היא זו: ארוחת בוקר אוכלים בדירה/צימר/משהו ששכרתם, ארוחת צהריים בחוץ, ארוחת ערב שוב בדירה. זה לא שהיה לנו משהו נגד מסעדות – ממש לא – אבל למצוא מסעדה בערב זה חתיכת אתגר. למצוא מסעדה בערב שבה המלצרים יודעים אנגלית (באזור שבו אנחנו היינו) – כמעט בלתי אפשרי. מתוך שש הלילות שבהן היינו ביער השחור אכלנו שש פעמים ארוחת ערב בדירה. מצד שני, המסעדה הכי טובה שאכלנו בה היתה מסעדה גרמנית שבה המלצרית ידעה לתרגם לנו את התפריט לאנגלית. סביר להניח שהיינו מגלים עוד מסעדות גרמניות אם הם רק היו יודעים לדבר בשפה של בני אדם! או כותבים תפריטים באנגלית!
4. קניות בסופרמרקט סופר זולות. בפעם הראשונה שקנינו חצי מהסופרמרקט ויצאנו עם חשבון של 10 יורו היינו בטוחים שיש כאן טעות. זה לא לתאר כמה הקניות בסופרמרקט זולות. ברגע שאתה מבין שזה החשבון ולא גנבת אף אחד אתה נמלא כעס. דברים שעולים בישראל 35-40 שקל, עולים שם 2.5 יורו. מילת המפתח: Lidl.
5. האוכל הקפוא – טעים! מכיוון שאכלנו ארוחות ערב בדירה, קנינו לא מעט אוכל קפוא והכנו אותו: ניוקי עגבניות, ספגטי לסוגיו, אורז, פיצות ושאר אוכל מוכן. לא יודע איך להגיד לכם את זה אבל היה פאקינג טעים. הלחם שום הקפוא שלהם, שמכניסים לתנור לשבע דקות, יצא ברמה של מסעדה, לא פחות. המחיר: 2-3 יורו לשקית שבארץ עולה עשרות שקלים.
6. שפצלה זה ספגטי אנד צ'יז. כמה רעש עושים מהאוכל הזה. יאללה, כולה איטריות בגבינה, מה נסגר? בסדר, זה חביב ועדיין הדבר הכי נחמד באוכל הזה זה להגיד את השם שלו: שפצלה!
7. מכונית גדולה. אתם נוסעים חמישה אנשים? שכרו רכב לשבעה נוסעים. יהיה גם מקום למזוודות וגם מידה של הפרדת כוחות בתוך המכונית. אגב, תבקשו רכב אוטומטי. אני נהגתי רכב עם גיר רגיל ובתוך היער השחור, איך לומר, זה מעייף. אם אתם חלשים בזינוק בעלייה – אל תחשבו בכלל בכיוון של גיר רגיל.
8. נהיגה ב-30 קמ"ש. כאשר יש שלט שמורה שמותר לנהוג במהירות של 30 קמ"ש, הם אשכרה מאיטים ל-30 קמ"ש. מצד שני, באוטוסטרדה אפשר לנסוע 130 קמ"ש שזה תענוג ולגמרי מוצדק כי התשתיות תומכות במהירויות האלו. למעשה, אוטוסטרדה גרמנית קלאסית בנויה משלושה נתיבים: הימנית למשאיות, האמצעית לנוהגים כחוק והשמאלית לטייסים. חמודים כאלו, אפילו את הנהיגה במהירות מופרזת הם הכניסו לתוך שיטה.
9. מכוניות. קודם כל גרמנים אוהבים מכוניות שחורות. מעבר לזה, איזה מכוניות יש שם – ואוו. מכל הסוגים, מכל המינים כולל כאלו שרואים רק בסרטים, כולל אופנועים שרואים רק בסרטים. מכירים את זה שאתם הולכים לגני התערוכה לראות כל מיני מכוניות מירוץ, פרארי ועניינים? אז כזה. בכל מקום. בלי סוף. על הכביש. או חונים בצד הדרך. ואוו.
10. פארק אירופה – לחובבי התורים. הקדשנו לפארק אירופה יום שלם – שמונה שעות. זה מקום ענק בצורה יוצאת דופן ועמוס בצורה יוצאת דופן. המתקנים המבוקשים (רכבות ההרים) מחייבות עמידה בתור של למעלה משעה, לעתים יותר. התוצאה: ויתרנו על כולם. יש מספיק מה לעשות שם גם בלי המתקנים האלו ועדיין, זה מבאס: מצד אחד אתה מרגיש שלא מיצית ומצד שני לעמוד בתור במשך שעתיים? אתם רציניים? את זה יש לי בדואר ישראל! אולי אני בגיל הלא נכון אבל לדעתי פארק אירופה לא היה היהלום שבכתר של הטיול שלנו ואפילו הבנות לא ציינו אותו כאירוע הכי מהנה בשבוע החולף.
11. שווקים. פרייבורג (בשבת), קונסטנץ (בכל יום) היידלברג (בכל יום). חובבי השווקים ייהנו מאוד מהמקומות האלו, על אף שגם הם ממוסחרים לעייפה. בקונסטנץ, למשל, שיש בה אזור הליכה נחמד יש גם אטרקציית "עולם המים". לא היתה לנו סבלנות לחכות בתור של שעתיים בשביל זה. מצטער, באתי ליהנות ולא לעמוד בתור.
12. האי Mainau. אנחנו לא חובבי פרפרים או פרחים ועדיין, הביקור באי הבוטני הזה היה מענג. מקום שעושה לך כאב בלב מכמה שהוא יפה. הקפנו את כולו בהליכה. יש מתקני שעשועים לילדים, יש חממה מלאה בפרפרים – מקום נפלא לבלות בו שעתיים-שלוש.
13. תביאו מוזיקה. עשיתי טעות אחת ולא הבאתי כבל כדי לחבר את נגני ה-MP3 ליציאת ה-AUX באוטו. זה עלה לנו בחיפוש מתמיד אחר שירים ברדיו ולא בגרמנית. לשמוע שירים בגרמנית זה להרגיש שאתה צופה באירוויזיון. אפשר גם לצרוב דיסקים אבל בכל מקרה מוזיקה היא דבר חשוב. הנסיעות בחלקן ארוכות (נסיעה ממוצעת היא כשעה, שעה וחצי) ומוזיקה הופכת אותן לקלות יותר.
14. ישראלים. אתה יודע שאתה בבעיה כאשר בכמה מהמתקנים יש שלטים בגרמנית ובעברית. לא, אין באנגלית; יש בגרמנית ובעברית. כמות הישראלים שמסתובבת ביער השחור היא בלתי נתפסת. אם אתם מחפשים חופשה הרחק מישראלים, חפשו מקום אחר.
15. תינוקות. אין מה לעשות איתם שם (לדעתי). כל המתקנים והאטרקציות הם מגיל 5-6 צפונה. זה לא המקום לחופשה עם תינוק אלא אם כן אחד מההורים מושבת תמידית. גם הנסיעות עשויות להתגלות כארוכות מדי עבורם.
16. שונאך (Schonach). כאמור, אנחנו ישנו בשונאך. אני מכיר בתי קברות שיש בהם יותר אקשן מהעיירה הזו. אין בה כלום חוץ מסופרמרקט (שנסגר ב-6) ושלא ימכרו לכם שטויות על שעוני קוקייה גדולים; בית קברות. "העיר הגדולה" של שונאך היא טרייברג (Triberg) שם מצאנו את Lidl המופתי, כמה חנויות מזכרות ומפלים חצי-מרשימים. בקיצור, מי שמחפש אקשן במקום שבו הוא ישן, שיתרחק משונאך. מצד שני, אנחנו לא חיפשנו אקשן – חיפשנו מקום לישון בו ובכל הקשור למקום לישון בו, שונאך עושה את העבודה.
17. תיירים. כל האזור הזה של היער השחור בנוי מאטרקציות שמרוחקות האחת מהשניה עשרות קילומטרים (ועדיין הכבישים, חלק גדול מהזמן ריקים ולא עמוסים שזה תענוג). זה לא מקום לגלות בו משהו אותנטי. למשל אזור אגם טיטזי הוא מלכודת תיירים אחת גדולה. הדבר היחיד שאותנטי הוא הנוף הקסום והוא באמת קסום. לי, לפחות, לא נמאס ממנו עד הרגע האחרון.
18. פארק החושים. שמענו לא מעט על הפארק הזה (בעיירה גוטך). מדובר במסלול הליכה של כקילומטר שהולכים בו יחפים. פעם אתה הולך על חתיכות עץ, פעם על חצץ, על חלוקי נחל, על דשא ובעיקר בתוך בוץ. אתה משלם 22 יורו (לכל המשפחה) כדי ללכת יחף בתוך בוץ ולהיזהר לא להתחלק על התחת (בחלק מהזמן זה לא עוזר). מצד אחד דבילי ומצד שני משעשע. האם ללכת לשם? אההה, אני חושב שכן כי זה משעשע אבל אל תצפו לחוויה חושית – זה ללכת יחפים בתוך בוץ.
19. מגלשות הרים. נחמד ומהנה. מגלשת ההרים בטודנאו ארוכה יחסית אבל המתנו עבורה בתור במשך כמעט שעה וחצי. הסיבה: עולים לשם ברכבל ורק למעלה מגלים כמה התור ארוך לרדת במגלשה למטה. מגלשת ההרים השניה בגוטך קצרה יותר, זולה יותר, מהנה קצת פחות אבל על אף שהיא עמוסה במבקרים התור קצר יותר כי יש יותר קרונות וזה רץ ביעילות.
20. בריכות. יש הרבה אטרקציות שקשורות במים, בריכות סגורות וכדומה. אנחנו הלכנו רק למרכזית שנקראת "באד פרדייז". מדובר בבריכה גדולה ומקורה שיש בה משהו כמו 7-8 מגלשות שונות, חלקן מגניבות. מכיוון שזה מקום סגור כל המקום הזה די עשה לי בעעעע אבל הבנות נהנו. אם זה היה תלוי בי היינו יוצאים משם אחרי חצי שעה. זה לא היה תלוי בי. נשארנו שם שלוש שעות.
21. 1 ג'יגה זה מספיק. קניתי סים מקומי (40 יורו בשדה) עם תוכנית שכוללת נפח גלישה של 1 ג'יגה ושיחות טלפון ב-10 יורו. זה מספיק לשבוע אלא אם כן אתם מתכוונים לעבוד כל השבוע הזה. לדעתי עדיף לקחת את התוכנית הזו ולא את התוכנית של ה-3 ג'יגה ללא שיחות טלפון – היו פעמים שהיינו צריכים להתקשר.
22. וייז שולטטטתת! עשה את העבודה. ביג טיים. עבד כמו קסם גם שם. לא הייתי מצליח להסתדר בכבישים בלעדיו.
23. לפעמים כדאי ללכת לאיבוד. למרות שוייז עבד מצוין לפעמים קשה להבין מה הוא בדיוק רוצה ממך. התוצאה – אתה לוקח פניה לא נכונה. בכל הפעמים שזה קרה לי התוצאה היתה נפלאה כי גילינו מקומות מדהימים. מכיוון שאתה מצויד בווייז אתה לא חושש שבאמת תלך לאיבוד. במקרה הכי גרוע נוספו לך כמה דקות נסיעה אבל גילית עוד עיירה, עוד שכונה עוד דרך נהדרת.
24. שבוע זה מספיק. שמעתי על אנשים שנוסעים לשם לשבועיים, אפילו יותר. אני לא רואה בזה היגיון אבל יכול להיות שאם אתה ישן בעיר (נניח בפרייבורג) אז יש לך יותר מה לעשות במקום שבו אתה ממילא נמצא. לנו היה חסר יום אחד שאותו רצינו להקדיש לביקור בנהר הריין בשווייץ ולא הספקנו אבל עוד שבוע? ממש לא.
25. מקום גדול. זה לא שלא הייתי במקומות גדולים. הייתי כמה פעמים בארצות הברית (בטיול בשני החופים), באנגליה (כולל טיול עד סקוטלנד וחזרה) ובמקומות נוספים בעולם ועדיין, כאשר אתה נוהג בגרמניה (ורואה רק חלק קטן ממנה) אתה מבין עד כמה היא גדולה, עד כמה ישראל קטנה ועד כמה העולם מגוון, שונה ומרתק. עושה לך קצת חשק לעזוב הכל, לארוז את המשפחה ולטייל מסביב לעולם.

על טכנולוגיה, גזענות וקפיטליזם

הסיפור הזה החל לפני שבועיים כאשר ב-TIME דיווחו על שיחת טלמרקטינג שבה מקבל השיחה חשד שהוא בעצם מדבר עם רובוט. יש להבהיר, זה לא רובוט שנשמע כמו רובוט. זהו קול של אדם אמיתי ועדיין אותו אדם אמיתי נשמע כאילו הוא מקריא תסריט שהוא לא מוכן לסגת ממנו ושכאשר הוא חוזר על משפט פעמיים, הוא נשמע בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר.

חלפו עשרה ימים ו-The Atlantic פיצחו את החידה. מסתבר שבארה"ב צמחה תעשייה מרשימה של חברות המפתחות פתרונות עבור ארגונים המפעילים שיחות טלמרקטינג יוצאות (אבל גם נכנסות). וכך זה עובד: החברה מקליטה גבר או אישה שמקריאים תסריט שיחה שלם, אשר מנסה לענות על כל האפשרויות שעשויות לעלות במהלך השיחה. מי שמפעיל את המערכת הוא עובד פיליפיני – כי הוא הכי זול – אשר משמש כאוזניים של המערכת. כאשר מקבל השיחה אומר משהו, הפיליפיני לוחץ על כפתור במערכת הממוחשבת אשר מפעילה את קטע האודיו המתאים. התוצאה היא שמקבל השיחה כלל לא מודע שהוא מדבר עם מערכת שהוקלטה מראש. המטרה: לשכנע את מקבל השיחה לשמוע פרטים נוספים ולהעביר אותו לאדם אמיתי אשר יסגור את העסקה.

ישנן כמה סוגיות מדהימות בכתבה הזו.

הראשונה היא שאחת המוטיבציות העיקריות לפיתוח המערכת נובעת מהעובדה שטלמרקטינג היא עבודה המשלמת סכומים נמוכים ביותר ולכן היא מועברת למדינות זרות (הודו, פיליפינים ומקומות אחרים). הבעיה היא שהאמריקאים מאוד לא אוהבים לדבר עם אנשים בעלי מבטא זר – הם פשוט מנתקים להם את הטלפון. המערכת הזו מבוססת על קולות אמריקאים "טהורים" ובכך מונעת את ניתוקי הטלפון. זה חיסכון עצום בכסף ובזמן.

השניה היא שלטענת החברות השימוש במערכת מפחית את רמת הלחץ והשחיקה של העובדים עצמם. כאשר הם מצליחים לשכנע לקוח, הם מרגישים שהם הצליחו לתפעל את המערכת האוטומטית בצורה טובה ולכן והם טופחים לעצמם על השכם. כאשר הם נכשלים הם יכולים לומר "טוב נו, זו המערכת המוקלטת, זה לא אני". מכאן שהשחיקה הרגשית שלהם נמוכה יותר ולכן התחלופה שלהם יורדת. זה חיסכון עצום בכסף ובזמן.

השלישי הוא שעובדים מיומנים יכולים לתפעל שתיים-שלוש שיחות כאלו במקביל. חיסכון עצום בכסף ובזמן, כבר אמרנו?

הסיפור הזה הוא דוגמה מקסימה שמראה כיצד מאפיינים חברתיים (גזענות), שיטה כלכלית (קפיטליזם) ופיתוחים טכנולוגיים (מערכות אוטומטיות), משולבים יחד בפתרון אחד. זו הבניה חברתית קלאסית של טכנולוגיה: רק במרקם חברתי מסוים, שמתבסס על שיטה כלכלית מסוימת, יכולה לנבוט טכנולוגיה שכזו.

אין כל ספק שהשלב הבא במערכת היא הוצאת המרכיב האנושי מהתמונה. כאשר המערכות האלו ידעו לנתח בזמן אמת את השיחה, הן לא יצטרכו את "מפעיל הבובות" אשר לוחץ על כפתורים ובוחר את האופן שבו המערכת משיבה. המעגל ייסגר ואנשים ידברו עם מערכות מוקלטות מההתחלה ועד הסוף.

אני לא יודע אם טורינג מתהפך בקברו או מרים כוס לחיים אבל הוא בטח לא מופתע.

כמה רעש

בשבוע שעבר חשף "הוושינגטון פוסט" עוד שקופית משקופיות אדוארד סנואדן. השקופית הזו לימדה כי ה-NSA הצליח להתחבר לשרתים של גוגל ויאהו והחל לעשות בהם כבשלו. החשיפה הזו היתה האחרונה בשורה של חשיפות שהשורה התחתונה שלהן דומה: ה-NSA מאזין לכולם. הוא מאזין לטלפונים הסלולריים של מנהיגי העולם, בין אם זו קנצלרית גרמניה ובין אם זה האפיפיור, הוא עוקב אחר אזרחים אמריקאים, הוא שולף, ברשות או שלא, מידע שמאוחסן בשרתי חברות האינטרנט הגדולות.

(ביום חמישי האחרון הייתי באולפן "לונדון וקירשנבאום" וניסיתי להסביר מי נגד מי בסיפור המוזר הזה)

YouTube Preview Image

 

אם נראה שיש כאן "טובים" ו"רעים", אם לרגע יש מישהו שחושב שהמדינות האירופאיות הן קרבן של תוקפנות אמריקאית, מגיע סנואדן עם חשיפה נוספת לפיה גם המדינות האירופאיות משתפות בינן ובין עצמן פעולה כדי להאזין האחת לשניה ובעיקר כדי להתחבר לסיבים האופטיים של האינטרנט כדי לדלות מהם מידע. את השורה התחתונה של הסיפור הבלתי-נגמר הזה סיכם ג'ייסון קובלר בקצרה: "כולם עוקבים אחרי כולם ואז משתפים את זה".

מעבר לעובדה שהסיפורים האלו הם הלחם והחמאה של כל מי שאי פעם האמין באיזושהי תיאוריית קונספירציה, מעבר לעובדה שהסיפורים על ה-NSA יגדלו עכשיו דור חדש של אנשים שמאמינים ב"ממשלה עולמית" (world government) ששולטת בכל, ההדלפות האלו הן המחשה לאחת התכונות הבסיסיות של העידן שבו אנו חיים, תכונה שאני מדבר עליה עם הסטודנטים שלי: מידע בסדרי גודל עצומים.

חשבו על כמויות המידע שארגוני הביון האלו מתמודדים איתם, חשבו על עוצמת המחשוב, עוצמת האלגוריתמים, עוצמת הכלים הטכנולוגיים שצריכים להפעיל על המידע שנאסף, ואז מנותח, ואז נאגר למטרות ניתוח נוספות. בעיקר חשבו על האנרגיה שהגופים האלו צריכים להפעיל כדי להפריד בין רעש לאות. למרות שמדובר בגופים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר בעולם (בייחוד ה-NSA) יש לי הרגשה שעל אף כל המאמצים שלהם, הם עדיין סובלים מאינסוף רעשים דיגיטליים שאותם הם לא מצליחים לנפות, שמעוותים את התמונה, ששולחים אותם למרדפי שווא, שגורמים להם להשקיע מאמצים בכיוונים לא נכונים, שמעסיקים אותם ללא שום סיבה.

אנחנו חיים בעידן שבו המפעל הגדול בעולם הוא מפעל לעיבוד מידע: הוא שואב את המידע ישירות מהסיב האופטי, הוא אוגר אותו במחסנים זמניים, מסנן אותו כמו שמסננים עגבניות – חלק לייצוא, חלק לשוק המקומי, חלק נמעך במידע אחר והופך לקטשופ – הוא מעביר אותו הלאה להמשך בירור, ניתוח ואינטגרציה.

רק המחשבה על כמויות הרעש איתן צריכים להתמודד הארגונים האלו עושה לי כאב ראש.

ואולי זו בכלל הדרך היחידה להתמודד עם הפרקטיקה התוקפנית הזו: לייצר כל כך הרבה רעש עד שמאמצי הסינון של ארגוני הביון יקרסו אל תוך עצמם.

#פצצה
#בן-לאדן
#קירשנבאום

פריים 313 ואיש המטרייה

בעוד כחודש וחצי העיתונים, תכניות הטלוויזיה ואתרי האינטרנט יציינו 50 שנה לאחד האירועים המוכרים ביותר והטראומתיים ביותר בהיסטוריה האמריקאית: הרצח של הנשיא ג'ון אף. קנדי. האירוע הזה, שהתרחש כמה שנים לפני שנולדתי, עומד עד היום במרכזם של דיונים מרתקים באשר לשאלה האם היתה קונספירציה שהובילה לרציחתו של קנדי. תיאוריית הקונספירציה קשורה קשר ישיר לסרט שצילם אברהם זפרודר ואשר מתעד את הרצח, סרט שנחשב לאחד התיעודים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, אם לא החשוב שבהם.

מה שמיוחד בסרט הזה הוא שהוא משמש כשעון, שעון מדויק, שעל פיו אפשר לחשב מתי נורתה כל אחת משלושת היריות שנורו לכיוונו של קנדי. השעון מלמד כי שלושת היריות נורו בפרק זמן של שש שניות והבעיה היא שתיאוריית היורה הבודד (כלומר הטענה שהיה רק יורה אחד, לי הארווי אוסוואלד), מתקשה להסביר כיצד באמצעות הרובה הידני שלו הוא הצליח לטעון שלושה כדורים, לכוון ולירות בצורה כה מדויקות אל עבר מטרה נעה.

בהקשר הזה, הטקסט הזה, שנכתב על ידי רון רוזנבאום, ושמופיע באתר smithsonianmag.com, הוא אחד הטקסטים המרתקים שקראתי על אודות הנושא.

בין השאר הוא מפנה אל הסרט הקצר הזה אשר מציג את אחת מתתי-התיאוריות שנוגעות לרצח, תיאוריה שמתמקדת ב"איש המטרייה", אדם שהחזיק מטרייה פתוחה ממש מול רכבו של קנדי בדיוק בשנייה שבו הוא נורה, זאת למרות שאף אחד לא החזיק מטרייה באותו הבוקר כיוון שזה היה בוקר שטוף שמש (רק בלילה הקודם ירד גשם). מסתבר שהצליחו למצוא את איש המטרייה והיה לו הסבר מרתק למעשיו. הנה הסרטון.

YouTube Preview Image

כמה אירוני. איש המטרייה משתמש בסמל כדי להפגין נגד אביו של קנדי והופך לסמל בעצמו, סמל לחוסר היכולת שלנו להבין כל תת-אירוע שמתרחש בתוך אירוע כל כך גדול, סמל ליומרה שלנו להבין דברים שאין דרך להבין אותם.

אבל הטקסט של רוזנבאום מטפל בנושא נוסף, בפריים אחד מתוך הסרט של זפרודר, פריים מספר 313. את הפריים הזה זפרודר חתך מתוך הסרטון כיוון שהוא היה מהמם מדי, קשה מדי, ורק כעבור יותר מעשור הוא נחשף בפני הציבור האמריקאי. זהו הפריים שבו פניו של קנדי מתפוצצים, ממש כך, מעוצמת הכדור שפוגע בו.

הנה הסרטון של זפרודר, תחילה בזמן אמת ואחר כך פריים אחר פריים.

YouTube Preview Image

הטקסט של רוזנבאום מרתק כיוון שהוא מנסה להבין מדוע אנשים מעלים תיאוריות קונספירציה, מה התוחלת שלהן, מדוע הן כל כך משכנעות, מדוע הן כל כך בעייתיות ומדוע למרות מיטב הניסיונות שלנו להסביר את המציאות ולתת לה פשר, אנחנו נדונים לכישלון.

על קומקום ושירות בישראל

הנה סיפור שבקיצור נמרץ מספר את כל מה שצריך לדעת על תודעת השירות והחוק בישראל.

קנינו קומקום. מכיוון שקומקום הוא מוצר שחיי המדף שלו הם בערך שנה (במקרה הטוב), החלטנו שלא להוציא על הקומקום התורן יותר מ-100 שקל. נסענו לקנות אותו ב"ביג אלקטריק" שנמצא במרכז ביג החדש שנפתח באחרונה בפרדס-חנה. בחרנו קומקום פשוט, זול ובסיסי. מחירו 79 שקלים.

חזרנו הביתה והרתחנו בו מים. תוך זמן קצר כל הקומקום דלף. כמעט מכל חור אפשרי ומעוד כמה חורים שבדרך כלל לא נמצאים בקומקום. חשבנו שאנחנו אשמים. אולי מילאנו את הקומקום ביותר מדי מים, אולי לא לחשנו לו מילות אהבה, אולי סתם לא באנו לו בטוב. רוקנו את הקומקום. מילאנו את הקומקום רק עד מחציתו, לחשנו מילות אהבה והבטחנו שנאהב אותו אהבת אמת. הקומקום לא התרשם. הוא דלף כמו גבינה שוויצרית, כמו רשת דייגים, כמו קומקום מקולקל.

קורה. בכל זאת, לא התיימרנו לרכוש את המוצר הכי טוב בעיר. כולה 79 שקל. נלך להחליף. אשתי נשלחה למשימה.

הקומקום נרכש היום (יום ראשון, ה-24.3.2013) בשעה 13:31 (כפי שניתן לראות בצילום החשבונית. לחצו כדי להגדיל). אל החנות היא הגיעה בשעה 15:30, שעתיים אחר כך. היא פנתה לדלפק שירות הלקוחות והסבירה שהיא מבקשת לבטל את העסקה. הסיבה היא שהקומקום הבא בחנות עלה יותר מ-200 שקל ולא רצינו להוציא סכום כזה על קומקום. היא ביקשה לקבל חזרה את הכסף, אחרי הכל, המוצר פגום.

 

"קשה לי להאמין שזה קרה מהרתחת מים", אמר האיש שבדלפק, שמאוחר יותר הסתבר שהוא מנהל החנות.
"מה אני אגיד לך, הרתחתי מים"
"אני אלך לבדוק את העניין הזה"
"בבקשה"

הלך האיש וחזר כעבור כמה דקות.

"ביררתי את העניין ואני לא יכול לבטל לך את העסקה".
"למה?"
"אני לא יכול, אני יכול או לתת לך את אותו המוצר או שתיקחי משהו אחר"
"מה זאת אומרת אתה לא יכול, אתה ממש חצוף".
"מה אמרת לי?", אמר והתקרב באיום.
"שאתה ח-צ-ו-ף!"
"אז אני לא נותן לך שירות", אמר והלך.

הקומקום נשאר בחנות. אין לנו מה לעשות עם קומקום דולף. אפילו כעציץ לא הייתי משתמש בו (כל המים ידלפו החוצה).

תיקון חוק הגנת הצרכן קובע:

"במידה והלקוח מבקש להחזיר מוצר בשל היותו פגום, לא חלה מדיונות החזרת מוצרים והלקוח יכול להחזיר את המוצר ללא תנאי".

יש להדגיש, האיש שאיתו אשתי דיברה הוא מנהל החנות, אדם חביב בשם שמואל אורן.

המלצתי: כל מי שגר באזור שיימנע מלרכוש מוצר כלשהו בחנות "אלקטריק ביג" שעוברת על החוק. למעשה, כל מי שחושב לקנות ברשת הזו מוצר שעולה יותר מ-79 שקל, כדאי שיחשוב פעמיים. אם לרשת יש בעיה לבטל עסקה על מוצר שעלותו פחות מ-100 שקל, אלוהים שישמור מה קורה כאשר רוצים לבטל קנייה של מוצר שעולה 10,000 שקל. חשוב להדגיש, לא החלטנו לבטל את העסקה כי הצבע לא מוצא חן בעינינו. הקומקום פגום!

פנינו לחברת כרטיס האשראי בדרישה לבטל את העסקה. אחרי החג נפנה אל הרשת ובמידה ולא נקבל מענה, נגיש תביעה. בינתיים תהיו צרכנים טובים, הפיצו ושתפו.