זה כן אישי

כבר הרבה מאוד שנים, מאז שאקיל או'ניל וקובי בראיינט (ולפני כן שושלת מייקל ג'ורדן) שלא ראיתי משחק בגמר NBA. צירוף של לילה ללא שינה ודיוויד בלאט גרם לי לצפות בחלקים במשחק הגמר הראשון של ה-NBA, קליבלנד נגד גולדן-סטייט. לא ממש נהניתי.

הסיבה שלא ממש נהניתי, כך נראה לי, היא שאני מתקשה לראות במה שהתפתח ממשחק הכדורסל כפי שמשחקים אותו ב-NBA, כמשחק מעניין במיוחד. אולי זה תמיד היה כך ואולי זה רק החריף בשנים האחרונות (כאמור, אני לא ממש עוקב), אבל המשחק נראה כמו שתי קבוצות שבהן שחקן אחד לוקח את הכדור מול שחקן אחר, שמונה שחקנים אחרים מסתכלים ואז השניים ההם משחקים אחד-נגד-אחד. זה פשוט משעמם תחת.

נכון, שני השחקנים שמשחקים אחד-נגד-אחד הם שחקנים מהשורה הראשונה. הם אתלטיים, הם מסוגלים לעשות דברים מדהימים, הם אלילים. אבל זה פשוט משעמם לראות ככה משחק שלם. אמנם אצל קליבלנד זה בולט במיוחד עם לברון ג'יימס הבלתי נסבל ולכן בעיניי קליבלנד היא קבוצה הרבה, הרבה יותר משעממת והרבה פחות מוצלחת מגולדן סטייט, אבל נראה שזו הפכה לפילוסופיה בשני הצדדים של המגרש. הפילוסופיה אומרת שיש שני מהלכים במשחק:

א. אני לוקח את הכדור נגד השחקן שלי, מנסה לעבור אותו כשהשאר מסתכלים.
ב. אני חודר פנימה לסל, מוציא את הכדור למישהו שעומד מאחורי הקשת והוא מנסה לקלוע שלשה.

כאמור, יתכן שזה תמיד היה ככה ופשוט לא שמתי לב, אבל לראות משחק שלם שמבוסס על שני תרגילים, זה פשוט לא מעניין. אולי זו לא היצטרפות של מקרים שהשנה כמעט ולא יכולתי לראות משחקים של מכבי תל-אביב בכדורסל עד הסוף כיוון שלא היתה שם קבוצה. תחת זאת היה שם אחד פרגו, שנתנו לו את הכדור ולפעמים הצליח לו יותר ולפעמים הצליח לו פחות. את מי זה מעניין? אמנם על פי רוב בקבוצות המלהיבות בהיסטוריה היה כוכב אחד גדול במיוחד (נראה לי שזה נכון גם בכדורגל) שלעתים האפיל על כל השאר, ועדיין תמיד היתה שם קבוצה מסביבו, היה אירוע קבוצתי.

מעניין האם זה מקרי שדווקא בארה"ב האולטרה-אינדיבידואליסטית, הפך משחק הכדורסל למשחק כל כך אישי ולכן כל כך לא מעניין.

בנימין נתניהו מחכה בתור

קשה לתאר עד כמה סרטון הווידאו הבא מצחיק. אתם עומדים לצפות בדיווח של ערוץ החדשות הצרפתי BMFTV, שוויקיפדיה טוענת שהוא ערוץ החדשות הנצפה ביותר בצרפת. אני לא יודע צרפתית ולא קורא צרפתית אבל ממה שאני מבין, הכותרת של הטקסט הזה היא "נתניהו כאשר הוא מחכה לאוטובוס", ואין תיאור מדויק יותר של מה שאתם עומדים לצפות בו.

מסתבר שנתניהו, שיצא למסע דאוויין בצרפת (בכל זאת, עוד מעט בחירות ויהודים נרצחו בגולה), היה צריך לעלות על אוטובוס שייקח אותו מפה לשם. קורה. אז זהו, שזה לא קורה. לא לבנימין נתניהו. בפעם האחרונה שבנימין נתניהו עלה על אוטובוס, הבריטים עוד שלטו בארץ והוא ראה אותם משחקים כדורגל בין חומות העיר ירושלים העתיקה בתוך נגמ"ש שבו ישב אריק שרון שנתן הוראה לחצות את ים סוף אחרי שפרעה הכניס את היהודים לתאי הגזים.

משום כך, עצם הסיטואציה היא כל כך לא מוכרת לנתניהו, כל כך בלתי נתפסת, שהתוצאה, שנלכדה בעדשות מצלמת צלמי הטלוויזיה שעומדים לצידו, היא לא פחות מסוריאליסטית. העובדה שהכתבים מדברים בשפה זרה, כזו שלא מוכרת לנתניהו (וגם לא לרוב הצופים בישראל, כמוני), הופכת את הדיווח למצחיק עד דמעות.

מי ידע שאם רוצים לראות עד כמה קטן האיש, עד כמה אבסורדית הפוזה שבדרך כלל יש עליו, כל שצריך לעשות זה לתת לו לחכות בתור לאוטובוס.

אני מציע לפתוח טאמבלר, מיני-בלוג, עמוד פייסבוק, משהו למען השם, תחת הכותרת: "בנימין נתניהו מחכה בתור". אני מציע להעמיד את בנימין נתניהו בתור לחבילה בדואר, בתור לקופת חולים, ביטוח לאומי, משרד הרישוי, למעדניה בסופרמרקט, בתור בפוקס, במשביר לצרכן, בתור להופעה של ריאנה, בתור למוסך, בתור לרופא שיניים. כל כך הרבה שנים בנימין נתניהו (ואשתו) בנה לעצמו תדמית של חבר בית המלוכה, מורם מעם, מוקף במשרתים, שהניסיון לדמיין אותו עומד בתור למשהו, בחוסר אונים יומיומי לגמרי, יגרום למוח שלכם לקרוס לתוך עצמו.

נסו ותיהנו (עם פסקול צרפתי).

טיול ביער השחור – מסקנות, הערות ועצות

לראשונה בתולדות משפחת דרור, אספנו אשתי ואני את בנות המשפחה (בגילאי 14, 10 ו-6) והחלטנו לצאת לחופשה משותפת בחו"ל.

היעד הנבחר: "היער השחור" (גרמניה).
הזמן: שבוע.
המקום שבו ישנו: שונאך.

להלן כמה הערות, מסקנות, אבחנות, הצעות ומחשבות בעקבות האירוע המכונן. מכיוון שיש הרבה כאלו, סביר להניח שאעדכן את הפוסט ברגע שאזכר בעוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. זו גם הסיבה שהפוסט אינו מסודר לפי סדר חשיבות או סדר אחר (אולי בהמשך גם אעלה תמונות). אם אתם מכירים מישהו שחושב לצאת לטיול באזור – העבירו לו קישור לפוסט הזה.

1. בגרמניה קר, בישראל חם. זה נשמע טריוויאלי, אבל יצאנו לחופשה ב-13 באוגוסט ואתה בטוח שאפילו באירופה הקרירה יהיה חם. אז זהו, שתלוי איפה. ב"יער השחור" פשוט קר. וגשום. מתוך שבעת הימים שהיינו שם היו רק שני ימי שמש קלאסיים וגם בהם היה קריר. מכנסיים קצרים שנלקחו כלל לא נשלפו מהמזוודה. קר. וגשום. לפעמים זה קר למעיל – סוג של חורף ישראלי מתון – אבל זה בוודאי לא קיץ ישראלי, אפילו לא קרוב.
2. ירוק בלי סוף. זה לא לתאר כמה גרמניה ירוקה. אתה מסתכל על הירוק הזה ומוריק מקנאה. האנשים האלו חיים בתוך גלויה. מי שאוהב נופים ירוקים לא יוכל להפסיק מלהביט מסביב. מטמטם.
3. ארוחת ערב – לא בחוץ. בכל הקשור באוכל ההתנהלות היא זו: ארוחת בוקר אוכלים בדירה/צימר/משהו ששכרתם, ארוחת צהריים בחוץ, ארוחת ערב שוב בדירה. זה לא שהיה לנו משהו נגד מסעדות – ממש לא – אבל למצוא מסעדה בערב זה חתיכת אתגר. למצוא מסעדה בערב שבה המלצרים יודעים אנגלית (באזור שבו אנחנו היינו) – כמעט בלתי אפשרי. מתוך שש הלילות שבהן היינו ביער השחור אכלנו שש פעמים ארוחת ערב בדירה. מצד שני, המסעדה הכי טובה שאכלנו בה היתה מסעדה גרמנית שבה המלצרית ידעה לתרגם לנו את התפריט לאנגלית. סביר להניח שהיינו מגלים עוד מסעדות גרמניות אם הם רק היו יודעים לדבר בשפה של בני אדם! או כותבים תפריטים באנגלית!
4. קניות בסופרמרקט סופר זולות. בפעם הראשונה שקנינו חצי מהסופרמרקט ויצאנו עם חשבון של 10 יורו היינו בטוחים שיש כאן טעות. זה לא לתאר כמה הקניות בסופרמרקט זולות. ברגע שאתה מבין שזה החשבון ולא גנבת אף אחד אתה נמלא כעס. דברים שעולים בישראל 35-40 שקל, עולים שם 2.5 יורו. מילת המפתח: Lidl.
5. האוכל הקפוא – טעים! מכיוון שאכלנו ארוחות ערב בדירה, קנינו לא מעט אוכל קפוא והכנו אותו: ניוקי עגבניות, ספגטי לסוגיו, אורז, פיצות ושאר אוכל מוכן. לא יודע איך להגיד לכם את זה אבל היה פאקינג טעים. הלחם שום הקפוא שלהם, שמכניסים לתנור לשבע דקות, יצא ברמה של מסעדה, לא פחות. המחיר: 2-3 יורו לשקית שבארץ עולה עשרות שקלים.
6. שפצלה זה ספגטי אנד צ'יז. כמה רעש עושים מהאוכל הזה. יאללה, כולה איטריות בגבינה, מה נסגר? בסדר, זה חביב ועדיין הדבר הכי נחמד באוכל הזה זה להגיד את השם שלו: שפצלה!
7. מכונית גדולה. אתם נוסעים חמישה אנשים? שכרו רכב לשבעה נוסעים. יהיה גם מקום למזוודות וגם מידה של הפרדת כוחות בתוך המכונית. אגב, תבקשו רכב אוטומטי. אני נהגתי רכב עם גיר רגיל ובתוך היער השחור, איך לומר, זה מעייף. אם אתם חלשים בזינוק בעלייה – אל תחשבו בכלל בכיוון של גיר רגיל.
8. נהיגה ב-30 קמ"ש. כאשר יש שלט שמורה שמותר לנהוג במהירות של 30 קמ"ש, הם אשכרה מאיטים ל-30 קמ"ש. מצד שני, באוטוסטרדה אפשר לנסוע 130 קמ"ש שזה תענוג ולגמרי מוצדק כי התשתיות תומכות במהירויות האלו. למעשה, אוטוסטרדה גרמנית קלאסית בנויה משלושה נתיבים: הימנית למשאיות, האמצעית לנוהגים כחוק והשמאלית לטייסים. חמודים כאלו, אפילו את הנהיגה במהירות מופרזת הם הכניסו לתוך שיטה.
9. מכוניות. קודם כל גרמנים אוהבים מכוניות שחורות. מעבר לזה, איזה מכוניות יש שם – ואוו. מכל הסוגים, מכל המינים כולל כאלו שרואים רק בסרטים, כולל אופנועים שרואים רק בסרטים. מכירים את זה שאתם הולכים לגני התערוכה לראות כל מיני מכוניות מירוץ, פרארי ועניינים? אז כזה. בכל מקום. בלי סוף. על הכביש. או חונים בצד הדרך. ואוו.
10. פארק אירופה – לחובבי התורים. הקדשנו לפארק אירופה יום שלם – שמונה שעות. זה מקום ענק בצורה יוצאת דופן ועמוס בצורה יוצאת דופן. המתקנים המבוקשים (רכבות ההרים) מחייבות עמידה בתור של למעלה משעה, לעתים יותר. התוצאה: ויתרנו על כולם. יש מספיק מה לעשות שם גם בלי המתקנים האלו ועדיין, זה מבאס: מצד אחד אתה מרגיש שלא מיצית ומצד שני לעמוד בתור במשך שעתיים? אתם רציניים? את זה יש לי בדואר ישראל! אולי אני בגיל הלא נכון אבל לדעתי פארק אירופה לא היה היהלום שבכתר של הטיול שלנו ואפילו הבנות לא ציינו אותו כאירוע הכי מהנה בשבוע החולף.
11. שווקים. פרייבורג (בשבת), קונסטנץ (בכל יום) היידלברג (בכל יום). חובבי השווקים ייהנו מאוד מהמקומות האלו, על אף שגם הם ממוסחרים לעייפה. בקונסטנץ, למשל, שיש בה אזור הליכה נחמד יש גם אטרקציית "עולם המים". לא היתה לנו סבלנות לחכות בתור של שעתיים בשביל זה. מצטער, באתי ליהנות ולא לעמוד בתור.
12. האי Mainau. אנחנו לא חובבי פרפרים או פרחים ועדיין, הביקור באי הבוטני הזה היה מענג. מקום שעושה לך כאב בלב מכמה שהוא יפה. הקפנו את כולו בהליכה. יש מתקני שעשועים לילדים, יש חממה מלאה בפרפרים – מקום נפלא לבלות בו שעתיים-שלוש.
13. תביאו מוזיקה. עשיתי טעות אחת ולא הבאתי כבל כדי לחבר את נגני ה-MP3 ליציאת ה-AUX באוטו. זה עלה לנו בחיפוש מתמיד אחר שירים ברדיו ולא בגרמנית. לשמוע שירים בגרמנית זה להרגיש שאתה צופה באירוויזיון. אפשר גם לצרוב דיסקים אבל בכל מקרה מוזיקה היא דבר חשוב. הנסיעות בחלקן ארוכות (נסיעה ממוצעת היא כשעה, שעה וחצי) ומוזיקה הופכת אותן לקלות יותר.
14. ישראלים. אתה יודע שאתה בבעיה כאשר בכמה מהמתקנים יש שלטים בגרמנית ובעברית. לא, אין באנגלית; יש בגרמנית ובעברית. כמות הישראלים שמסתובבת ביער השחור היא בלתי נתפסת. אם אתם מחפשים חופשה הרחק מישראלים, חפשו מקום אחר.
15. תינוקות. אין מה לעשות איתם שם (לדעתי). כל המתקנים והאטרקציות הם מגיל 5-6 צפונה. זה לא המקום לחופשה עם תינוק אלא אם כן אחד מההורים מושבת תמידית. גם הנסיעות עשויות להתגלות כארוכות מדי עבורם.
16. שונאך (Schonach). כאמור, אנחנו ישנו בשונאך. אני מכיר בתי קברות שיש בהם יותר אקשן מהעיירה הזו. אין בה כלום חוץ מסופרמרקט (שנסגר ב-6) ושלא ימכרו לכם שטויות על שעוני קוקייה גדולים; בית קברות. "העיר הגדולה" של שונאך היא טרייברג (Triberg) שם מצאנו את Lidl המופתי, כמה חנויות מזכרות ומפלים חצי-מרשימים. בקיצור, מי שמחפש אקשן במקום שבו הוא ישן, שיתרחק משונאך. מצד שני, אנחנו לא חיפשנו אקשן – חיפשנו מקום לישון בו ובכל הקשור למקום לישון בו, שונאך עושה את העבודה.
17. תיירים. כל האזור הזה של היער השחור בנוי מאטרקציות שמרוחקות האחת מהשניה עשרות קילומטרים (ועדיין הכבישים, חלק גדול מהזמן ריקים ולא עמוסים שזה תענוג). זה לא מקום לגלות בו משהו אותנטי. למשל אזור אגם טיטזי הוא מלכודת תיירים אחת גדולה. הדבר היחיד שאותנטי הוא הנוף הקסום והוא באמת קסום. לי, לפחות, לא נמאס ממנו עד הרגע האחרון.
18. פארק החושים. שמענו לא מעט על הפארק הזה (בעיירה גוטך). מדובר במסלול הליכה של כקילומטר שהולכים בו יחפים. פעם אתה הולך על חתיכות עץ, פעם על חצץ, על חלוקי נחל, על דשא ובעיקר בתוך בוץ. אתה משלם 22 יורו (לכל המשפחה) כדי ללכת יחף בתוך בוץ ולהיזהר לא להתחלק על התחת (בחלק מהזמן זה לא עוזר). מצד אחד דבילי ומצד שני משעשע. האם ללכת לשם? אההה, אני חושב שכן כי זה משעשע אבל אל תצפו לחוויה חושית – זה ללכת יחפים בתוך בוץ.
19. מגלשות הרים. נחמד ומהנה. מגלשת ההרים בטודנאו ארוכה יחסית אבל המתנו עבורה בתור במשך כמעט שעה וחצי. הסיבה: עולים לשם ברכבל ורק למעלה מגלים כמה התור ארוך לרדת במגלשה למטה. מגלשת ההרים השניה בגוטך קצרה יותר, זולה יותר, מהנה קצת פחות אבל על אף שהיא עמוסה במבקרים התור קצר יותר כי יש יותר קרונות וזה רץ ביעילות.
20. בריכות. יש הרבה אטרקציות שקשורות במים, בריכות סגורות וכדומה. אנחנו הלכנו רק למרכזית שנקראת "באד פרדייז". מדובר בבריכה גדולה ומקורה שיש בה משהו כמו 7-8 מגלשות שונות, חלקן מגניבות. מכיוון שזה מקום סגור כל המקום הזה די עשה לי בעעעע אבל הבנות נהנו. אם זה היה תלוי בי היינו יוצאים משם אחרי חצי שעה. זה לא היה תלוי בי. נשארנו שם שלוש שעות.
21. 1 ג'יגה זה מספיק. קניתי סים מקומי (40 יורו בשדה) עם תוכנית שכוללת נפח גלישה של 1 ג'יגה ושיחות טלפון ב-10 יורו. זה מספיק לשבוע אלא אם כן אתם מתכוונים לעבוד כל השבוע הזה. לדעתי עדיף לקחת את התוכנית הזו ולא את התוכנית של ה-3 ג'יגה ללא שיחות טלפון – היו פעמים שהיינו צריכים להתקשר.
22. וייז שולטטטתת! עשה את העבודה. ביג טיים. עבד כמו קסם גם שם. לא הייתי מצליח להסתדר בכבישים בלעדיו.
23. לפעמים כדאי ללכת לאיבוד. למרות שוייז עבד מצוין לפעמים קשה להבין מה הוא בדיוק רוצה ממך. התוצאה – אתה לוקח פניה לא נכונה. בכל הפעמים שזה קרה לי התוצאה היתה נפלאה כי גילינו מקומות מדהימים. מכיוון שאתה מצויד בווייז אתה לא חושש שבאמת תלך לאיבוד. במקרה הכי גרוע נוספו לך כמה דקות נסיעה אבל גילית עוד עיירה, עוד שכונה עוד דרך נהדרת.
24. שבוע זה מספיק. שמעתי על אנשים שנוסעים לשם לשבועיים, אפילו יותר. אני לא רואה בזה היגיון אבל יכול להיות שאם אתה ישן בעיר (נניח בפרייבורג) אז יש לך יותר מה לעשות במקום שבו אתה ממילא נמצא. לנו היה חסר יום אחד שאותו רצינו להקדיש לביקור בנהר הריין בשווייץ ולא הספקנו אבל עוד שבוע? ממש לא.
25. מקום גדול. זה לא שלא הייתי במקומות גדולים. הייתי כמה פעמים בארצות הברית (בטיול בשני החופים), באנגליה (כולל טיול עד סקוטלנד וחזרה) ובמקומות נוספים בעולם ועדיין, כאשר אתה נוהג בגרמניה (ורואה רק חלק קטן ממנה) אתה מבין עד כמה היא גדולה, עד כמה ישראל קטנה ועד כמה העולם מגוון, שונה ומרתק. עושה לך קצת חשק לעזוב הכל, לארוז את המשפחה ולטייל מסביב לעולם.

אז החלטתי לכתוב על הוקי קרח

כבר שלושה ימים שאני מתלבט אם לכתוב פוסט על הוקי קרח. אני מתלבט כי מה לי ולהוקי קרח? שום דבר. אבל דווקא מכיוון שאין לי שום דבר עם הוקי קרח, חשבתי שזה יהיה מעניין לכתוב על ספורט כהדיוט מוחלט, כמי שלא רואה הוקי קרח, לא משחק הוקי קרח ולא מבין כמעט שום דבר בהוקי קרח. מוזר? בהחלט. הנה זה בא.

הוקי קרח, בעיניי, הוא אחד מענפי הספורט (הפופולאריים, אני לא מדבר על כל מיני ענפים איזוטריים) היותר מוזרים שאני מכיר.

קודם כל קשה לי לחשוב על ספורט כל כך פופולארי (לפחות במדינות מסוימות) שהוא כל כך לא טלוויזיוני. יש שתי בעיות עיקריות עם הוקי קרח וטלוויזיה. הראשונה היא שהזירה שבה משחקים הוקי קרח בנויה כך שיש חלקים שלמים במשחק שפשוט לא רואים את דיסקית הגומי (puck) וזאת מכיוון שהשחקנים משחקים בצד שצמוד למצלמה. התוצאה היא שאתה מביט בשחקנים גולשים מצד לצד, הם עושים שם משהו למטה אבל אתה לא יכול לראות. fail. הבעיה השניה היא שגם כאשר משחקים באזור שבו המצלמה כן רואה את הדיסקית, בעצם לא רואים כלום! הדיסקית כל כך קטנה, ונעה במהירות כל כך גבוהה שבחלקים גדולים במשחק אתה לא מבין איפה הדיסקית. לדעתי אף אחד לא מבין איפה הדיסקית, אפילו השדרים לא תמיד סגורים על העניין הזה.

זה לא החלק היחיד שמוזר במשחק. זה אחד מ"משחקי הכדור" (אני יודע, זו דיסקית, אל תפריעו) שבהם המשחק מחולק לשלושה שלישים ולא לשתי מחציות או ארבעה רבעים. מה זה אמור להביע? ממתי מחלקים משחק לשלוש? זה לא השלוש היחיד במשחק. יש שלושה חוקים עיקריים שאותם אסור לעבור כאשר מזיזים את הדיסקית ממקום למקום באמצעות המקל. שלושה חוקים. זהו. לא מדע טילים. בארה"ב יש גם, בדרך כלל, שלושה שופטים על המגרש – שופט ראשי ושני קוונים כיוון שזה משחק שקיימת בו עבירה של נבדל (זה אחד משלושת החוקים). בקיצור, יש להם איזשהו קטע לא ברור עם שלוש.

מעבר לזה, זה משחק שבו מכות, דחיפות ואלימות הם חלק כמעט לגיטימי מהמשחק. אם במקרה (כלומר לא במקרה) אתה שובר למישהו שיניים, את עצם הירך או סתם מעניק לו זעזוע מוח הגון, מענישים אותך בזה שאתה יושב שתי דקות מחוץ למגרש, חמש דקות אם הבנאדם שפגעת בו ממש רצוח, אבל אז אתה חוזר למשחק ויאללה, מרביצים עוד קצת. זו הסיבה ששחקני הוקי ממוצעים נראים כמו ויקינגים מינוס השיניים.

עניין נוסף זה המטרה של המשחק: להבקיע שער. השער ממש קטן. השוער ממש גדול (בניגוד מוחלט, למשל, לכדורגל, שהשער הוא ענק ביחס לשוער). הוקי קרח זה קצת (הרבה) כמו להכניס חוט לתוך מחט. אף פעם לא הבנתי למה לא לוקחים אדם כמו סופו ופשוט נותנים לו לשבת על השער במשך 60 דקות וגומרים עניין. לא רק זה, הדיסקית עפה בכזו מהירות שלא תצליחו לשכנע אותי שיש פה עניין של "שוערות". הם פשוט מקווים שהדיסקית תפגע בהם איכשהו. זו הסיבה שהם מרופדים בכל דרך אפשרית.

ובכל זאת יש כמה דברים שאני ממש מחבב במשחק הזה. זוכרים שאמרתי שאי אפשר להבין מה קורה במשחק? אז כאשר אתה יושב באולם עצמו, אתה דווקא רואה הכל ומבין הכל. לפני 20 שנה בערך הייתי בארה"ב וחבר לקח אותי למשחק של ה-Los Angeles Kings, אותם Kings שמשחקים עכשיו בגמר (שאת המשחק הראשון בסדרה שלו ראיתי ובגללו אני כותב את הפוסט הזה). אז, בפעם הראשונה, גם ראיתי את המשחק כמו שצריך וגם הבנתי את הקטע שלו והאמת, זה היה די מגניב. בדרך חזרה ביקשתי מהחבר שלקח אותי למשחק את הדיסקית שהיתה לו באוטו. היה לו קצת קשה להיפרד ממנה אבל הוא היה מספיק אמריקאי מנומס כדי להיפרד ממנה לטובת הישראלי המתלהב. היא עדיין אצלי. הנה.

חוץ מזה, אי אפשר להכחיש שההחלקה על הקרח עצמה די מגניבה למרות שהיא נראית לי מעייפת טילים. ולבסוף, בין כל שליש יש הפסקה קצרה ובהפסקה עולה על המשטח מכונה שמחדשת ומהדקת את הקרח. למכונה קוראים "זמבוני" (Zamboni) על שם הבחור שהמציא אותה, פרנק זמבוני. ואני אומר שאם יש משחק שמעורב בו מישהו או משהו שנקרא "זמבוני", אני אוטומטית לטובתו. תנסו רגע להגיד את זה – "זמבוני". ישר עושה מצברוח טוב.

זו בעצם העצה שלי לענפי ספורט מוזרים: תוסיפו להם איזה זמבוני אחד או שניים ואתם מסודרים.

על טכנולוגיה, גזענות וקפיטליזם

הסיפור הזה החל לפני שבועיים כאשר ב-TIME דיווחו על שיחת טלמרקטינג שבה מקבל השיחה חשד שהוא בעצם מדבר עם רובוט. יש להבהיר, זה לא רובוט שנשמע כמו רובוט. זהו קול של אדם אמיתי ועדיין אותו אדם אמיתי נשמע כאילו הוא מקריא תסריט שהוא לא מוכן לסגת ממנו ושכאשר הוא חוזר על משפט פעמיים, הוא נשמע בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר.

חלפו עשרה ימים ו-The Atlantic פיצחו את החידה. מסתבר שבארה"ב צמחה תעשייה מרשימה של חברות המפתחות פתרונות עבור ארגונים המפעילים שיחות טלמרקטינג יוצאות (אבל גם נכנסות). וכך זה עובד: החברה מקליטה גבר או אישה שמקריאים תסריט שיחה שלם, אשר מנסה לענות על כל האפשרויות שעשויות לעלות במהלך השיחה. מי שמפעיל את המערכת הוא עובד פיליפיני – כי הוא הכי זול – אשר משמש כאוזניים של המערכת. כאשר מקבל השיחה אומר משהו, הפיליפיני לוחץ על כפתור במערכת הממוחשבת אשר מפעילה את קטע האודיו המתאים. התוצאה היא שמקבל השיחה כלל לא מודע שהוא מדבר עם מערכת שהוקלטה מראש. המטרה: לשכנע את מקבל השיחה לשמוע פרטים נוספים ולהעביר אותו לאדם אמיתי אשר יסגור את העסקה.

ישנן כמה סוגיות מדהימות בכתבה הזו.

הראשונה היא שאחת המוטיבציות העיקריות לפיתוח המערכת נובעת מהעובדה שטלמרקטינג היא עבודה המשלמת סכומים נמוכים ביותר ולכן היא מועברת למדינות זרות (הודו, פיליפינים ומקומות אחרים). הבעיה היא שהאמריקאים מאוד לא אוהבים לדבר עם אנשים בעלי מבטא זר – הם פשוט מנתקים להם את הטלפון. המערכת הזו מבוססת על קולות אמריקאים "טהורים" ובכך מונעת את ניתוקי הטלפון. זה חיסכון עצום בכסף ובזמן.

השניה היא שלטענת החברות השימוש במערכת מפחית את רמת הלחץ והשחיקה של העובדים עצמם. כאשר הם מצליחים לשכנע לקוח, הם מרגישים שהם הצליחו לתפעל את המערכת האוטומטית בצורה טובה ולכן והם טופחים לעצמם על השכם. כאשר הם נכשלים הם יכולים לומר "טוב נו, זו המערכת המוקלטת, זה לא אני". מכאן שהשחיקה הרגשית שלהם נמוכה יותר ולכן התחלופה שלהם יורדת. זה חיסכון עצום בכסף ובזמן.

השלישי הוא שעובדים מיומנים יכולים לתפעל שתיים-שלוש שיחות כאלו במקביל. חיסכון עצום בכסף ובזמן, כבר אמרנו?

הסיפור הזה הוא דוגמה מקסימה שמראה כיצד מאפיינים חברתיים (גזענות), שיטה כלכלית (קפיטליזם) ופיתוחים טכנולוגיים (מערכות אוטומטיות), משולבים יחד בפתרון אחד. זו הבניה חברתית קלאסית של טכנולוגיה: רק במרקם חברתי מסוים, שמתבסס על שיטה כלכלית מסוימת, יכולה לנבוט טכנולוגיה שכזו.

אין כל ספק שהשלב הבא במערכת היא הוצאת המרכיב האנושי מהתמונה. כאשר המערכות האלו ידעו לנתח בזמן אמת את השיחה, הן לא יצטרכו את "מפעיל הבובות" אשר לוחץ על כפתורים ובוחר את האופן שבו המערכת משיבה. המעגל ייסגר ואנשים ידברו עם מערכות מוקלטות מההתחלה ועד הסוף.

אני לא יודע אם טורינג מתהפך בקברו או מרים כוס לחיים אבל הוא בטח לא מופתע.