ארכיון הנושא 'פה ושם'

על טכנולוגיה, גזענות וקפיטליזם

22 בדצמבר 2013

הסיפור הזה החל לפני שבועיים כאשר ב-TIME דיווחו על שיחת טלמרקטינג שבה מקבל השיחה חשד שהוא בעצם מדבר עם רובוט. יש להבהיר, זה לא רובוט שנשמע כמו רובוט. זהו קול של אדם אמיתי ועדיין אותו אדם אמיתי נשמע כאילו הוא מקריא תסריט שהוא לא מוכן לסגת ממנו ושכאשר הוא חוזר על משפט פעמיים, הוא נשמע בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר.

חלפו עשרה ימים ו-The Atlantic פיצחו את החידה. מסתבר שבארה"ב צמחה תעשייה מרשימה של חברות המפתחות פתרונות עבור ארגונים המפעילים שיחות טלמרקטינג יוצאות (אבל גם נכנסות). וכך זה עובד: החברה מקליטה גבר או אישה שמקריאים תסריט שיחה שלם, אשר מנסה לענות על כל האפשרויות שעשויות לעלות במהלך השיחה. מי שמפעיל את המערכת הוא עובד פיליפיני – כי הוא הכי זול – אשר משמש כאוזניים של המערכת. כאשר מקבל השיחה אומר משהו, הפיליפיני לוחץ על כפתור במערכת הממוחשבת אשר מפעילה את קטע האודיו המתאים. התוצאה היא שמקבל השיחה כלל לא מודע שהוא מדבר עם מערכת שהוקלטה מראש. המטרה: לשכנע את מקבל השיחה לשמוע פרטים נוספים ולהעביר אותו לאדם אמיתי אשר יסגור את העסקה.

ישנן כמה סוגיות מדהימות בכתבה הזו.

הראשונה היא שאחת המוטיבציות העיקריות לפיתוח המערכת נובעת מהעובדה שטלמרקטינג היא עבודה המשלמת סכומים נמוכים ביותר ולכן היא מועברת למדינות זרות (הודו, פיליפינים ומקומות אחרים). הבעיה היא שהאמריקאים מאוד לא אוהבים לדבר עם אנשים בעלי מבטא זר – הם פשוט מנתקים להם את הטלפון. המערכת הזו מבוססת על קולות אמריקאים "טהורים" ובכך מונעת את ניתוקי הטלפון. זה חיסכון עצום בכסף ובזמן.

השניה היא שלטענת החברות השימוש במערכת מפחית את רמת הלחץ והשחיקה של העובדים עצמם. כאשר הם מצליחים לשכנע לקוח, הם מרגישים שהם הצליחו לתפעל את המערכת האוטומטית בצורה טובה ולכן והם טופחים לעצמם על השכם. כאשר הם נכשלים הם יכולים לומר "טוב נו, זו המערכת המוקלטת, זה לא אני". מכאן שהשחיקה הרגשית שלהם נמוכה יותר ולכן התחלופה שלהם יורדת. זה חיסכון עצום בכסף ובזמן.

השלישי הוא שעובדים מיומנים יכולים לתפעל שתיים-שלוש שיחות כאלו במקביל. חיסכון עצום בכסף ובזמן, כבר אמרנו?

הסיפור הזה הוא דוגמה מקסימה שמראה כיצד מאפיינים חברתיים (גזענות), שיטה כלכלית (קפיטליזם) ופיתוחים טכנולוגיים (מערכות אוטומטיות), משולבים יחד בפתרון אחד. זו הבניה חברתית קלאסית של טכנולוגיה: רק במרקם חברתי מסוים, שמתבסס על שיטה כלכלית מסוימת, יכולה לנבוט טכנולוגיה שכזו.

אין כל ספק שהשלב הבא במערכת היא הוצאת המרכיב האנושי מהתמונה. כאשר המערכות האלו ידעו לנתח בזמן אמת את השיחה, הן לא יצטרכו את "מפעיל הבובות" אשר לוחץ על כפתורים ובוחר את האופן שבו המערכת משיבה. המעגל ייסגר ואנשים ידברו עם מערכות מוקלטות מההתחלה ועד הסוף.

אני לא יודע אם טורינג מתהפך בקברו או מרים כוס לחיים אבל הוא בטח לא מופתע.

כמה רעש

3 בנובמבר 2013

בשבוע שעבר חשף "הוושינגטון פוסט" עוד שקופית משקופיות אדוארד סנואדן. השקופית הזו לימדה כי ה-NSA הצליח להתחבר לשרתים של גוגל ויאהו והחל לעשות בהם כבשלו. החשיפה הזו היתה האחרונה בשורה של חשיפות שהשורה התחתונה שלהן דומה: ה-NSA מאזין לכולם. הוא מאזין לטלפונים הסלולריים של מנהיגי העולם, בין אם זו קנצלרית גרמניה ובין אם זה האפיפיור, הוא עוקב אחר אזרחים אמריקאים, הוא שולף, ברשות או שלא, מידע שמאוחסן בשרתי חברות האינטרנט הגדולות.

(ביום חמישי האחרון הייתי באולפן "לונדון וקירשנבאום" וניסיתי להסביר מי נגד מי בסיפור המוזר הזה)

YouTube Preview Image

 

אם נראה שיש כאן "טובים" ו"רעים", אם לרגע יש מישהו שחושב שהמדינות האירופאיות הן קרבן של תוקפנות אמריקאית, מגיע סנואדן עם חשיפה נוספת לפיה גם המדינות האירופאיות משתפות בינן ובין עצמן פעולה כדי להאזין האחת לשניה ובעיקר כדי להתחבר לסיבים האופטיים של האינטרנט כדי לדלות מהם מידע. את השורה התחתונה של הסיפור הבלתי-נגמר הזה סיכם ג'ייסון קובלר בקצרה: "כולם עוקבים אחרי כולם ואז משתפים את זה".

מעבר לעובדה שהסיפורים האלו הם הלחם והחמאה של כל מי שאי פעם האמין באיזושהי תיאוריית קונספירציה, מעבר לעובדה שהסיפורים על ה-NSA יגדלו עכשיו דור חדש של אנשים שמאמינים ב"ממשלה עולמית" (world government) ששולטת בכל, ההדלפות האלו הן המחשה לאחת התכונות הבסיסיות של העידן שבו אנו חיים, תכונה שאני מדבר עליה עם הסטודנטים שלי: מידע בסדרי גודל עצומים.

חשבו על כמויות המידע שארגוני הביון האלו מתמודדים איתם, חשבו על עוצמת המחשוב, עוצמת האלגוריתמים, עוצמת הכלים הטכנולוגיים שצריכים להפעיל על המידע שנאסף, ואז מנותח, ואז נאגר למטרות ניתוח נוספות. בעיקר חשבו על האנרגיה שהגופים האלו צריכים להפעיל כדי להפריד בין רעש לאות. למרות שמדובר בגופים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר בעולם (בייחוד ה-NSA) יש לי הרגשה שעל אף כל המאמצים שלהם, הם עדיין סובלים מאינסוף רעשים דיגיטליים שאותם הם לא מצליחים לנפות, שמעוותים את התמונה, ששולחים אותם למרדפי שווא, שגורמים להם להשקיע מאמצים בכיוונים לא נכונים, שמעסיקים אותם ללא שום סיבה.

אנחנו חיים בעידן שבו המפעל הגדול בעולם הוא מפעל לעיבוד מידע: הוא שואב את המידע ישירות מהסיב האופטי, הוא אוגר אותו במחסנים זמניים, מסנן אותו כמו שמסננים עגבניות – חלק לייצוא, חלק לשוק המקומי, חלק נמעך במידע אחר והופך לקטשופ – הוא מעביר אותו הלאה להמשך בירור, ניתוח ואינטגרציה.

רק המחשבה על כמויות הרעש איתן צריכים להתמודד הארגונים האלו עושה לי כאב ראש.

ואולי זו בכלל הדרך היחידה להתמודד עם הפרקטיקה התוקפנית הזו: לייצר כל כך הרבה רעש עד שמאמצי הסינון של ארגוני הביון יקרסו אל תוך עצמם.

#פצצה
#בן-לאדן
#קירשנבאום

פריים 313 ואיש המטרייה

28 בספטמבר 2013

בעוד כחודש וחצי העיתונים, תכניות הטלוויזיה ואתרי האינטרנט יציינו 50 שנה לאחד האירועים המוכרים ביותר והטראומתיים ביותר בהיסטוריה האמריקאית: הרצח של הנשיא ג'ון אף. קנדי. האירוע הזה, שהתרחש כמה שנים לפני שנולדתי, עומד עד היום במרכזם של דיונים מרתקים באשר לשאלה האם היתה קונספירציה שהובילה לרציחתו של קנדי. תיאוריית הקונספירציה קשורה קשר ישיר לסרט שצילם אברהם זפרודר ואשר מתעד את הרצח, סרט שנחשב לאחד התיעודים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, אם לא החשוב שבהם.

מה שמיוחד בסרט הזה הוא שהוא משמש כשעון, שעון מדויק, שעל פיו אפשר לחשב מתי נורתה כל אחת משלושת היריות שנורו לכיוונו של קנדי. השעון מלמד כי שלושת היריות נורו בפרק זמן של שש שניות והבעיה היא שתיאוריית היורה הבודד (כלומר הטענה שהיה רק יורה אחד, לי הארווי אוסוואלד), מתקשה להסביר כיצד באמצעות הרובה הידני שלו הוא הצליח לטעון שלושה כדורים, לכוון ולירות בצורה כה מדויקות אל עבר מטרה נעה.

בהקשר הזה, הטקסט הזה, שנכתב על ידי רון רוזנבאום, ושמופיע באתר smithsonianmag.com, הוא אחד הטקסטים המרתקים שקראתי על אודות הנושא.

בין השאר הוא מפנה אל הסרט הקצר הזה אשר מציג את אחת מתתי-התיאוריות שנוגעות לרצח, תיאוריה שמתמקדת ב"איש המטרייה", אדם שהחזיק מטרייה פתוחה ממש מול רכבו של קנדי בדיוק בשנייה שבו הוא נורה, זאת למרות שאף אחד לא החזיק מטרייה באותו הבוקר כיוון שזה היה בוקר שטוף שמש (רק בלילה הקודם ירד גשם). מסתבר שהצליחו למצוא את איש המטרייה והיה לו הסבר מרתק למעשיו. הנה הסרטון.

YouTube Preview Image

כמה אירוני. איש המטרייה משתמש בסמל כדי להפגין נגד אביו של קנדי והופך לסמל בעצמו, סמל לחוסר היכולת שלנו להבין כל תת-אירוע שמתרחש בתוך אירוע כל כך גדול, סמל ליומרה שלנו להבין דברים שאין דרך להבין אותם.

אבל הטקסט של רוזנבאום מטפל בנושא נוסף, בפריים אחד מתוך הסרט של זפרודר, פריים מספר 313. את הפריים הזה זפרודר חתך מתוך הסרטון כיוון שהוא היה מהמם מדי, קשה מדי, ורק כעבור יותר מעשור הוא נחשף בפני הציבור האמריקאי. זהו הפריים שבו פניו של קנדי מתפוצצים, ממש כך, מעוצמת הכדור שפוגע בו.

הנה הסרטון של זפרודר, תחילה בזמן אמת ואחר כך פריים אחר פריים.

YouTube Preview Image

הטקסט של רוזנבאום מרתק כיוון שהוא מנסה להבין מדוע אנשים מעלים תיאוריות קונספירציה, מה התוחלת שלהן, מדוע הן כל כך משכנעות, מדוע הן כל כך בעייתיות ומדוע למרות מיטב הניסיונות שלנו להסביר את המציאות ולתת לה פשר, אנחנו נדונים לכישלון.

על קומקום ושירות בישראל

24 במרץ 2013

הנה סיפור שבקיצור נמרץ מספר את כל מה שצריך לדעת על תודעת השירות והחוק בישראל.

קנינו קומקום. מכיוון שקומקום הוא מוצר שחיי המדף שלו הם בערך שנה (במקרה הטוב), החלטנו שלא להוציא על הקומקום התורן יותר מ-100 שקל. נסענו לקנות אותו ב"ביג אלקטריק" שנמצא במרכז ביג החדש שנפתח באחרונה בפרדס-חנה. בחרנו קומקום פשוט, זול ובסיסי. מחירו 79 שקלים.

חזרנו הביתה והרתחנו בו מים. תוך זמן קצר כל הקומקום דלף. כמעט מכל חור אפשרי ומעוד כמה חורים שבדרך כלל לא נמצאים בקומקום. חשבנו שאנחנו אשמים. אולי מילאנו את הקומקום ביותר מדי מים, אולי לא לחשנו לו מילות אהבה, אולי סתם לא באנו לו בטוב. רוקנו את הקומקום. מילאנו את הקומקום רק עד מחציתו, לחשנו מילות אהבה והבטחנו שנאהב אותו אהבת אמת. הקומקום לא התרשם. הוא דלף כמו גבינה שוויצרית, כמו רשת דייגים, כמו קומקום מקולקל.

קורה. בכל זאת, לא התיימרנו לרכוש את המוצר הכי טוב בעיר. כולה 79 שקל. נלך להחליף. אשתי נשלחה למשימה.

הקומקום נרכש היום (יום ראשון, ה-24.3.2013) בשעה 13:31 (כפי שניתן לראות בצילום החשבונית. לחצו כדי להגדיל). אל החנות היא הגיעה בשעה 15:30, שעתיים אחר כך. היא פנתה לדלפק שירות הלקוחות והסבירה שהיא מבקשת לבטל את העסקה. הסיבה היא שהקומקום הבא בחנות עלה יותר מ-200 שקל ולא רצינו להוציא סכום כזה על קומקום. היא ביקשה לקבל חזרה את הכסף, אחרי הכל, המוצר פגום.

 

"קשה לי להאמין שזה קרה מהרתחת מים", אמר האיש שבדלפק, שמאוחר יותר הסתבר שהוא מנהל החנות.
"מה אני אגיד לך, הרתחתי מים"
"אני אלך לבדוק את העניין הזה"
"בבקשה"

הלך האיש וחזר כעבור כמה דקות.

"ביררתי את העניין ואני לא יכול לבטל לך את העסקה".
"למה?"
"אני לא יכול, אני יכול או לתת לך את אותו המוצר או שתיקחי משהו אחר"
"מה זאת אומרת אתה לא יכול, אתה ממש חצוף".
"מה אמרת לי?", אמר והתקרב באיום.
"שאתה ח-צ-ו-ף!"
"אז אני לא נותן לך שירות", אמר והלך.

הקומקום נשאר בחנות. אין לנו מה לעשות עם קומקום דולף. אפילו כעציץ לא הייתי משתמש בו (כל המים ידלפו החוצה).

תיקון חוק הגנת הצרכן קובע:

"במידה והלקוח מבקש להחזיר מוצר בשל היותו פגום, לא חלה מדיונות החזרת מוצרים והלקוח יכול להחזיר את המוצר ללא תנאי".

יש להדגיש, האיש שאיתו אשתי דיברה הוא מנהל החנות, אדם חביב בשם שמואל אורן.

המלצתי: כל מי שגר באזור שיימנע מלרכוש מוצר כלשהו בחנות "אלקטריק ביג" שעוברת על החוק. למעשה, כל מי שחושב לקנות ברשת הזו מוצר שעולה יותר מ-79 שקל, כדאי שיחשוב פעמיים. אם לרשת יש בעיה לבטל עסקה על מוצר שעלותו פחות מ-100 שקל, אלוהים שישמור מה קורה כאשר רוצים לבטל קנייה של מוצר שעולה 10,000 שקל. חשוב להדגיש, לא החלטנו לבטל את העסקה כי הצבע לא מוצא חן בעינינו. הקומקום פגום!

פנינו לחברת כרטיס האשראי בדרישה לבטל את העסקה. אחרי החג נפנה אל הרשת ובמידה ולא נקבל מענה, נגיש תביעה. בינתיים תהיו צרכנים טובים, הפיצו ושתפו.

כך עושים בחירות בדיגיטל

4 במרץ 2013

לפני כעשרה ימים קיבלתי טלפון משגרירות ארה"ב בישראל. הם סיפרו לי שקייטי רוז גליקמן, שעבדה במטה ברק אובמה בתחום הדיגיטל, מגיעה לישראל. שאלו אותי אם נהיה מעוניינים לארח אותה להרצאה בבית הספר לתקשורת, במכללה למנהל. היה ברור שזו הזדמנות שאין להחמיץ. תוך שעתיים הכל היה תפור. היום בבוקר היא הגיעה לשיעור בקורס שעוסק באקטיביזם ושינוי חברתי, ודיברה עם כמאה סטודנטים באולם שלא נותר בו כסא אחד ריק. זו היתה חוויה מרתקת.

גליקמן היא אישה צעירה, בסך הכל בת 28. היא סיפרה שהיא למדה עיצוב גרפי אבל בשנת 2007 היא שמעה נאום של ברק אובמה והבינה שהיא חייבת לעבוד עבורו. היא תרמה 10 דולר באמצעות אתר האינטרנט של הקמפיין ואז התנדבה לעבור מדלת לדלת כדי לשכנע את המצביעים להצביע עבור אובמה. בקמפיין  2012 התפקיד שלה היה גדול ומורכב בהרבה. היא היתה חלק מהצוות המצומצם שהקים את המטה הדיגיטלי של אובמה שמנה בסוף של דבר יותר מ-200 איש שכללו גרפיקאים, מנהלי מוצר, מעצבים, אנשי וידאו, מתכנתים, מנהלי קהילות ומה לא.

בהרצאה הקצרה שלה (שבסופה נשאלו שאלות רבות מצד סגל המרצים והסטודנטים) היא המחישה כיצד הקמפיין הדיגיטלי של אובמה היה לא פחות ממכונה משומנת. שום דבר, ואני מתכוון לשום דבר, לא נשאר ליד המקרה. כל מידע נותח, כל מסר נוסה, נבדק ונשלח, כל מערכת שאפשר היה להשתמש בה השתמשו בה. עבור כל מדינה עוצב מסר דיגיטלי שונה, עבור כל פלח באוכלוסייה עוצב מסר דיגיטלי שונה. חשבונות פייסבוק נפתחו ונוהלו, אתרי אינטרנט עוצבו, הוקמו ופותחו והכל במטרה לארגן את התומכים, לגרום להם לדבר עם החברים שלהם כדי שגם הם יתמכו ובעיקר כדי להניע עשרות מיליוני בני אדם לקלפי ולהישאר שם גם כאשר הם צריכים להמתין שעות בתור.

כמעט 700 מיליון דולר נתרמו לקמפיין אובמה על ידי אזרחים רגילים. סכום התרומה הממוצע עמד על 53 דולר. 35 מיליון בני אדם שעקבו אחר חשבון הפייסבוק של הנשיא התבקשו לקיים אירועים, עצרות, להרים טלפונים כדי לשכנע אנשים אחרים.

האופן שבו גליקמן מתארת את דרך הפעולה של הקמפיין הדיגיטלי ממחיש עד כמה הקמפיין היה שיטתי, עד כמה מנהליו השקיעו מחשבה, כסף ואנרגיה בעולם הדיגיטלי. עוד לפני ההרצאה יצא לי להחליף עם גליקמן כמה מילים. לדבריה, העולם הדיגיטלי בארה"ב הוא כבר מזמן לא "הדבר הזה של הצעירים". כולם ברשת והסגמנט הצומח ביותר בפייסבוק הוא נשים מעל לגיל 50.

אני מודה שהיה משהו מרגש בהתלהבות של אדם צעיר כל כך מפוליטיקאי. מרגש ומדבק. היא אשכרה עשתה לי חשק לקחת חלק בקמפיין בחירות דיגיטלי. אלא שכמובן יש כמה הבדלים בין ישראל לארצות הברית. ראשית, המשאבים שמופנים לעולם הדיגיטלי קטנים בישראל פי כמה בהשוואה למשאבים שמופנים בארה"ב. שנית, על אף שבישראל היו מטות בחירות שלקחו את העולם הדיגיטלי ברצינות ועשו בו עבודה מרשימה למדי (כמו מפלגת העבודה ויש עתיד), יש לי תחושה שהם היו רחוקים מהשיטתיות הכל כך עמוקה ומרשימה שגליקמן סיפרה עליה. ולבסוף, לאמריקאים יש את ברק אובמה. לנו יש את ביבי.

שאלתי את גליקמן אם היא היתה נוכחת בחדר כאשר אובמה דיבר עם הפעילים המרכזיים, הודה להם ולא הצליח לעצור את דמעות ההתרגשות שלו. היא אמרה שכן. "כולם בכו בחדר", היא אמרה. "גם אני בכיתי. מה שלא רואים אחרי שהקטע נגמר הוא שאובמה עבר אדם אדם בחדר, התחבק איתו, דיבר איתו, הצטלם איתו. יש לי תמונה עם אובמה וזה היה שווה הכל", היא אמרה.

לך תמצא כזו התלהבות מפוליטיקאים בישראל.

YouTube Preview Image

צה"ל, בלוגים וקצת יפנים

18 בנובמבר 2012

1. הפעולה המרוכזת של צה"ל במדיה החברתית היא מאמץ מעניין. באירועים קודמים, כאשר צה"ל לא פעל בכלל בזירה הזו, באו אליו בטענות. גם כעת באים אליו בטענות. באופן אישי גם אני לא נלהב במיוחד ובעיקר אני רואה את הסכנות התקשורתיות הטמונות במצב שבו הצבא הופך למדיה. כתבתי על כך בהרחבה ב"העין השביעית".

כתבתי גם על הסכנה בטריוויאליזציה של המלחמה שנובעת מעצם הפלטפורמה שבה אתה משתמש. בכתבה הזו לדוגמה טוענים שישראל מפסידה במלחמה כי היא מעלה תמונות מסוגננות מאינסטגרם בעוד שהצד הפלסטיני מעלה תמונות שלא טופלו בפילטרים מצועצעים. וואלה. בגלל זה אנחנו מפסידים במלחמה.

זה מה שקורה כשאתה נכנס למדיה החברתית; שופטים אותך בכלים של המדיה החברתית, בהיגיון של המדיה החברתית וביומיומיות של המדיה החברתית. כאשר מדובר בצבא ובמלחמה זה הופך דבילי במיוחד.

2. עוד לפני שהמלחמה פרצה, העברתי שיעור שעסק בפלטפורמת הבלוגים בקורס "מבוא לניו-מדיה", אותו אני מעביר בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל. כמדי שנה בדקתי אצל הסטודנטים כמה מהם מפעילים כיום או הפעילו בעבר, בלוגים. שני סטודנטים הרימו את היד מתוך כיתה של כ-200 סטודנטים (השיעור מועבר בשתי קבוצות של כמאה). אחוז אחד. גם הם הפעילו אותו בעבר ולא כיום.

כאשר שאלתי מדוע הם לא התנסו בכתיבת בלוג הסבירו רבים שהסיבה היא פייסבוק: איזו סיבה יש לפתוח בלוג כאשר ממילא אתה יכול לפרסם את דבריך בפייסבוק? אני טענתי בפניהם שמבחינות רבות דין כתיבה בבלוג שונה לגמרי מדין כתיבה בפייסבוק, אבל אי אפשר להכחיש שפייסבוק מאיים להרוג, אם לא כבר הרג, את הבלוגים. קשה לשכנע את הדור שבא אל אינטרנט-פייסבוקית שיש חוויות אחרות, נוספות, מעניינות לא פחות, שמתקיימות מחוץ לסביבה החמימה והמהונדסת של פייסבוק.

3. אלו זמנים קשים ואין דרך טובה יותר להתגבר על זמנים קשים מאשר להתענג על כמה יפנים נפלאים. אופיר גלבוע שלח קישור לסרטון קצר שמזכיר לכולנו מדוע היפנים הם המבקרים הכי מוזמנים לגלוב.

טיפ לשדרוג הסרטון: במקום היפנים שמתמודדים בתחרות הקסומה (אם מישהו לא הבין, זה תרסיס פלפל מה שנכנס להם שם), דמיינו פוליטיקאים ישראלים.

YouTube Preview Image

היפנים האלו, לא ברצינות. באמת! נו באמת ברצינות. אני לא צוחק! זה אמיתי! לא מאמינים? איזה אינטרס יש לי לעבוד עליכם? הגיע הזמן שתתחילו לתת בי אמון. הם ממש לא שפויים. זו לא בדיחה. מתחיל להרגיז העניין הזה שאתם חושבים שאני

מחכים בתור

21 בספטמבר 2012

יש כמה תופעות אמריקאיות שצריך לשמוח שעדיין לא הגיעו לארץ, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לייבא אותן לכאן. אחת התופעות האלו היא "האנשים שמחכים בתור".

תור הוא תופעה חברתית שהרי אין תור המורכב מאדם אחד. אם רק הוא נמצא שם הרי שלפנינו אדם שמחכה למשהו. תור נוצר כאשר קבוצה של אנשים מחכה למשהו שלא ניתן לטפל בו במקביל אלא בטור ולכן נוצר בתוך הקבוצה סדר: את ראשונה, הוא שני, אני שלישי. כולנו מחכים לרגע שבו יגיע תורנו.

בעידן האולטרה-קפיטליסטי התור הפך לסמל סטטוס תאגידי: אם מחכים בתור למוצר שלך כנראה שהוא ממש שווה. השווי שלא לא בא לידי ביטוי בשווי הכלכלי שלו אלא בשווי הסמלי שלו ומשום כך התור הפך עצמו לסמל: ככל שהתור ארוך יותר וככל שהאנשים בתור ממתינים זמן רב יותר, כך עולה ערכו הסמלי של המוצר או השירות אשר הם ממתינים לו.

אין פלא שההמתנה לאייפון הפכה לסמל תרבותי ובעיקר לסמל תקשורתי.

לרגע אחד חשבתי שבכל הקשור להשקת אייפון 5, משהו בתקשורת האמריקאית מתחיל להשתנות. חשבתי שחלקים בתקשורת האמריקאית מתחילים להיות מודעים לדרך שבה הם עצמם מנפחים את הסמל והופכים אותו למיתוס. חשבתי כך כיוון שנתקלתי בכתבה הזו ב"ביזנס-וויק" בה סם גרוברט מספר על שבעת האנשים שממתינים בתור מחוץ לחנות של אפל בשדרה החמישית בניו-יורק ועל יותר מתריסר העיתונאים שהגיעו במהלכה של שעה אחת כדי לצפות ולראיין את אותם שבעת האנשים. גרוברט מסביר שאין שום היגיון בתור לאייפון שכן בניגוד לסוגים מסוימים של נעלי נייק, שאנשים מחכים בתור כדי לרכוש אותם פשוט מכיוון שנייק מייצרת מספר סופי של יחידות ולאחר מכן לא ניתן לרכוש את הנעליים, האייפון מיוצר בכמות אינסופית. אז בשביל מה לחכות בתור?

מרענן. אבל אז החלטתי לבדוק את התיאור של גרוברט באשר לתריסר הכתבים שבאו במשך שעה אחת כדי לראיין שבעה אנשים. חיפוש קצר בגוגל ניוז העלה מאות כתבות שונות (בלי צחוק, מאות) שעוסקות באנשים שמחכים בתור לאייפון 5: מי הם, מאיפה הם באו, האם זו הפעם הראשונה שהם מחכים בתור או שמא יה להם היסטוריה קודמת של המתנות בתור, למה הם מחכים בתור, מה הם מנסים לקדם בזמן שהם מחכים בתור, האם משלמים להם כסף כדי לחכות בתור, מי משלם להם כסף כדי לחכות בתור וכמה, איזה הווי חברתי נוצר בתור, האם מותר ללכת לתפוס מקלחת מבלי לאבד את המקום שלך בתור, האם בעבר היו יותר אנשים בתור או פחות אנשים בתור, עצות טיפים ורעיונות איך להעביר את הזמן כאשר ממתינים בתור, איך להימנע מחטיפת תור על ידי חוטפי תורים מקצועיים – בחיי שאני לא ממציא את הנושאים האלו, ויש עוד רבים אחרים.

לפעמים, כאשר אתה מביט בתרבות האמריקאית דרך הפריזמה של התקשורת האמריקאית שמקדישה אלפי מילים לאנשים שממתינים בתור במשך ימים לטלפון סלולרי שאותו יהיה אפשר לרכוש גם מחר, אתה מבין למה זו תרבות שוקעת.

משחקים בשביל ילדים בבתי חולים

12 באוגוסט 2012

יותם ברנז שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות הודעה בה הוא מספר על פרויקט מעניין:

יש ארגון צדקה אמריקאי בשם Child's Play שתורם משחקים, צעצועים וספרים לילדים מאושפזים בתי חולים ברחבי העולם. הוא הוקם על ידי היוצרים של קומיקס הרשת "פני ארקייד" וחלק מהתרומות אליו מגיעות מחברות המשחקים – אבל הרוב מגיעות מגיימרים פשוטים, בין אם בתרומה עצמאית או דרך מרתוני גיימינג ("משחקתרום", אם תרצה) שמשודרים לייב באינטרנט.

לפני בערך שנה עלה הרעיון לקשר בין הארגון לבתי חולים בישראל – נכון להיות, בית החולים הקרוב ביותר שעובד עם הארגון נמצא במצרים – אבל התגובות של בתי החולים הישראלים איטיות להפליא ולרוב מסתכמות ב"פנייתך הועברה לגורמים המתאימים".

ישבנו וחשבנו איך נוכל להעלות את המודעות לקיומו של הארגון כדי לעודד את בתי החולים ליצור את הקשר, והחלטנו שלייבא את רעיון המשחקתרום יהיה דרך מוצלחת להעלות מודעות ואולי לגייס קצת כסף למטרה טובה בו זמנית – בינתיים גייסנו כבר 115 דולר (טוב, 114.53 – מישהו חשב שיהיה נורא מצחיק לתרום ח"י שקלים).

אז בשלושים ואחת באוגוסט, ב-12 בצהריים, נתחיל את המרתון ולא נפסיק עד שיעברו 24 שעות וכולנו נשתגע.

אני יודע, כתב לי יותם, שכל זה נשמע כמו יחצ"ן שמנסה לדחוף אייטם והרשה לי לומר לך שאין דבר רחוק יותר מהאמת. אני בסך הכל סטודנט חסר ניסיון שמנסה לעשות משהו למטרה טובה וישמח לכל העזרה שיוכל לגייס.

אז הנה הפרטים:

האתר נמצא בכתובת הזו ומכיל, כדרכם של אתרים, דף שאלות נפוצות.

כפתור התרומות מופיע בדף הראשי, וניתן להגיע אליו ישירות גם דרך הקישור הזה (אנחנו משתמשים בצ'יפין כדי להימנע מלעסוק בכסף בעצמנו, היות ולא ברור אם אנחנו צריכים להכריז על עצמנו כמלכ"ר בשביל זה). יש גם דף פייסבוק, חשבון טוויטר ואפשר לפנות אלי בכל שאלה במייל הזה או במייל ה"רשמי" שלי כמנהל: admin אצל edfmarathon.com.

אם תשאלו אותי, הדבר היחיד שמבאס הוא שבשלב זה התרומות לא יגיעו לבתי חולים בישראל – אבל זו בדיוק הנקודה. הם רוצים לגייס מספיק כסף בשביל שבתי החולים בישראל יתעוררו ויתחילו לעבוד עם הארגון הזה.

בהצלחה!