פרדריק טיילור סופרסטאר

אחד הספרים שהשפיעו עליי במיוחד במהלך לימודי התואר הראשון שלי היה "אידיאולוגיות הניהול בעידן הרציונאליות" של פרופ' יהודה שנהב (שמאוחר יותר היה אחד ממנחי התזה שלי). סוציולוגיה ארגונית מעולם לא עניינה אותי במיוחד ובכל זאת, הספר הזה, ובייחוד הפרק על פרדריק טיילור, הימם אותי.

טיילור, שנולד בשנת 1856, הוא אבי שיטת "הניהול המדעי" וכפי שכתב שנהב, הדוקטרינה שלו היא אחת הדוגמאות הבוטות לשימוש אידיאולוגי בשמו של המדע, והמדע שהוא מביא איתו הוא הנדסה שבמרכזה, איך לא, ערך היעילות. העובד אינו נתפס כאדם בעל צרכים רגשיים או חברתיים אלא כמרכיב בתוך המכונה שצריך להביא אותו לדרגת האופטימיזציה המלאה שלו. לשם כך טיילור משתמש בשיטות מדעיות, כמובן שמדעיות, כדי למדוד כל דבר, לפרק ולהרכיב מחדש משימות, לתזמן ולתכנן מחדש את סביבת העבודה ואופן ביצועה.

פרדריק וינסלאו טיילור (1856-1915)

שנהב מספר:

"בעדות לפני ועדת הקונגרס הוא מדגים את אחד מניסויו המפורסמים, אשר בוצעו בעובד בשם שמידט, גרמני מפנסילבניה, אשר עבד במפעל הפלדה בית לחם. טיילור בוחר את שמידט, איש גדול-גוף, אשר נראה רענן גם בתום יום העבודה, ומציע לו העלאה בשכרו מ-1.15$ ל-1.85$ ליום (תוספת של 60%). בתמורה הוא קובע לשמידט הגדלת התפוקה מהעמסת 12.5 טונות פלדה ליום ל-48 טונות (כ-400%). שמידט מצליח לעמוד בכך וטיילור חוגג את ניצחון שיטתו" (עמ' 57).

בחלוף הזמן הפכה שיטת הניהול המדעי לסדין אדום במדעי החברה, דוגמה מזוויעה לאופן שבו משתמשים בהיפר-רציונאליות ובמדע מדויק כדי להפוך אנשים למספרים, לאובייקט, לנתון בתוך תא בתוך גליון אקסל שאין לו שם ואם יש לו, הוא לא מעניין אף אחד.

נזכרתי בטיילור כאשר קראתי את כתבת התחקיר שפורסמה אתמול ב"ניו-יורק טיימס" ושעוסקת בתנאי העבודה באמזון. הכתבה המהממת הזו מציגה את האופן שבו ג'ף בזוס, מייסד ומנכ"ל אמזון, יצר מערכת מורכבת ומשוכללת שכל תפקידה לדחוק את העובדים אל קצה גבול היכולת שלהם תוך רמיסת האישיות שלהם, חיי המשפחה שלהם ורווחתם האישית.

הכתבה מתארת כיצד עובדי החברה נדרשים, כחלק מהתרבות הארגונית הנהוגה בה, להתלונן על חבריהם, ללא ידיעתם, בפני המנהלים שלהם (הם מסבירים לעובדים איך בדיוק לעשות את זה), לעבוד בשעות מטורפות, להכיר כל נתון ומספר הקשור בתחום התמחותם בעל-פה, ובעיקר להילחם בכל דרך בהרמוניה שיוצרת לטענת בזוס, ארגונים פחות טובים.

 ג'ף בזוס

לצד תנאי עבודה מלחיצים על גבול הבלתי אפשריים (בכתבה מתוארת עובדת ששכרה על חשבונה, וללא ידיעת החברה, עובד בהודו כדי שיעזור לה להזין נתונים לאחר שלא ישנה ארבעה לילות), אמזון מודדת את העובדים בדרכים שונות ומגוונות. במחסנים שלה היא עוקבת באופן אלקטרוני ומדויק אחר כל תנועה (תרתי משמע) של המחסנאים כדי לוודא שהם עומדים במכסה היומית שלהם ומבצעים את עבודתם בצורה אופטימלית. במטה עוקבת אמזון אחר כל דיווח וכל פעולה של כל עובד. הכל נמדד ונשלח אוטומטית לתיק העובד שנבדק בזמן ההערכה התקופתית זאת כדי שהחברה תוכל לבצע פיטורים שיטתיים בקרב העובדים המדורגים במקומות הנמוכים ביותר. שיטה זו, המכונה stack ranking, זכתה לביקורת כה גורפת בחברות אחרות, דוגמת מיקרוסופט, שהפסיקו להשתמש בה. בין השאר היא גורמת לכך שעובדים יוצרים ביניהם בריתות כדי "לקבור" עובד אחר בהערכות שליליות ולשבח האחד את השני. אם זה נשמע כמו "הישרדות", זה לא מקרה.

כך מתואר בכתבה התהליך הניהולי:

Preparing is like getting ready for a court case, many supervisors say: To avoid losing good members of their teams — which could spell doom — they must come armed with paper trails to defend the wrongfully accused and incriminate members of competing groups. Or they adopt a strategy of choosing sacrificial lambs to protect more essential players. “You learn how to diplomatically throw people under the bus,” said a marketer who spent six years in the retail division

"אתה לומד איך לזרוק בדיפלומטיות אנשים מתחת לאוטובוס". מדהים.

בכתבה ישנן עדויות רבות לאופן שבו אמזון נפטרת מעובדים שעוברים תקופה קשה בחייהם (הפלה, מחלת סרטן וכדומה) כיוון שהם אינם יכולים להקדיש את כל כולם לחברה. בצוות הניהול הבכיר של החברה אין נשים ובכלל נראה שלהיות אישה, ובוודאי אמא, זה לא גליק גדול כיוון שהן נאלצות, מדי פעם, להיות בבית. בכתבה מצוטטים אנשי חברות כוח אדם שאומרים שהם נזהרים מלגייס עובדי אמזון לשעבר כיוון שהם חונכו להיות כל כך קרביים וחסרי חמלה כלפי עובדים אחרים.

למעשה, באמזון ייצרו מערכת המעודדת דרוויניזם חברתי שמבוססת על מדידה בלתי פוסקת של כל דבר בכל ברגע, לצד הפעלת לחץ פסיכולוגי בלתי פוסק על העובדים לקרוע האחד לשני את הצורה זאת בשם מטרה, כלומר mission, להיות הכי טובים עבור הלקוחות שלהם.

זו לא הכתבה הראשונה שאני קורא על אמזון שמתארת בצורה מהממת את מה שמתרחש בתוך החברה. קשה להכחיש שאמזון היא חברה שטובה עבור הלקוחות שלה (ואנחנו נחשפים רק לקמצוץ מיכולותיה, בארה"ב היא מזמן הקמעונאי הגדול ביותר במדינה), אבל כאשר מבינים את המחיר שהיא גובה מהעובדים שלה כדי שלקוח הקצה שלה ישמח, מתחילים לשאול שאלות באשר לאחריות שלנו כצרכנים. יש מי מאיתנו שמגלים רגישות ביחס למוצרים שמיוצרים בסדנאות יזע כאלו או אחרת במזרח הרחוק. לתחושתי, אמזון היא סדנת יזע שכזו אבל במקום להעסיק ילדים במזרח הרחוק, היא מעסיקה מבוגרים בחוף המערבי של ארה"ב.

אמזון היא דוגמה קיצונית לשימוש בנתונים כדי לנהל עובדים אבל המגמה העקרונית מכה שורש גם במקומות עבודה פחות סטליניסטיים. היכולת הטכנית למדוד כל דבר והטענה ש"מה שלא נמדד לא מנוהל", מאיימת להמיר את יחסי העבודה, שהם יחסים אנושיים מטבעם, ליחסי הנדסה. באופן אישי אני חושב שמדדים הם עניין חשוב ככלים תומכי החלטה, כאלו המספקים נראות ביחס למתרחש בארגון שעליו אתה מופקד ושמאפשרים לך לגלות היכן אתה נמצא ביחס לאחרים. אבל כאשר המדדים הופכים לחזות הכל ובשמם, ורק בשמם, מתקבלות החלטות, הגורם האנושי מושלך החוצה מתוך המשוואה ובמקומו מומלכת רציונאליות קרה וחסרת נשמה, שרואה בעובד משאב זמני ומתכלה.

לא הייתי רוצה לעבוד בארגון כזה. לא הייתי רוצה לעבוד באמזון. כעת אני כבר לא בטוח שאני רוצה להיות צרכן שלה.

זה כן אישי

כבר הרבה מאוד שנים, מאז שאקיל או'ניל וקובי בראיינט (ולפני כן שושלת מייקל ג'ורדן) שלא ראיתי משחק בגמר NBA. צירוף של לילה ללא שינה ודיוויד בלאט גרם לי לצפות בחלקים במשחק הגמר הראשון של ה-NBA, קליבלנד נגד גולדן-סטייט. לא ממש נהניתי.

הסיבה שלא ממש נהניתי, כך נראה לי, היא שאני מתקשה לראות במה שהתפתח ממשחק הכדורסל כפי שמשחקים אותו ב-NBA, כמשחק מעניין במיוחד. אולי זה תמיד היה כך ואולי זה רק החריף בשנים האחרונות (כאמור, אני לא ממש עוקב), אבל המשחק נראה כמו שתי קבוצות שבהן שחקן אחד לוקח את הכדור מול שחקן אחר, שמונה שחקנים אחרים מסתכלים ואז השניים ההם משחקים אחד-נגד-אחד. זה פשוט משעמם תחת.

נכון, שני השחקנים שמשחקים אחד-נגד-אחד הם שחקנים מהשורה הראשונה. הם אתלטיים, הם מסוגלים לעשות דברים מדהימים, הם אלילים. אבל זה פשוט משעמם לראות ככה משחק שלם. אמנם אצל קליבלנד זה בולט במיוחד עם לברון ג'יימס הבלתי נסבל ולכן בעיניי קליבלנד היא קבוצה הרבה, הרבה יותר משעממת והרבה פחות מוצלחת מגולדן סטייט, אבל נראה שזו הפכה לפילוסופיה בשני הצדדים של המגרש. הפילוסופיה אומרת שיש שני מהלכים במשחק:

א. אני לוקח את הכדור נגד השחקן שלי, מנסה לעבור אותו כשהשאר מסתכלים.
ב. אני חודר פנימה לסל, מוציא את הכדור למישהו שעומד מאחורי הקשת והוא מנסה לקלוע שלשה.

כאמור, יתכן שזה תמיד היה ככה ופשוט לא שמתי לב, אבל לראות משחק שלם שמבוסס על שני תרגילים, זה פשוט לא מעניין. אולי זו לא היצטרפות של מקרים שהשנה כמעט ולא יכולתי לראות משחקים של מכבי תל-אביב בכדורסל עד הסוף כיוון שלא היתה שם קבוצה. תחת זאת היה שם אחד פרגו, שנתנו לו את הכדור ולפעמים הצליח לו יותר ולפעמים הצליח לו פחות. את מי זה מעניין? אמנם על פי רוב בקבוצות המלהיבות בהיסטוריה היה כוכב אחד גדול במיוחד (נראה לי שזה נכון גם בכדורגל) שלעתים האפיל על כל השאר, ועדיין תמיד היתה שם קבוצה מסביבו, היה אירוע קבוצתי.

מעניין האם זה מקרי שדווקא בארה"ב האולטרה-אינדיבידואליסטית, הפך משחק הכדורסל למשחק כל כך אישי ולכן כל כך לא מעניין.

בנימין נתניהו מחכה בתור

קשה לתאר עד כמה סרטון הווידאו הבא מצחיק. אתם עומדים לצפות בדיווח של ערוץ החדשות הצרפתי BMFTV, שוויקיפדיה טוענת שהוא ערוץ החדשות הנצפה ביותר בצרפת. אני לא יודע צרפתית ולא קורא צרפתית אבל ממה שאני מבין, הכותרת של הטקסט הזה היא "נתניהו כאשר הוא מחכה לאוטובוס", ואין תיאור מדויק יותר של מה שאתם עומדים לצפות בו.

מסתבר שנתניהו, שיצא למסע דאוויין בצרפת (בכל זאת, עוד מעט בחירות ויהודים נרצחו בגולה), היה צריך לעלות על אוטובוס שייקח אותו מפה לשם. קורה. אז זהו, שזה לא קורה. לא לבנימין נתניהו. בפעם האחרונה שבנימין נתניהו עלה על אוטובוס, הבריטים עוד שלטו בארץ והוא ראה אותם משחקים כדורגל בין חומות העיר ירושלים העתיקה בתוך נגמ"ש שבו ישב אריק שרון שנתן הוראה לחצות את ים סוף אחרי שפרעה הכניס את היהודים לתאי הגזים.

משום כך, עצם הסיטואציה היא כל כך לא מוכרת לנתניהו, כל כך בלתי נתפסת, שהתוצאה, שנלכדה בעדשות מצלמת צלמי הטלוויזיה שעומדים לצידו, היא לא פחות מסוריאליסטית. העובדה שהכתבים מדברים בשפה זרה, כזו שלא מוכרת לנתניהו (וגם לא לרוב הצופים בישראל, כמוני), הופכת את הדיווח למצחיק עד דמעות.

מי ידע שאם רוצים לראות עד כמה קטן האיש, עד כמה אבסורדית הפוזה שבדרך כלל יש עליו, כל שצריך לעשות זה לתת לו לחכות בתור לאוטובוס.

אני מציע לפתוח טאמבלר, מיני-בלוג, עמוד פייסבוק, משהו למען השם, תחת הכותרת: "בנימין נתניהו מחכה בתור". אני מציע להעמיד את בנימין נתניהו בתור לחבילה בדואר, בתור לקופת חולים, ביטוח לאומי, משרד הרישוי, למעדניה בסופרמרקט, בתור בפוקס, במשביר לצרכן, בתור להופעה של ריאנה, בתור למוסך, בתור לרופא שיניים. כל כך הרבה שנים בנימין נתניהו (ואשתו) בנה לעצמו תדמית של חבר בית המלוכה, מורם מעם, מוקף במשרתים, שהניסיון לדמיין אותו עומד בתור למשהו, בחוסר אונים יומיומי לגמרי, יגרום למוח שלכם לקרוס לתוך עצמו.

נסו ותיהנו (עם פסקול צרפתי).

טיול ביער השחור – מסקנות, הערות ועצות

לראשונה בתולדות משפחת דרור, אספנו אשתי ואני את בנות המשפחה (בגילאי 14, 10 ו-6) והחלטנו לצאת לחופשה משותפת בחו"ל.

היעד הנבחר: "היער השחור" (גרמניה).
הזמן: שבוע.
המקום שבו ישנו: שונאך.

להלן כמה הערות, מסקנות, אבחנות, הצעות ומחשבות בעקבות האירוע המכונן. מכיוון שיש הרבה כאלו, סביר להניח שאעדכן את הפוסט ברגע שאזכר בעוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. זו גם הסיבה שהפוסט אינו מסודר לפי סדר חשיבות או סדר אחר (אולי בהמשך גם אעלה תמונות). אם אתם מכירים מישהו שחושב לצאת לטיול באזור – העבירו לו קישור לפוסט הזה.

1. בגרמניה קר, בישראל חם. זה נשמע טריוויאלי, אבל יצאנו לחופשה ב-13 באוגוסט ואתה בטוח שאפילו באירופה הקרירה יהיה חם. אז זהו, שתלוי איפה. ב"יער השחור" פשוט קר. וגשום. מתוך שבעת הימים שהיינו שם היו רק שני ימי שמש קלאסיים וגם בהם היה קריר. מכנסיים קצרים שנלקחו כלל לא נשלפו מהמזוודה. קר. וגשום. לפעמים זה קר למעיל – סוג של חורף ישראלי מתון – אבל זה בוודאי לא קיץ ישראלי, אפילו לא קרוב.
2. ירוק בלי סוף. זה לא לתאר כמה גרמניה ירוקה. אתה מסתכל על הירוק הזה ומוריק מקנאה. האנשים האלו חיים בתוך גלויה. מי שאוהב נופים ירוקים לא יוכל להפסיק מלהביט מסביב. מטמטם.
3. ארוחת ערב – לא בחוץ. בכל הקשור באוכל ההתנהלות היא זו: ארוחת בוקר אוכלים בדירה/צימר/משהו ששכרתם, ארוחת צהריים בחוץ, ארוחת ערב שוב בדירה. זה לא שהיה לנו משהו נגד מסעדות – ממש לא – אבל למצוא מסעדה בערב זה חתיכת אתגר. למצוא מסעדה בערב שבה המלצרים יודעים אנגלית (באזור שבו אנחנו היינו) – כמעט בלתי אפשרי. מתוך שש הלילות שבהן היינו ביער השחור אכלנו שש פעמים ארוחת ערב בדירה. מצד שני, המסעדה הכי טובה שאכלנו בה היתה מסעדה גרמנית שבה המלצרית ידעה לתרגם לנו את התפריט לאנגלית. סביר להניח שהיינו מגלים עוד מסעדות גרמניות אם הם רק היו יודעים לדבר בשפה של בני אדם! או כותבים תפריטים באנגלית!
4. קניות בסופרמרקט סופר זולות. בפעם הראשונה שקנינו חצי מהסופרמרקט ויצאנו עם חשבון של 10 יורו היינו בטוחים שיש כאן טעות. זה לא לתאר כמה הקניות בסופרמרקט זולות. ברגע שאתה מבין שזה החשבון ולא גנבת אף אחד אתה נמלא כעס. דברים שעולים בישראל 35-40 שקל, עולים שם 2.5 יורו. מילת המפתח: Lidl.
5. האוכל הקפוא – טעים! מכיוון שאכלנו ארוחות ערב בדירה, קנינו לא מעט אוכל קפוא והכנו אותו: ניוקי עגבניות, ספגטי לסוגיו, אורז, פיצות ושאר אוכל מוכן. לא יודע איך להגיד לכם את זה אבל היה פאקינג טעים. הלחם שום הקפוא שלהם, שמכניסים לתנור לשבע דקות, יצא ברמה של מסעדה, לא פחות. המחיר: 2-3 יורו לשקית שבארץ עולה עשרות שקלים.
6. שפצלה זה ספגטי אנד צ'יז. כמה רעש עושים מהאוכל הזה. יאללה, כולה איטריות בגבינה, מה נסגר? בסדר, זה חביב ועדיין הדבר הכי נחמד באוכל הזה זה להגיד את השם שלו: שפצלה!
7. מכונית גדולה. אתם נוסעים חמישה אנשים? שכרו רכב לשבעה נוסעים. יהיה גם מקום למזוודות וגם מידה של הפרדת כוחות בתוך המכונית. אגב, תבקשו רכב אוטומטי. אני נהגתי רכב עם גיר רגיל ובתוך היער השחור, איך לומר, זה מעייף. אם אתם חלשים בזינוק בעלייה – אל תחשבו בכלל בכיוון של גיר רגיל.
8. נהיגה ב-30 קמ"ש. כאשר יש שלט שמורה שמותר לנהוג במהירות של 30 קמ"ש, הם אשכרה מאיטים ל-30 קמ"ש. מצד שני, באוטוסטרדה אפשר לנסוע 130 קמ"ש שזה תענוג ולגמרי מוצדק כי התשתיות תומכות במהירויות האלו. למעשה, אוטוסטרדה גרמנית קלאסית בנויה משלושה נתיבים: הימנית למשאיות, האמצעית לנוהגים כחוק והשמאלית לטייסים. חמודים כאלו, אפילו את הנהיגה במהירות מופרזת הם הכניסו לתוך שיטה.
9. מכוניות. קודם כל גרמנים אוהבים מכוניות שחורות. מעבר לזה, איזה מכוניות יש שם – ואוו. מכל הסוגים, מכל המינים כולל כאלו שרואים רק בסרטים, כולל אופנועים שרואים רק בסרטים. מכירים את זה שאתם הולכים לגני התערוכה לראות כל מיני מכוניות מירוץ, פרארי ועניינים? אז כזה. בכל מקום. בלי סוף. על הכביש. או חונים בצד הדרך. ואוו.
10. פארק אירופה – לחובבי התורים. הקדשנו לפארק אירופה יום שלם – שמונה שעות. זה מקום ענק בצורה יוצאת דופן ועמוס בצורה יוצאת דופן. המתקנים המבוקשים (רכבות ההרים) מחייבות עמידה בתור של למעלה משעה, לעתים יותר. התוצאה: ויתרנו על כולם. יש מספיק מה לעשות שם גם בלי המתקנים האלו ועדיין, זה מבאס: מצד אחד אתה מרגיש שלא מיצית ומצד שני לעמוד בתור במשך שעתיים? אתם רציניים? את זה יש לי בדואר ישראל! אולי אני בגיל הלא נכון אבל לדעתי פארק אירופה לא היה היהלום שבכתר של הטיול שלנו ואפילו הבנות לא ציינו אותו כאירוע הכי מהנה בשבוע החולף.
11. שווקים. פרייבורג (בשבת), קונסטנץ (בכל יום) היידלברג (בכל יום). חובבי השווקים ייהנו מאוד מהמקומות האלו, על אף שגם הם ממוסחרים לעייפה. בקונסטנץ, למשל, שיש בה אזור הליכה נחמד יש גם אטרקציית "עולם המים". לא היתה לנו סבלנות לחכות בתור של שעתיים בשביל זה. מצטער, באתי ליהנות ולא לעמוד בתור.
12. האי Mainau. אנחנו לא חובבי פרפרים או פרחים ועדיין, הביקור באי הבוטני הזה היה מענג. מקום שעושה לך כאב בלב מכמה שהוא יפה. הקפנו את כולו בהליכה. יש מתקני שעשועים לילדים, יש חממה מלאה בפרפרים – מקום נפלא לבלות בו שעתיים-שלוש.
13. תביאו מוזיקה. עשיתי טעות אחת ולא הבאתי כבל כדי לחבר את נגני ה-MP3 ליציאת ה-AUX באוטו. זה עלה לנו בחיפוש מתמיד אחר שירים ברדיו ולא בגרמנית. לשמוע שירים בגרמנית זה להרגיש שאתה צופה באירוויזיון. אפשר גם לצרוב דיסקים אבל בכל מקרה מוזיקה היא דבר חשוב. הנסיעות בחלקן ארוכות (נסיעה ממוצעת היא כשעה, שעה וחצי) ומוזיקה הופכת אותן לקלות יותר.
14. ישראלים. אתה יודע שאתה בבעיה כאשר בכמה מהמתקנים יש שלטים בגרמנית ובעברית. לא, אין באנגלית; יש בגרמנית ובעברית. כמות הישראלים שמסתובבת ביער השחור היא בלתי נתפסת. אם אתם מחפשים חופשה הרחק מישראלים, חפשו מקום אחר.
15. תינוקות. אין מה לעשות איתם שם (לדעתי). כל המתקנים והאטרקציות הם מגיל 5-6 צפונה. זה לא המקום לחופשה עם תינוק אלא אם כן אחד מההורים מושבת תמידית. גם הנסיעות עשויות להתגלות כארוכות מדי עבורם.
16. שונאך (Schonach). כאמור, אנחנו ישנו בשונאך. אני מכיר בתי קברות שיש בהם יותר אקשן מהעיירה הזו. אין בה כלום חוץ מסופרמרקט (שנסגר ב-6) ושלא ימכרו לכם שטויות על שעוני קוקייה גדולים; בית קברות. "העיר הגדולה" של שונאך היא טרייברג (Triberg) שם מצאנו את Lidl המופתי, כמה חנויות מזכרות ומפלים חצי-מרשימים. בקיצור, מי שמחפש אקשן במקום שבו הוא ישן, שיתרחק משונאך. מצד שני, אנחנו לא חיפשנו אקשן – חיפשנו מקום לישון בו ובכל הקשור למקום לישון בו, שונאך עושה את העבודה.
17. תיירים. כל האזור הזה של היער השחור בנוי מאטרקציות שמרוחקות האחת מהשניה עשרות קילומטרים (ועדיין הכבישים, חלק גדול מהזמן ריקים ולא עמוסים שזה תענוג). זה לא מקום לגלות בו משהו אותנטי. למשל אזור אגם טיטזי הוא מלכודת תיירים אחת גדולה. הדבר היחיד שאותנטי הוא הנוף הקסום והוא באמת קסום. לי, לפחות, לא נמאס ממנו עד הרגע האחרון.
18. פארק החושים. שמענו לא מעט על הפארק הזה (בעיירה גוטך). מדובר במסלול הליכה של כקילומטר שהולכים בו יחפים. פעם אתה הולך על חתיכות עץ, פעם על חצץ, על חלוקי נחל, על דשא ובעיקר בתוך בוץ. אתה משלם 22 יורו (לכל המשפחה) כדי ללכת יחף בתוך בוץ ולהיזהר לא להתחלק על התחת (בחלק מהזמן זה לא עוזר). מצד אחד דבילי ומצד שני משעשע. האם ללכת לשם? אההה, אני חושב שכן כי זה משעשע אבל אל תצפו לחוויה חושית – זה ללכת יחפים בתוך בוץ.
19. מגלשות הרים. נחמד ומהנה. מגלשת ההרים בטודנאו ארוכה יחסית אבל המתנו עבורה בתור במשך כמעט שעה וחצי. הסיבה: עולים לשם ברכבל ורק למעלה מגלים כמה התור ארוך לרדת במגלשה למטה. מגלשת ההרים השניה בגוטך קצרה יותר, זולה יותר, מהנה קצת פחות אבל על אף שהיא עמוסה במבקרים התור קצר יותר כי יש יותר קרונות וזה רץ ביעילות.
20. בריכות. יש הרבה אטרקציות שקשורות במים, בריכות סגורות וכדומה. אנחנו הלכנו רק למרכזית שנקראת "באד פרדייז". מדובר בבריכה גדולה ומקורה שיש בה משהו כמו 7-8 מגלשות שונות, חלקן מגניבות. מכיוון שזה מקום סגור כל המקום הזה די עשה לי בעעעע אבל הבנות נהנו. אם זה היה תלוי בי היינו יוצאים משם אחרי חצי שעה. זה לא היה תלוי בי. נשארנו שם שלוש שעות.
21. 1 ג'יגה זה מספיק. קניתי סים מקומי (40 יורו בשדה) עם תוכנית שכוללת נפח גלישה של 1 ג'יגה ושיחות טלפון ב-10 יורו. זה מספיק לשבוע אלא אם כן אתם מתכוונים לעבוד כל השבוע הזה. לדעתי עדיף לקחת את התוכנית הזו ולא את התוכנית של ה-3 ג'יגה ללא שיחות טלפון – היו פעמים שהיינו צריכים להתקשר.
22. וייז שולטטטתת! עשה את העבודה. ביג טיים. עבד כמו קסם גם שם. לא הייתי מצליח להסתדר בכבישים בלעדיו.
23. לפעמים כדאי ללכת לאיבוד. למרות שוייז עבד מצוין לפעמים קשה להבין מה הוא בדיוק רוצה ממך. התוצאה – אתה לוקח פניה לא נכונה. בכל הפעמים שזה קרה לי התוצאה היתה נפלאה כי גילינו מקומות מדהימים. מכיוון שאתה מצויד בווייז אתה לא חושש שבאמת תלך לאיבוד. במקרה הכי גרוע נוספו לך כמה דקות נסיעה אבל גילית עוד עיירה, עוד שכונה עוד דרך נהדרת.
24. שבוע זה מספיק. שמעתי על אנשים שנוסעים לשם לשבועיים, אפילו יותר. אני לא רואה בזה היגיון אבל יכול להיות שאם אתה ישן בעיר (נניח בפרייבורג) אז יש לך יותר מה לעשות במקום שבו אתה ממילא נמצא. לנו היה חסר יום אחד שאותו רצינו להקדיש לביקור בנהר הריין בשווייץ ולא הספקנו אבל עוד שבוע? ממש לא.
25. מקום גדול. זה לא שלא הייתי במקומות גדולים. הייתי כמה פעמים בארצות הברית (בטיול בשני החופים), באנגליה (כולל טיול עד סקוטלנד וחזרה) ובמקומות נוספים בעולם ועדיין, כאשר אתה נוהג בגרמניה (ורואה רק חלק קטן ממנה) אתה מבין עד כמה היא גדולה, עד כמה ישראל קטנה ועד כמה העולם מגוון, שונה ומרתק. עושה לך קצת חשק לעזוב הכל, לארוז את המשפחה ולטייל מסביב לעולם.

אז החלטתי לכתוב על הוקי קרח

כבר שלושה ימים שאני מתלבט אם לכתוב פוסט על הוקי קרח. אני מתלבט כי מה לי ולהוקי קרח? שום דבר. אבל דווקא מכיוון שאין לי שום דבר עם הוקי קרח, חשבתי שזה יהיה מעניין לכתוב על ספורט כהדיוט מוחלט, כמי שלא רואה הוקי קרח, לא משחק הוקי קרח ולא מבין כמעט שום דבר בהוקי קרח. מוזר? בהחלט. הנה זה בא.

הוקי קרח, בעיניי, הוא אחד מענפי הספורט (הפופולאריים, אני לא מדבר על כל מיני ענפים איזוטריים) היותר מוזרים שאני מכיר.

קודם כל קשה לי לחשוב על ספורט כל כך פופולארי (לפחות במדינות מסוימות) שהוא כל כך לא טלוויזיוני. יש שתי בעיות עיקריות עם הוקי קרח וטלוויזיה. הראשונה היא שהזירה שבה משחקים הוקי קרח בנויה כך שיש חלקים שלמים במשחק שפשוט לא רואים את דיסקית הגומי (puck) וזאת מכיוון שהשחקנים משחקים בצד שצמוד למצלמה. התוצאה היא שאתה מביט בשחקנים גולשים מצד לצד, הם עושים שם משהו למטה אבל אתה לא יכול לראות. fail. הבעיה השניה היא שגם כאשר משחקים באזור שבו המצלמה כן רואה את הדיסקית, בעצם לא רואים כלום! הדיסקית כל כך קטנה, ונעה במהירות כל כך גבוהה שבחלקים גדולים במשחק אתה לא מבין איפה הדיסקית. לדעתי אף אחד לא מבין איפה הדיסקית, אפילו השדרים לא תמיד סגורים על העניין הזה.

זה לא החלק היחיד שמוזר במשחק. זה אחד מ"משחקי הכדור" (אני יודע, זו דיסקית, אל תפריעו) שבהם המשחק מחולק לשלושה שלישים ולא לשתי מחציות או ארבעה רבעים. מה זה אמור להביע? ממתי מחלקים משחק לשלוש? זה לא השלוש היחיד במשחק. יש שלושה חוקים עיקריים שאותם אסור לעבור כאשר מזיזים את הדיסקית ממקום למקום באמצעות המקל. שלושה חוקים. זהו. לא מדע טילים. בארה"ב יש גם, בדרך כלל, שלושה שופטים על המגרש – שופט ראשי ושני קוונים כיוון שזה משחק שקיימת בו עבירה של נבדל (זה אחד משלושת החוקים). בקיצור, יש להם איזשהו קטע לא ברור עם שלוש.

מעבר לזה, זה משחק שבו מכות, דחיפות ואלימות הם חלק כמעט לגיטימי מהמשחק. אם במקרה (כלומר לא במקרה) אתה שובר למישהו שיניים, את עצם הירך או סתם מעניק לו זעזוע מוח הגון, מענישים אותך בזה שאתה יושב שתי דקות מחוץ למגרש, חמש דקות אם הבנאדם שפגעת בו ממש רצוח, אבל אז אתה חוזר למשחק ויאללה, מרביצים עוד קצת. זו הסיבה ששחקני הוקי ממוצעים נראים כמו ויקינגים מינוס השיניים.

עניין נוסף זה המטרה של המשחק: להבקיע שער. השער ממש קטן. השוער ממש גדול (בניגוד מוחלט, למשל, לכדורגל, שהשער הוא ענק ביחס לשוער). הוקי קרח זה קצת (הרבה) כמו להכניס חוט לתוך מחט. אף פעם לא הבנתי למה לא לוקחים אדם כמו סופו ופשוט נותנים לו לשבת על השער במשך 60 דקות וגומרים עניין. לא רק זה, הדיסקית עפה בכזו מהירות שלא תצליחו לשכנע אותי שיש פה עניין של "שוערות". הם פשוט מקווים שהדיסקית תפגע בהם איכשהו. זו הסיבה שהם מרופדים בכל דרך אפשרית.

ובכל זאת יש כמה דברים שאני ממש מחבב במשחק הזה. זוכרים שאמרתי שאי אפשר להבין מה קורה במשחק? אז כאשר אתה יושב באולם עצמו, אתה דווקא רואה הכל ומבין הכל. לפני 20 שנה בערך הייתי בארה"ב וחבר לקח אותי למשחק של ה-Los Angeles Kings, אותם Kings שמשחקים עכשיו בגמר (שאת המשחק הראשון בסדרה שלו ראיתי ובגללו אני כותב את הפוסט הזה). אז, בפעם הראשונה, גם ראיתי את המשחק כמו שצריך וגם הבנתי את הקטע שלו והאמת, זה היה די מגניב. בדרך חזרה ביקשתי מהחבר שלקח אותי למשחק את הדיסקית שהיתה לו באוטו. היה לו קצת קשה להיפרד ממנה אבל הוא היה מספיק אמריקאי מנומס כדי להיפרד ממנה לטובת הישראלי המתלהב. היא עדיין אצלי. הנה.

חוץ מזה, אי אפשר להכחיש שההחלקה על הקרח עצמה די מגניבה למרות שהיא נראית לי מעייפת טילים. ולבסוף, בין כל שליש יש הפסקה קצרה ובהפסקה עולה על המשטח מכונה שמחדשת ומהדקת את הקרח. למכונה קוראים "זמבוני" (Zamboni) על שם הבחור שהמציא אותה, פרנק זמבוני. ואני אומר שאם יש משחק שמעורב בו מישהו או משהו שנקרא "זמבוני", אני אוטומטית לטובתו. תנסו רגע להגיד את זה – "זמבוני". ישר עושה מצברוח טוב.

זו בעצם העצה שלי לענפי ספורט מוזרים: תוסיפו להם איזה זמבוני אחד או שניים ואתם מסודרים.