טוויטר נוהגת להציג בפניי כל מיני ציוצים של אנשים שאני לא עוקב אחריהם. לפעמים הציוצים האלו מעניינים ולפעמים לא אבל רק לעתים רחוקות אני מגיב להם. אבל לפני כמה ימים נתקלתי בציוץ שעליו התקשיתי שלא להגיב.

כתבתי כך:

לא עדיף לקצר תהליכים ולקנות ישר מניות של חברות סיגריות?".

מי שעומד מאחורי החשבון הזה ענה בקצרה. "לא". לא ויתרתי. "לא מבין למה לא", כתבתי. "אם כבר סרטן בנשמה למה לא בגוף? אם כבר חברה שמכחישה את ההשפעות שלה על בני אדם, למה לא ללכת על המקור? אני אומר תחשוב על זה. שמור על ראש פתוח. מה יש לך להפסיד?"

התשובה שלו היתה פשוטה:

"חבר, אני משקיע כדי להביא כסף הביתה. השאר מעניין, אבל לא במגרש ההשקעות".

עניתי שהוא יכול להיות רגוע; לרגע לא חשבתי אחרת.

נזכרתי בהתכתבות הקצרה הזו כאשר צפיתי בשידורים האינסופיים של הטלוויזיה הישראלית שמדווחת על המלחמה שמתרחשת באירופה בעקבות פלישתה של רוסיה לאוקראינה.

***

הרציונאל מאחורי גיבוש טיס – לפחות כך זה היה בתקופתי – הוא שאם תדחוף את האנשים עד הקצה תגלה ממה הם עשויים. אפשר לטעון שהרציונאל הזה תקף גם בנוגע לדנ"א של גופי תקשורת שברגעים מסוימים מצליחה לשקף את הלך הרוח של החברה כולה. אז הנה שלושה דברים שלמדתי בשעות האחרונות.

ראשית, המרואיינים.

בחלוף 24 שעות מהרגע שהחלו השידורים המיוחדים ואחרי שכל המגישים כבר הגישו שעתיים ברצף שלאחריהם הגיעו מגישים אחריהם שגם הם הגישו שעתיים ברצף שלאחריהם הגיעו מגישים אחרים ששאלו את אותן השאלות בדיוק וקיבלו את אותן התשובות בדיוק של המגישים שהגישו לפניהם, עורכי המהדורות החלו להזמין לאולפנים את כל מי שאי פעם עבר בטיסת קונקשן דרך קייב על מנת שיספק פרשנות מלומדת בנוגע לשאלה "מה פוטין רוצה?". זה מלמד לא מעט על הרמה של התקשורת הישראלית ועל הצורך הבלתי פוסק שלה בראשים מדברים שימלאו את זמן האוויר בין הדיווח הזה (שלא מחדש דבר) לבין הדיווח הבא (שגם הוא לא יחדש דבר). בימים מהסוג הזה כמעט כל אחד יכול למצוא את עצמו מול מיקרופון.

שנית, הפרובנציאליות.

חלק עצום מהדיונים עסק בשאלה "מה ישראל צריכה לעשות" או לחילופין "כיצד ישראל צריכה להגיב". כל העולם ואחותו מתעסק במלחמה קרקעית ראשונה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, אלפי בני אדם מאבדים את חייהם ומיליונים הופכים לפליטים, והשאלה הכי חשובה לדיון באולפני הטלוויזיה היא האם התגובה היבשה וחסרת המשמעות של בנט או לפיד היתה נכונה או לא וכמעט אף אחד לא מסביר שכרגע ישראל, תגובותיה ומחשבותיה לא מעניינות אף אחד – אבל ממש אף אחד.

שלישית, האינטרסים.

לא מעט "מומחים", שאלוהים יודע איזה סלע הרימו כדי למצוא אותם, הסבירו שישראל צריכה לחשוב רק על האינטרסים שלה ולא שלא אף אחד אחר. צחי הנגבי הסביר שזה לא הזמן להיות מוסריים ואנשי השקעות ומומחים לכלכלה הסבירו שאנחנו צריכים לחשוב על האינטרסים הכלכליים הישראלים. "זה סיפור אירופאי", אמר אחד מהם, "אנחנו צריכים לתת להם לסגור את זה בינם ובין עצמם".

זו תשובה פנטסטית בעיניי.

כשהייתי ילד, חשבתי לא פעם על השאלות שהציגו בפנינו בבתי הספר, שאלות כמו מדוע העולם לא נזעק לעזור ליהודי אירופה שעלו בלהבות במשרפות של הנאצים, למה לקח להם כל כך הרבה זמן, מדוע הם לא הפציצו את מחנות ההשמדה אחרי שהם גילו מה מתרחש בהם. כילד לא הצלחתי לנסח תשובות מניחות את הדעת לשאלות האלו ומשום כך הנחתי שמדובר באנשים אכזריים ממש.

אני כבר לא ילד והיום אני כבר מבין שאין צורך להיות אכזרי ממש. כל שצריך הוא לגלות אדישות מוחלטת לסבלו של האחר. כל שצריך הוא להפגין חוסר אכפתיות עמוק ביחס להשלכות של המעשים שלך. אז אני משקיע בפייסבוק. אז? חבר, אני פה בשביל להביא כסף הביתה. אז כובשים מדינה באירופה, אז? אנחנו צריכים לחשוב על חור התחת שלנו ושאחרים ישמרו על חור התחת שלהם. זו רוח התקופה: אדם לאדם זאב.

לא, אני לא חושב שצריך לשלוח את בחורנו הטובים לאודסה אבל מה בנוגע ללהיות בצד הנכון של ההיסטוריה? האם זו בקשה גדולה מדי? מה בנוגע לומר את האמת הפשוטה בנוגע לדיקטטורים שלא מתקרבים לקרסוליהם של הנאצים ועדיין אין להם בעיה לפלוש למדינה אחרת כי, אתם יודעים, היא היתה פעם שלהם?

אתם יודעים מה, עזבו שטויות. בואו נעבור לכתבה שתבדוק כיצד הלחימה באירופה תשפיע על מחיר החופשה הבאה במדריד.