בחודש מאי יתקיים פסטיבל דוקואביב. יותם אבני פנה אליי וביקש שאכתוב סקירה על אחד הסרטים שיוצגו בפסטיבל. נעניתי ברצון. הסרט שבחרתי הוא "דטרופיה" והוא מספר את סיפורה של העיר דטרויט, סיפורה של אחת הערים המפוארות בארה"ב אשר בשנים האחרונות, בעקבות המשבר הכלכלי אליו נקלעה אמריקה בכלל ותעשיית המכוניות בפרט, מתפוררת והופכת למדבר עירוני.
ב-1930 היתה דטרויט לעיר בעלת שיעורי הצמיחה הגדולים ביותר בארה"ב. כיום היא העיר המתכווצת ביותר בארה"ב – יותר מ-100 אלף בתי מגורים, מפעלים ומבני תעשייה נטושים קיימים ברחבי העיר, עובדה שמקשה על העיר לספק שירותים לכל התושבים שכן לא פעם מתגוררת משפחה אחת או שתיים בשכונות נטושות, שכונות רפאים. דטרויט משתרעת על שטח של 139 אלף מייל רבוע אבל כ-40 אלף מייל רבוע ריקים מאדם. בעשור האחרון איבדה מישיגן 50% מהעבודות הייצור שהיו במדינה. 50 אלף מפעלים ברחבי ארה"ב נסגרו ושישה מיליון עובדים איבדו את מקום עבודתם.
תושבי העיר מציגים את המפעלים האדירים לייצור מכוניות של חברות אמריקאיות שננטשו לטובת מפעלים במקסיקו. "כאשר המפעל עזב, עזבה כל השכונה יחד איתו", מספר אחד התושבים ומצביע על קילומטרים שלמים ריקים; התושבים קמו ועברו למקום אחר. ראש העיר שכר חברת ייעוץ בניסיון להציל את העיר וזו הבהירה לו: העיר מתמוטטת. שיעור האבטלה האמיתי בעיר עומד על כ-50%. מהרגע שאנשים משיגים עבודה ויש להם מספיק כסף, הם מיד נמלטים מהעיר.
בניסיון להציל את דטרויט מבקש ראש העיר להעביר עשרות אלפי תושבים ממקום למקום, לכווץ את העיר לאזור אורבני אחד שיקל על העיר לתת לתושבים שירותים. התושבים מתנגדים. העיר לא מציעה שום הקלות במס, שום תמריץ לאלו שיעברו למרכז העיר. "העיר מרוששת", מסביר ראש העיר. "אני לא יודע כמה פעמים אני צריך לומר את זה. אני לא רוצה לתת את ההרגשה שיש פה חבית של כסף שמחכה למישהו. אין". כדי להתמודד עם קריסתה הכלכלית העיר מתחילה לחתוך בשירותים שהיא נותנת לקהיליה כמו שירותי תחבורה ציבורית, עובדה שהופכת את מקבלי שכר המינימום, אלו שקמים ב-5 בבוקר כדי להגיע ב-8 בבוקר למקום העבודה שלהם, לחסרי אונים. הם מתחננים: "אנא מכם, אל תקחו מאיתנו את התחבורה. בבקשה. אנחנו לא נעמוד בזה".
בסצינה אחרת מציגים נציגי איגוד העובדים את ההצעה האחרונה של הנהלת המפעל לעובדים. "טכנאים שהרוויחו 18.50 דולר לשעה ירוויחו 18 דולר לשעה. פחות 50 סנט לשעה. עובדים אחרים שמרוויחים 17 דולר לשעה, מציעים להעביר אותם לשכר של 14.50, הפחתה של 2.50 דולר לשעה. לאנשי צוות התמיכה במפעל שמרוויחים 14.35 דולר לשעה, ההצעה החדשה עומדת על 11 דולר לשעה, משמע הם יפסידו 3.35 דולר לשעה במשכורת". העובדים בהלם. הם מסרבים אפילו להצביע על ההצעה של הנהלת המפעל. בתגובה, הנהלת המפעל סוגרת אותו.
"דטרויט היא העיר שבה נבנה המעמד הבינוני", מספר יו"ר איגוד העובדים. "הרווחת מספיק כסף, חסכת מספיק כסף, יכולת להתפרנס בכבוד. מעמד בינוני", הוא אומר כמי שנזכר בימים שאינם עוד. "אם אין יותר מעמד בינוני ואין מה שמפריד בין העשירים לעניים, הדבר היחיד שנותר הוא מהפיכה", אומר אחר.
חברות המכוניות, עמוד השדרה של דטרויט, עוברות כעת למכוניות חשמליות אבל גם את הביזנס החדש שלהן הן מעבירות לסין. העובד האמריקאי רואה כיצד כספי המיסים שלו, אלו שחילצו את החברות האלו, משמשות אותן כדי להתאושש ולהעביר עבודות אמריקאיות אל מעבר לים.
במובנים רבים סיפורה של דטרויט היא סיפורה של אמריקה כולה. מעצמה כלכלית אדירה אשר יורדת מנכסיה לטובת המעצמה שיורשת אותה: סין. האזרח האמריקאי מגלה שהוא כבר לא בעל הבית – עבודות זורמות לסין, מפעלים זורמים לסין, הקניין הרוחני זורם לסין שמצליחה לפעול כקולקטיב ממושמע בשעה שהאינדיבידואליזם הקיצוני, האולטרה-קפיטליסטי האמריקאי חוגג את ימיו האחרונים. אמריקה, שייצרה כל דבר עבור כל מדינות העולם הפכה ליבואנית, לנותנת שירותים.
בניגוד לסרטים דוקומנטריים אחרים בהם צפיתי בשנים האחרונות, "דטרופיה" הוא סרט איטי, דמוי סרט טבע, רק שבמקום שוטים ארוכים שנעים על פני ג'ונגל רוחש וגועש, "דטרופיה" מציג תמונות של חורבן עירוני, הרוס, מוזנח ומדכא, מהסוג שמזכיר את "מקס לוחם בדרכים". הסרט עמוס באנשים עם מבט חלול ומיואש המנסים לשרוד בתוך חללים עצומים של בטון, בתוך העזובה. הוא אינו סרט בסגנון של מייקל מור – הוא לא עושה לובי, לא דוחף לפתרון, לא מבקש לקדם עמדה. יותר מכל "דטרופיה" מהווה תזכורת לכך שהמעמד הבינוני פושט את הרגל בכל רחבי העולם המערבי: בארה"ב, באירופה וגם בישראל. הסיבות הן שונות ממקום למקום אבל התוצאה דומה: אנשים יוצאים לרחובות, נלחמים על קיומם, מרגישים שהשיטה כשלה, בגדה.
אלו ימי פומפיי האחרונים ואולי באמת הדבר היחיד שנותר הוא מהפיכה.
הייצור זורם לסין, אבל טובי המוחות מסין (ומכל העולם) זורמים לארה"ב.
זאת הסיבה שארה"ב תמשיך להוביל עוד זמן רב.
יובל: תודה.
בלי קשר: כשכתבתי לא מזמן איפשהו שאף פעם לא הרגשתי שדיון בתגובות מעשיר איכשהו את הטקסט המקורי בבלוג, התכוונתי לתגובות כמו זו של מגיב 1.
הסיפור של תעשיית הרכב בארה"ב מורכב יותר. קודם כל העברת היצור לחו"ל נמשכת שם למעלה מ-20 שנה, בעיקר למרכז אמריקה. המפעלים שמוקמים בסין (וזה דבר שמשותף גם לחברות הרכב האירופיות והיפניות) מיועדים לייצור לשוק הסיני, השונה מאוד משווקים אחרים.
המכה הכי גדולה שדטרויט קיבלה היתה במפולת הגדולה של לפני חמש שנים: מחירי הדלק קפצו פתאום, הלקוחות נבהלו ורצו מכוניות קטנות וחסכוניות, ויצרני הרכב האמריקאיים נתפסו עם המכנסיים למטה ועם מלאי של טנדרי-ענק בזבזניים ורכבי שטח עצומים וגרוטסקיים כמו האמר וקאדילק אסקלייד. המכירות נפלו בבת אחת ב-50%.
פורד שרדה את המפולת, בזכות צמצום ובזכות החטיבה האירופית שלה. ג'נרל מוטורס נותרה בחיים רק בזכות כמה מיליארדים טובים שהוזרמו אליה (והוחזרו כבר בחלקם), ובזכות רכישה מוצלחת של יצרנית רכב קוריאנית כמה שנים קודם לכן, שמאפשרת לה לייצר מכוניות קטנות וחסכוניות. קרייזלר קיבלה סיוע אך הודיעה על פשיטת רגל, ונרכשה בפרוטות על ידי פיאט.
למרות המצב הכלכלי העגום בארה"ב, לא בטוח שדטרויט היא הסנונית הראשונה בהתמוטטות. המצב כרגע במגמת שיפור, אפילו בדטרויט. כמעט בטוח שהרפובליקנים יפסידו בבחירות, ולכן יש תקווה שהשיפור יימשך. אבל חשוב מזה – סין היא אמנם מעצמת יצור עולמית, אבל היא תלויה בארה"ב פעמיים: קודם כל כשוק הגדול ביותר למכירת מה שמיוצר בסין, ושנית כי היא מחזיקה איגרות חוב של ארה"ב בסדר גודל של ביליון דולר. אם ארה"ב מתמוטטת, הכסף יורד לטימיון.
בתוך זמן לא ארוך לדעתי השוק המקומי בסין יפצה על הצריכה של האמריקאים. האמריקאים הם שליש מהסינים. מספיק שהסינים יקנו קצת יותר בשביל להעלים את הצורך באמריקאים.
ואני חושב שהסיפור באמת מורכב יותר בדטרויט. העיר לא השתנה במשך שנים. דוגמא מצויינת היא אוסטין, טקסס שהופכת לאימפריית סטרטאפים ולא מסתמכת על עסקי הנפט או הבקר המסורתיים.
רואה שחורות, יופי של תגובה.
סיפור שקיעתה של פלינט, מישיגן (100 ק"מ בערך מדטרויט) מסופר בסרטו של מייקל מור "רוג'ר ואני" מ- 1989.
עושה רושם שמישיגן היא מדינה של צווארון כחול שקשרה את גורלה, במידה רבה, עם תעשיית הרכב. למרבה הצער הבעלים של תעשיית הרכב קשרו את גורלם עם השורה התחתונה – לא שיש ברירה אמיתית בשיטה הקיימת, זאת החובה החוקית שלהם – להשיא רווחים לבעלי המניות.
תנועות גדולה של אוכלוסייה הייתה קיימת בארה"ב בעבר. כמה דוגמאות: סקרמנטו, קליפורניה בתקופת הבהלה לזהב או אזור הדלתא של המיסיסיפי בתקופת מלחמת העולם השניה.
תופעות הפוכות כאלה של נטישה אני לא מכיר.
ד"א, גם בישראל הייתה (קיימת?) מיום הקמתה עיירת רפאים – חריש. ושכונות רפאים יש כמעט בכל עיר גדולה. הסיבות והנסיבות שונות, אבל הנזק למרקם האורבני קיים.
בעיני המשמעות של הסיפור העצוב של דטרויט היא בסך הכל המחשה של הסיכון בהסתמכות על תחום כלכלי יחיד, ופחות סמל לנפילת האימפריה\שקיעת המערב\כשלון הקפיטליזם.
שלגון – אין בעיה עם העובדה שחברה מטרתה להשיא רווחים מקסימליים לבעלי המניות. זאת הצורה שחברה צריכה לפעול. תפקיד המדינה הוא לחוקק חוקים שמטרתם להגביל את הכוח של החברות הללו אל מול העובדים (שכר מינימום, חוקי עבודה ומנוחה) ולמנוע מהחברה, למשל, לזהם את הסביבה, ולהשתמש בכספי המיסים לטובת האזרחים.
הבעיה שנוצרה בהרבה מקרים בחברות ציבוריות בארה"ב הוא שבעלי המניות הם גוף אמורפי וחסר כוח מעשי, ומי שמקבל את ההחלטות היא ההנהלה. למנכ"ל, שהקדנציה שלו מוגבלת, כדאי לקחת סיכונים על מנת להגדיל את הרווח לטווח הקצר (מה שיבטיח לו בונוס גבוה) על פני השגשוג של החברה לטווח ארוך (שתתמוטט, כנראה, אחרי שהוא יעזוב או יפוטר עם מצנח זהב נדיב). זה חלק גדול ממה שגרם להתמוטטות הפיננסית בארה"ב – גם אם המנהלים היו מודעים לבועת הנדל"ן, היה משתלם להם להחזיק אותה בחיים ולצבור את הבונוסים, שישארו גם אחרי שהבועה תתפוצץ.
והנה הפרסומת של קרייזלר מהסופרבול האחרון. הם טוענים שזה לא סוף המשחק – רק המחצית.
http://www.youtube.com/watch?v=_PE5V4Uzobc
לגבי סין,
תורת הסינגולגריות מנתחת קצת אחרת – בגלל המאזן השחזור של גברים נשים הכלכלה הסינית דווקא עומדת בפני קריסה אדירה וזאת בגלל מתלים חברתיים אדירים בעשורים הקרובים.
מעניין יהיה לבחון האם ארה׳ב תשרוד דווקא וסין תהיה זו שתיפול – אם כי כמובן שהיום זה נראה הפוך לגמרי.
לדטרויט יש גם צד מואר ואופטימי, שלפי הסקירה של יובל לא באה לידי ביטוי בסרט הזה: בשנים האחרונות החלה בעיר תנועה של חקלאות עירונית, של החזרת גידול המזון לרמה המקומית, של השמשת שטחים נטושים לטובת גינות קהילתיות שמהוות מרכז פעילות לתושבים שחוזרים לחיים. הנה דוגמה (יוטיוב מלא בעוד דוגמאות, רק חפשו detroit farming או gardening):
http://www.youtube.com/watch?v=BxGTFUlFzAM
139 אלף מייל?
כלומר דטרוייט באורח פלא גדולה יותר ממישיגן.
כמו הטארדיס, כנראה.
🙂
Ash – תודה על התיקון.
לפועלים מותר להוריד 2.5 דולר לכל שעת עבודה, בטח. איזה חוצפנים וחמדנים וכו' שהם מעיזים לשסות את האיגודים שלהם בהנהלה. אבל אלוהים ישמור, שמישהו ייקח ולו סנט אחד ויחיד מהמשכורות והבונוסים של ההנהלה, והעולם יתמוטט. הם חייבים להרוויח מיליונים והשכר שלהם צריך לטפס באופן אקספוננציאלי כל שנה.
אני רוצה להגיב ספציפית לגבי עובדי תעשית הרכב האמריקאית. היה לי נסיון אתם כמהנדס של חברה
ישראלית שמכרה להם ציוד ליעול העבודה. ובכן הסיפור שם הוא התאגיד המקצועי של עובדי תעשית הרכב הUAW תאגיד זה שמגן על העובדים מגן עליהם מדי ! וכתוצאה מכך האנשים שבאים לעבודה מקבלים שכר ולא חושבים שכדאי לתת תמורה עבור כך בעבודה. הם אמרו לי במפורש "הי בן אדם אני
מקבל משכורת לפי שעה שאני נמצא, ולא לפי תפוקה…" ובזמן העבודה העובדים מסובבים ברחבי המפעל (והוא ענק) ולך תמצא אותם ולכן בלית ברירה הנהלת המפעל מחזיקה הרבה יותר עובדים מן הנדרש, כדי שהקוים ימשיכו לעבוד למרות העובדים ה"מסתובבים" . וכל נסיון ליעל את העבודה ע"י הכנסת אוטומציה שתוריד את מספר העובדים הנדרש נתקל בהתנגדות חזקה של הUAW . (זה שצריך לשלם הרבה משכורות להרבה עובדים זו בעיה של ההנהלה ולא של העובדים ושההנהלה תמצא את הכסף לכך מאיפוא שהוא…) והשורה התחתונה מכונית יפנית כמו הפריוס (ולא תגיד שהיפנים הם כח עבודה זול) עולה מחצית מאשר מכונית האמריקאית דומה בביצועים ( ה"וולט") של
GM כי הכסף הולך לתשלום עבור משכורות לכ"א שמסרב להיות יעיל (ולא תגיד שהחשמל היפני יותר זול או שהפלדה עולה ליפנים פחות, נהפוך הוא, המשאבים בארה"ב יותר זולים) אלא מאי, כח האדם אוכל את הכל. והתוצאה היא כמתואר במאמר.
כאחד אשר ביקר בדטרויט(משפחה) עשרות פעמים איני יכול להתווכח עם בעל הבלוג,למרבה הצער הכל נכון.
משנת 2008(ואפילו יותר מוקדם) לסין הייתה ועדיין יש יד עליונה כמעצמה כלכלית ומבלי שארה"ב שמו לב,הינם מצאו עצמם תלויים בהם הרבה יותר ממה שחשבו.
סוף מעשה במחשב תחילה כמו שאומרים.
פרק מרתק של This-American-Life על החוליים של תעשיית הרכב האמריקאית, והשוואה ליפנית.
סיפור מעולה. באמת.
http://www.thisamericanlife.org/radio-archives/episode/403/nummi
חבל לי על דטרויט עיר עם הרבה קסם ואופי. ארה"ב צריכה להשקיע ביצירת מקומות עבודה
תודה על הסקירה המדכאת.
מהמעט שאני יודעת על התעשייה הזו, בראשית ימיה הותוותה המגמה של "אימוץ" ערים ועיירות שלמות בידי תעשיין אחד (פירמה המזוהה עם העומד בראשה, מפורד ועד איסטמן) ועיצוב המקום בצלמו ובדמותו. מה שקורה כעת הוא התנערות של התעשיינים מן התלות ההדדית הזו, ומאחריותם וחלקם בה. התנערות שמשלימה מעגל שלם ומחזירה אותנו לימים של טרום-האחריות, ימי ראשית המהפכה התעשייתית. אז יש מאז חוקים סוציאליים הרבה יותר מתקדמים, ויש ועדי עובדים, אבל מבחינת יחסי עובד-מעביד, תחושת התלות ההדדית הלכה לאיבוד ולפחות בדטרויט ייקח זמן רב לשקם אותה.
(ואני שואלת את עצמי כמה זמן עוד ימשיך המערב להבליג על הפשעים הסיניים ולקנות מהסינים בזול, תוך שהוא ממשכן את עצמו לדעת. אבל זו סתם תהייה אידיאליסטית שלי).
מצחיק, תגובה 14 ממש עונה לתגובה 15. עדי מהרצליה – כמה אנשים יש בהנהלה במפעל היפני וכמה כסף הם מרוויחים בשנה ממוצעת (לא רק משכורת, גם בונוסים וכל זה)? אני לא שואל כדי לומר שאת/ה טועה, כי אני לא יודע. אבל כן בולט שששכחת את המרכיב הזה בתגובה שלך למרות שפירטת את כל האחרים (עלות עובדים, חומרי גלם וכד'). באמת צורם שככל שהשכר ההתחלתי נמוך יותר ככה הוא יורד יותר בקיצוצים.
לנחי
תראה מה"שהוציא אותי מדעתי" היה חוסר האכפתיות של העובדים במפעל , חוסר הענין בעבודה
וחוסר הרצון לתרום, ולו גם במשהו, כדי לקדם את המפעל . האנשים שם( בשיחות פנים אל פנים)
אינם שוטים, והם מבינים היטב כי מפעל לא רוחי וכושל, יפגע בסופו של דבר בהם. ובכל אופן הם לא
מוכנים לעשות דבר (IT'S NOT MY BUSINESS ) הם בפרוש באים לעבודה ולא באים כדי לעבוד.
לענין המשכורות , מפעל רכב שכזה מעסיק כ7000 עד 10000 עובדים במשמרת במשך 3 משמרות
ולחברת רכב גדולה יש בין 5 ל10 אתרים שונים שבהם היא מייצרת רכבים כך שמשכורות המנהלים
עם היותן מופרזות ומופרכות, בטלות ב60 לעומת משכורות כל העובדים בקוי היצור.
דבר נוסף בענין זה . האירופים והיפנים הבינו כבר מזמן שרובטים בקוי היצור, זה חלק מן המפתח
להצלחה, (אין מה לעשות, החברה האלה מדויקים יותר , לא משתעממים, ולא חולים ולא הולכים לאכול
ולא צריכים הפסקות לשרותים ובסופו של דבר גם לא טועים ) ואי לכך היכן שרק ניתן הוחלפו
האנשים ברובוטים (אגב הרובוטים "מומחים" בעבודות משעממות) ולאנשים שנותרים (ואלה לא מעטים)
יש עבודות מענינות ומאתגרות (פחות או יותר) .
בארה"ב בגלל הUAW לא מוכנסים כמעט רובוטים למפעלים כדי לא לקחת מקומות עבודה לאנשים
והתוצאה היא צורך בהרבה יותר משכורות כדי לבצע את אותה עבודה ויחד עם בעית האנשים
המסתובבים שכבר הזכרתי קודם, האמריקאים צריכים כח אדם כפול (שדורש משכורות נאות)
ממפעל רכב דומה באירופה או ביפן.
ובמאמר מוסגר: הייתי גם ביפן לצורך הרכבות ציוד וליעול העבודה . א) צריך לראות את הכמיהה
והרצון של החברה האלה לקלוט ציוד חדש שיפחית את עלויות היצור כדי השהמפעל שבו הם עובדים
יהיה יותר רווחי , הם מרגישים כי המפעל הוא ש ל ה ם !! וכי רוחיותו פרושה פרנסתם.
ב) זה לא במקרה כך לפי הוראת ההנהלה כל בוקר החברה מתישבים מול בודהה (הבחור יושב
בתוך ארון זכוכית בגבה 2 מטר על קיר חדר הצוות) ומקבלים שיחת (שטיפת מח) מוטיבציה
ועידוד. והתוצאות בהתאמה
יובל, אכן תופעה עצובה אבל לא חדשה והמסקנות אותם העלית במאמר הן ממש ברמת מיקרו. מדובר על תופעה ותיקה ונחקרת שהסיבות לה נעוצות בשינויים עמוקים יותר.
בחקר הגאוגרפיה העירונית מדובר על שקיעתה של "רצועת החרושת" בצפון-מזרח ארה"ב, שכללה ערים כמו פילדלפיה, שיקגו ודטרויט. בערים אלה התפתחה תעשייה כבדה שהיוותה שדרה כלכלית של ארה"ב באותן שנים.
בערך בשנות ה-70, בתקופה שמכונית "העידן הבתר-תעשייתי", שקעה התעשייה בערים אלה ונותרו בהן נטושים אזורי תעשייה ושכונות שלמות. יש ערים שהתמודדו עם השינוי הדרמטי שהעולם עבר בתקופה זו, כמו שיקגו, אבל יש ערים שממשיכות עד היום להתבוסס בשקיעה הזו, כמו דטרויט.
לא מדובר על שקיעתה הכלכלית של ארצות הברית, אלא על שקיעתה הכלכלית של התעשייה הכבדה בארצות הברית. ייתכן שכלכלת ארצות הברית שוקעת; ייתכן שהוליווד, ההיי-טק, מהפיכת המידע הטכנולוגיה והחקלאות של ארה"ב לא יחזיקו אותה, אבל שקיעתה של דטרויט אינה אינדיקציה לכך.
הבהרה: אני לא "נחי" הקודם אלא אחר…
בהיותי בעיר דטרויט בסוף שנות ה 90 אפשר היה לחוש את תחילתו של המשבר,
בשובי הביתה לקיבוצי מצאתי חברה העושה ככול יכולתה כדי לשנות את המבנה הכלכלי שלה תוך ויתור על מוסכמות הצרובות ב DNA וכן שחיטת כמה וכמה "פרות קדושות",
שינויים אלו בחשיבה הכלכלית והחברתית הביאו את קיבוצי לצמיחה כלכלית,
חברתית ואידאולוגית שאלמלא הן מן הסתם גם עלינו אפשר היה ליצור סרט אשר היה נקרא "החלום ושברו",
היום כל חבר מתמודד על מקום עבודתו, שינויים מתבצעים כדי להרוויח ולהתפרנס ובעקבות ההצלחה גם אותם אלה שלרוע מזלם מצאו עצמם ב "רשת בטחון" זוכים לתמיכה גבוה יותר המאפשרת להם לחיות בכבוד,
חבל שפרנסי העיר דטרויט לא הבחינו בהתרסקות העיר מוקדם יותר,
אולי היו צריכים לבוא אלינו וללמוד.