תחושה של סוף

בשנים האחרונות נמנעתי מלקרוא את מה שמכונה "ספרות יפה". נמנעתי, אני אומר, מכיוון שמאז שהתחלתי את הדוקטורט שלי הייתי עסוק בקריאה של ספרי עיון שנגעו לתחומי העניין האקדמיים שלי. התוצאה היתה שכאשר באתי לקרוא "ספרות יפה" הייתי מותש ומלא. לא יכולתי להתמודד עם עוד טקסט. התחלתי ספרים אבל לא הצלחתי לסיים אותם. הנחתי אותם בצד.

אבל בחודשים האחרונים נראה שמשהו בתוכי הותר ואני בולע ספרים בקצב שמזכיר לי את הקצב שבו בלעתי ספרים בילדותי. אחד אחרי השני. כאילו מישהו רודף אחריי.

בסוף השבוע הזה קראתי שני ספרים. בשישי את "תראה, ציפור" של קורט וונגוט ולפני כמה שעות סיימתי את "תחושה של סוף", של ג'וליאן בארנס.

סיימתי לקרוא את שני הספרים האלו בנשימה אחת, כמעט בלי הפסקה ויצאתי נפעם ומתוסכל. כאדם כותב קשה לי לקרוא ספרים טובים – הם ממלאים אותי טינה, כעס ותסכול. "אני לעולם לא אדע איך לכתוב כל כך יפה, כל כך מדויק, כל כך בדיוק", אני אומר לעצמי. לא אהיה מצחיק כמו וונגוט, לא אהיה עמוק כמו בארנס. לפני כמה שבועות סיימתי את "עד שיום אחד" של שמי זרחין ובמשך ימים ארוכים לא הצלחתי להשתחרר ממנו. הוא טלטל אותי ממש. זהו ספרו הראשון של זרחין – איך לכל הרוחות הוא עשה את זה?

אני מנסה להבין למה דווקא עכשיו אני בולע ספרים ולא לגמרי מצליח להבין.

אני רק יודע שיש משהו ביצירות האנלוגיות – ספרים והצגות – שמצליח לחדור יותר מכל יצירה דיגיטלית, תלת-ממדית, היי-דפינישן, מופקת לעילא, שבה נתקלתי.

אולי זה הגיל שנותן בי את אותותיו אבל אני מוצא את עצמי מייחל לכך שהאנלוגיות הזו לא תלך לאיבוד.

17 מחשבות על “תחושה של סוף

  1. היצירות האנלוגיות הן עמוקות יותר בגלל שהן מיידיות פחות. אין זה אומר שהן לא צועדות עם הזמן, וזה לא אומר שהביקוש הוא גדול

  2. גם אצלי זה ככה, קוראת המון בזמן האחרון, אחרי שגם אני הנחתי בצד לא מעט ספרים בשנים האחרונות. דווקא את הספר של זרחין לא צלחתי, אבל אולי צריך לתת לו צ'אנס נוסף.
    שני ספרים בסופ"ש אחד זה אושר!
    מזלך שיש לך את היכולת להתמגנט לשני טקסטים בפרק זמן כל כך קצר.

  3. מעניין אם הצגה אמיתית חודרת יותר מהצגה בהולוגרמות.
    אם כן, מעניין מה גורם לזה (לבדוק עם קולות חיים ומוקלטים, את השפעת המרחק, החלפות לסירוגין וכיו"ב).

  4. לעניות דעתי הבלתי קובעת, אתה כותב מדויק ובדיוק. מספיק כדי לגרום לעוד אדם אחד (לפחות) להישאר בסביבה (גיליתי את הגלוב לפני חמש דקות בערך..). הביקורת שלך היא עניינית ולא מתלהמת, להבדיל מהרבה דברים אחרים שקראתי לאחרונה. ועם זאת אתה מצליח להגיע ישר אל הכפתור…

  5. כמי שכותב כרגע דוקטורט והנזירות שלו מספרות יפה עדיין לא הסתיימה אני יכול רק להזדהות, עם הקושי להרשות לעצמך לקרוא ספרות בזמן כתיבת דוקטורט (או ספר או כל דבר אחר שדורש קריאה אינטנסיבית), עם המחיר הכבד של המצב הזה לרוח הפנימית וגם שאמצעי המדיה הבולטים של זמננו לא מצליחים לספק לי את אותה הנאה שמספק לי ספר טוב – משהו שממנו יש אגב הרבה יותר מאשר סרטים או סדרות טובות (וזה מה שגורם לי לוותר מראש ולא לנסות אפילו להספיק לקרוא את הספרים החשובים [הווישליסט שלי באמזון כולל כרגע 320 כותרים, רשימה שתספיק כנראה ברווחה לעשור הקרוב], בעוד שאני מטריח את עצמי לצפות ברוב הסרטים והסדרות החשובים בעיני).

  6. אתה בטוח שזה "אנלוגיות"? אולי אתה מתכוון "לא וירטואליות"? ספר שאוחזים ביד והוא עשוי נייר, הצגה שהולכים אליה ופוגשים באגלי זיעה וקול צרוד של שחקנים.

    (אני כמעט לא נהנית מתיאטרון. תמיד אני חושבת על העובדה שזו הפעם ה-320 שהשחקן עושה אותה תנועה על הבמה ואותו מונולוג, ואני מייד מתעייפת בשבילו, כל כך מתעייפת שאפילו קשה לי להישאר עד הסוף לראות אם הם מתחתנים).

  7. המשותף לכל היצירות והיוצרים הללו? כישרון. תשוקה לחיים ואהבה לאדם. עכשיו, עשה נא חיבור מצרפי של כל הדברים ושאל את עצמך: למה אני כה בינוני? למה עבודתי לא זוכה להכרה? למה לא הפכתי לקליבר שאני חושב שמגיע לי להיות? ובכן, זה פשוט. אינך מוכשר כלל ועיקר, אפילו לא בסנטימטר אחד. ואתה מחפש את העקום, במקום את הישר, את הרע – במקום הטוב. יש בך רוע ושנאה למלא עולם שלם. ואין בך חסד, ואין בך אמת, ואין בך יופי, ואין בך מידה. נגזר עליך לחיות את חייך בסבך הבינוניות שכרית לעצמך. ואף תואר דוקטור מהולל לא ישנה זאת. אתה נעדר את הדבר שהופך אנשים למיוחדים, למצליחים, וזה משגע אותך. השם יקום את דמך הרע. אם יש בו, אפילו בו, חמלה כלפי האפס הקטן והנדכא שאתה.

    טרול

  8. "תחושה של סוף" נראה ספר מעניין
    גם זרחין, אבל 462 [בלי תמונות..:)] לא יודע, קצת ארוך לי בשלב זה של חיי

  9. כמי שהתחילה גם כן לבלוע ספרים בחודש האחרון, מייד אחרי שהגשתי את הדוקטורט, אני מבינה לגמרי לליבך. גם אני מרגישה טינה וכעס בשל הכשרון היפה של הסופרים הגדולים וגם אני מקווה שתרבות אנלוגית לא תעלם מחיינו. הסיבה לכוחה של התרבות האנלוגית היא בעיני בכך שהיא נותנת לנו הרבה יותר דרגות חופש מתרבות דיגיטלית. זוהי לא רק האפשרות לדמיין איך נראית הדמות ומה היא לובשת ואיך היא נשמעת, בעיני זה בעיקר הקצב. כשכותבים דוקטורט לא קוראים ספרים בכלל, או שקוראים ספר בחודש. כשגומרים דוקטורט קוראים שלושה בשבוע. ספר לא כופה עלי את הקצב שלו. כשחושבים על זמן בהקשר של גדילה וחירות מבינים כמה כח יש ליצירה שאני יכולה להתנהל בתוכה בקצב שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *