פרד התעורר בבוקר יום שבת. הדירה שלו קטנה, חדר וחצי אם לוקחים בחשבון את המקלחת. זה הספיק לו. היו לו רק מעט דברים בדירה, וגם הם ודאי היו מתרגשים לו שמעו שמישהו מכנה אותם "דברים." מזרון, כמה ספרים, כורסה קרועה, שתיים שלוש צלחות וכמה כוסות, מחבת רב-שימושית, שולחן רב-שימושי ומאפרה. פרד לא עישן. היא שימשה כצלוחית לזיתים. גם היא רב-שימושית. הקירות היו עירומים לחלוטין לולא הדוגמה המיוחדת של עובש שהתפשט מהתקרה לעבר הקיר בסלון/מטבח/חדר-שינה.
פרד קם מהמיטה, הדליק את הקומקום ולחץ על יוסי. יוסי עשה קולות של מי שבקושי התעורר. פרד הכין לעצמו קפה, וכמעט גמר אותו. רק אז התעשת יוסי, והיה מוכן לקבל ממנו פקודות. אולי זאת הסיבה שפרד לא מיהר להיפרד מיוסי: הוא הזכיר לו את עצמו.
אלא שהבוקר נראה שיוסי איטי מהרגיל. פרד הזיז את העכבר ימינה, אבל החץ הקטן לא זז. הוא הזיז אותו שמאלה, והחץ זז; ימינה. פרד קימט את מצחו. הוא הפך את העכבר על גבו, פתח את המכסה מעל לכדור העגול השוכן בגוף העכבר, וגילה שבעריסת הכדור רוחשת מושבה משגשגת של אבק ולכלוך. מבט מקרוב גילה מושבה של יצורים קטנים שהתנחלו במקום, כבר הספיקו לקבור את יקיריהם באחת הפינות ולגדל דור שני שהחל להתקוטט על הירושה של דור המייסדים.
אולי הגיע הזמן לרכוש עכבר חדש, הרהר פרד. המחשבה העציבה אותו. הוא היה משוכנע שיוסי לא יהיה מאושר מהרעיון.
פרד נכנס לחצי-חדר-מקלחת שלו. כשיצא, הרגיש כמו חדש. הוא הסתכל על עצמו בראי והיה כמעט מרוצה. בגיל ארבעים, פרד נראה כמו אדם בדיוק בגילו, עובדה שמילאה אותו שביעות רצון משונה. הוא התנשא לגובה מטר ותשעים סנטימטרים, שהתחלקו באופן שווה על פני גוף צנום במיוחד, פנים צרות, לחיים שקועות ועיניים חומות שנסוכה בהן הבעה תמידית של תמיהה מלווה בהשלמה עם העובדה שיש דברים שהוא לא מבין – ולו מפני שלא היה לו עניין להשקיע בהבנתם.
פרד מעולם לא חש יותר מדי בנוח עם מראהו החיצוני. כשהיה בן חמש עשרה, יצא מביתו למסיבה לבוש במיטב בגדיו. הוא נפרד מהוריו וסגר מאחוריו את הדלת. רק אז הבין שהוא עומד בחדר מדרגות חשוך, בקומה רביעית, ללא מעלית, דלת הדירה נעולה מבפנים והאור האדום שאמור לבקוע מהמפסק לא עובד כבר כמה שנים. פרד החל למשש את דרכו אל המתג, ובתוך כך, הספיק לשמוע מעברה השני של הדלת את אמו אומרת בהערצה "הוא נראה כמו אל יווני" ואת אביו מסנן חזרה "אל יווני להורים רומנים."
למיטב זכרונו של פרד, זאת היתה השיחה הארוכה ביותר שניהלו הוריו אי פעם. אבא שלו היה מומחה לסינונים מהירים, קצרים ובוטים. אמא שלו, לעומת זאת, עשתה ככל יכולתה להגן עליו מפני השם המשונה שלו, שם שבחרה אחרי תשעה חודשים של כעס.
כביצית מופרית, פרד היה טיפוס חסר מנוחה. ביום שנכנסה להיריון, החלה אמו להקיא וחדלה רק כעבור חמישה חודשים. כשפסקו ההקאות, החלה בטנה לרחוש ללא הרף עד שהיו מי שיעצו לה לפנות לרב מומחה להוצאת דיבוק. האם ידעה שהדיבוק היחיד שהשתלט עליה הוא פרד, שרקד בתוכה בשמחה שהתישה אותה. ואם בזה לא די, פרד סירב לצאת אל אוויר העולם גם לאחר ארבעים ושניים שבועות. כשהגיעה האם סוף סוף לחדר הלידה, היא בילתה את עשרים ושמונה השעות הבאות בספירת הדקות בין צירים עד שביקשה את נפשה למות. ברגעים האחרונים לפני הלידה נשבעה שתקרא לעולל על שמו של פרד אסטר; היא כבר תראה לו מה זה לרקוד. והוא ראה. את ילדותו בילה בלהסביר לילדים אחרים למה קוראים לו פרד. בימים פחות טובים הפך פרד בפי הילדים לבהמת המשא הא-מינית הכי מפורסמת בפתח תקווה.