כבר שלושה ימים שאני מתלבט אם לכתוב פוסט על הוקי קרח. אני מתלבט כי מה לי ולהוקי קרח? שום דבר. אבל דווקא מכיוון שאין לי שום דבר עם הוקי קרח, חשבתי שזה יהיה מעניין לכתוב על ספורט כהדיוט מוחלט, כמי שלא רואה הוקי קרח, לא משחק הוקי קרח ולא מבין כמעט שום דבר בהוקי קרח. מוזר? בהחלט. הנה זה בא.
הוקי קרח, בעיניי, הוא אחד מענפי הספורט (הפופולאריים, אני לא מדבר על כל מיני ענפים איזוטריים) היותר מוזרים שאני מכיר.
קודם כל קשה לי לחשוב על ספורט כל כך פופולארי (לפחות במדינות מסוימות) שהוא כל כך לא טלוויזיוני. יש שתי בעיות עיקריות עם הוקי קרח וטלוויזיה. הראשונה היא שהזירה שבה משחקים הוקי קרח בנויה כך שיש חלקים שלמים במשחק שפשוט לא רואים את דיסקית הגומי (puck) וזאת מכיוון שהשחקנים משחקים בצד שצמוד למצלמה. התוצאה היא שאתה מביט בשחקנים גולשים מצד לצד, הם עושים שם משהו למטה אבל אתה לא יכול לראות. fail. הבעיה השניה היא שגם כאשר משחקים באזור שבו המצלמה כן רואה את הדיסקית, בעצם לא רואים כלום! הדיסקית כל כך קטנה, ונעה במהירות כל כך גבוהה שבחלקים גדולים במשחק אתה לא מבין איפה הדיסקית. לדעתי אף אחד לא מבין איפה הדיסקית, אפילו השדרים לא תמיד סגורים על העניין הזה.
זה לא החלק היחיד שמוזר במשחק. זה אחד מ"משחקי הכדור" (אני יודע, זו דיסקית, אל תפריעו) שבהם המשחק מחולק לשלושה שלישים ולא לשתי מחציות או ארבעה רבעים. מה זה אמור להביע? ממתי מחלקים משחק לשלוש? זה לא השלוש היחיד במשחק. יש שלושה חוקים עיקריים שאותם אסור לעבור כאשר מזיזים את הדיסקית ממקום למקום באמצעות המקל. שלושה חוקים. זהו. לא מדע טילים. בארה"ב יש גם, בדרך כלל, שלושה שופטים על המגרש – שופט ראשי ושני קוונים כיוון שזה משחק שקיימת בו עבירה של נבדל (זה אחד משלושת החוקים). בקיצור, יש להם איזשהו קטע לא ברור עם שלוש.
מעבר לזה, זה משחק שבו מכות, דחיפות ואלימות הם חלק כמעט לגיטימי מהמשחק. אם במקרה (כלומר לא במקרה) אתה שובר למישהו שיניים, את עצם הירך או סתם מעניק לו זעזוע מוח הגון, מענישים אותך בזה שאתה יושב שתי דקות מחוץ למגרש, חמש דקות אם הבנאדם שפגעת בו ממש רצוח, אבל אז אתה חוזר למשחק ויאללה, מרביצים עוד קצת. זו הסיבה ששחקני הוקי ממוצעים נראים כמו ויקינגים מינוס השיניים.
עניין נוסף זה המטרה של המשחק: להבקיע שער. השער ממש קטן. השוער ממש גדול (בניגוד מוחלט, למשל, לכדורגל, שהשער הוא ענק ביחס לשוער). הוקי קרח זה קצת (הרבה) כמו להכניס חוט לתוך מחט. אף פעם לא הבנתי למה לא לוקחים אדם כמו סופו ופשוט נותנים לו לשבת על השער במשך 60 דקות וגומרים עניין. לא רק זה, הדיסקית עפה בכזו מהירות שלא תצליחו לשכנע אותי שיש פה עניין של "שוערות". הם פשוט מקווים שהדיסקית תפגע בהם איכשהו. זו הסיבה שהם מרופדים בכל דרך אפשרית.
ובכל זאת יש כמה דברים שאני ממש מחבב במשחק הזה. זוכרים שאמרתי שאי אפשר להבין מה קורה במשחק? אז כאשר אתה יושב באולם עצמו, אתה דווקא רואה הכל ומבין הכל. לפני 20 שנה בערך הייתי בארה"ב וחבר לקח אותי למשחק של ה-Los Angeles Kings, אותם Kings שמשחקים עכשיו בגמר (שאת המשחק הראשון בסדרה שלו ראיתי ובגללו אני כותב את הפוסט הזה). אז, בפעם הראשונה, גם ראיתי את המשחק כמו שצריך וגם הבנתי את הקטע שלו והאמת, זה היה די מגניב. בדרך חזרה ביקשתי מהחבר שלקח אותי למשחק את הדיסקית שהיתה לו באוטו. היה לו קצת קשה להיפרד ממנה אבל הוא היה מספיק אמריקאי מנומס כדי להיפרד ממנה לטובת הישראלי המתלהב. היא עדיין אצלי. הנה.
חוץ מזה, אי אפשר להכחיש שההחלקה על הקרח עצמה די מגניבה למרות שהיא נראית לי מעייפת טילים. ולבסוף, בין כל שליש יש הפסקה קצרה ובהפסקה עולה על המשטח מכונה שמחדשת ומהדקת את הקרח. למכונה קוראים "זמבוני" (Zamboni) על שם הבחור שהמציא אותה, פרנק זמבוני. ואני אומר שאם יש משחק שמעורב בו מישהו או משהו שנקרא "זמבוני", אני אוטומטית לטובתו. תנסו רגע להגיד את זה – "זמבוני". ישר עושה מצברוח טוב.
זו בעצם העצה שלי לענפי ספורט מוזרים: תוסיפו להם איזה זמבוני אחד או שניים ואתם מסודרים.
כתיבת תגובה