הציבור הישראלי מת על שני דברים: שמפחידים אותו (ולכן בנימין נתניהו ראש הממשלה) ושמבטיחים לו הבטחות שהוא יודע שלא יתקיימו (ולכן בנימין נתניהו ראש הממשלה). הפוליטיקה של נתניהו היא פוליטיקה של הפחדה ואף אחד לא יודע לעשות את זה יותר טוב ממנו. בכל זאת, לאיש יש ניסיון של שנים. אבל להבטיח הבטחות שלא יתקיימו, ובכן את זה אפשר ללמוד מהר מאוד.
ערימת האפסים שהבטיחו בעשרים השנים האחרונות הבטחות שהיה ברור שהן לא יתקיימו היא עצומה. למעשה, נדמה שהפוליטיקה הישראלית מושכת אליה אנשים מהסוג הזה, אנשים כמו שאול מופז, ציפי לבני, יאיר לפיד ועכשיו, התקווה החדשה, משה כחלון, אותו כחלון שהסקרים מנבאים שהוא יקבל משהו שינוע בין 9-12 מנדטים, וזה עוד לפני שברור מי רץ איתו. פאקינג לא ייאמן.
כחלון היה שר התקשורת שהוציא לפועל רפורמה (שהוכנה על ידי קודמו בתפקיד) שגרמה לכך שכולנו משלמים פחות כסף על הסלולרי שלנו. ובגלל זה אנשים מצביעים לו. אני אומר "בגלל זה", כי אין סיבה אחרת. זה לא שלאיש יש רקורד בתחום כלשהו. כן, הוא נולד בגבעת אולגה, וכל הכבוד לו על זה, אבל זה לא הפך אותו ל"חברתי". למעשה, אם מסתכלים על הרקורד ה"חברתי" שלו מגלים שם אפס בריבוע.
בעיניי תופעות כמו יאיר לפיד או כחלון מצביעות על אותו עניין ממש: רמת הייאוש שקיימת בחברה הישראלית מהפוליטיקאים שלה. אחרי שני עשורים של פוליטיקאים מושחתים (שרון, ברק, ביבי, אולמרט, פואד, דרעי, הירשזון, בניזרי, ליברמן, מרדכי, קצב), הציבור הישראלי מחפש מישהו שיסתכל לו ישר בעיניים, ושבלי למצמץ ימכור לו סיפורי מעשיות על השינויים הגדולים שהוא עומד להכניס במערכת. עד כדי כך הציבור מיואש. כך לפיד קיבל את המנדטים שלו, כך כחלון עומד לקבל את המנדטים שלו.
כחלון הוא אולי בחור טוב עם כוונות טובות (משהו שאפשר לומר גם על יאיר לפיד) אבל הוא הבטחה ריקה. מי שמצביע בשבילו מצביע בשביל ד"ש, בשביל "שינוי", בשביל "מפלגת המרכז", בשביל "קדימה", בשביל "יש עתיד", בשביל כלום. תצביעו ימין, תצביעו שמאל תצביעו למרכז אבל אל תצביעו בשביל כלום.
כתיבת תגובה