"סוף סוף אפשר להפסיק להתייסר בשאלה כמה שעות ביום לתת לילדים לראות טלוויזיה, לשחק במחשב ולבהות באייפד. מחקרים מראים שמסכים לא מקלקלים לנו את הדור הבא. אפילו להפך". זו כותרת המשנה של כתבה שהופיעה גם במגזין סוף השבוע של מאקו וגם בדה-מרקר תחת הכותרת: "חוקרים: המסך לא הורס את הילדים".
כיוון שהנושא מוכר לי ואני תמיד אוהב להתעדכן, קראתי את הכתבה. מה שגיליתי הוא דוגמה קסומה לכתיבה שמערבבת אינסוף נושאים תחת קורת גג אחת ומסכמת את הנושא בכותרת מטעה שאין בינה ובין המציאות כמעט שום דבר. במקום לגלות מחקרים שמלמדים שאין כל בעיה בשהייה מול מסכים, גיליתי דוגמה, נוספת ונפלאה, לכתיבה רשלנית, רדודה ושטחית.
הרמז לבעיה מתחיל בכותרת המשנה שכוללת בתוכה:
א. לראות טלוויזיה.
ב. לשחק במחשב.
ג. לבהות באייפד.
הקשר בין השלושה האלו מקרי לחלוטין. נכון, בכולם יש מסך אבל זה כמו לטעון שיש בעיה עם בישול, נסיעה במכונית וכדורסל כי בכולם עושים שימוש במשהו עגול. צפייה בטלוויזיה לא דומה למשחק במחשב (מבחינת המוטיבציה, דרך האינטראקציה, ההפעלה של אזורים במוח, וזו רק התחלה של רשימה) שלא דומה לעיסוק בסלולרי, שכלל לא מוזכר בכתבה, עובדה מרתקת בפני עצמה כיוון שלא ברור לי איך אפשר לדבר על "מסכים" מבלי להזכיר את המסך המרכזי של הילדים ובני הנוער. בכל הקשור ל"בהייה באייפד", ובכן יש לי הרגשה שעל "בהייה באייפד" לא נעשו המון מחקרים (מה זה בכלל?).
על הקשר בין ילדים וצפייה (מופרזת) בטלוויזיה יש בערך חצי טריליון מחקרים. אולי אני מגזים. רבע טריליון מחקרים. גם על ההשפעה של משחקי וידאו על ילדים נעשו כמה שנדיברליון מחקרים; על הקשר בין משחקי וידאו להשמנת יתר, ליחסים חברתיים, לאלימות, להצלחה בלימודים – you name it – זה אינסופי.
הכתבה במאקו מציגה את הבעיה של שהות ארוכה של הילדים מול הטלוויזיה, ואז מסבירה שמחקרים וחוקרים טוענים שאין ממה לחשוש. כדי לתמוך בטענה הזו הכתבת מצטטת מחקרים שעוסקים במשחקי וידאו. אם זה לא היה משעשע זה היה ממש משעשע.
בכל הקשור להשפעות של מסכים על ילדים אפשר למצוא במחקר כמעט כל תוצאה שרק אפשר להעלות על הדעת וזאת בשל הקושי העצום, שנוכח בכל מדעי החברה אבל במיוחד בתחום הזה, למצוא השפעה ישירה של X על Y. האם אני, כילד, הופך לאלים בגלל שאני צופה בתכניות טלוויזיה אלימות או שמא בגלל שאני ילד אלים אני נמשך לתכנית טלוויזיה אלימות ולכן אני צופה בהן? מה כאן הסיבה ומהו המסובב? ובכלל, איך מודדים אלימות? האם אלימות היא רק מכות? וכמה זה "ממש אלים" לעומת "קצת אלים"? שנתחיל לספור דחיפות? ואיך בדיוק עוקבים אחר ילדים כדי לגלות שהם אלימים? במעבדה? זה לא ממש "החיים האמיתיים". אז אולי נעקוב בחיים האמיתיים? אבל איך בדיוק? על ידי זה שנצמיד לכל ילד חוקר שילווה אותו במהלך היום? מגוון הבעיות המתודולוגיות והאתיות גורם לכך שאפשר למצוא בספרות המחקרית מסקנות הפוכות לגמרי שמבוססות על מתודולוגיות שונות ועל הנחות מוצא שונות.
בקיצור, הכתבה במאקו עושה סלט במיץ מסכים, מערבבת מין שאינו במינו ומכריזה הכרזות שאין להן שום כיסוי. מילא זה פורסם במאקו, אבל מדוע דה-מרקר לוקחים כזה טקסט חפיפניקי ומפרסמים אותו אצלם, זה לא לגמרי ברור לי.
אם אנחנו כבר מדברים על הנושא, ראוי לקרוא שני טקסטים הרבה יותר חושבים. אל האחד הפניתי לפני כמה חודשים והשני פורסם לפני כמה ימים ב"וושינגטון פוסט". אם רוצים לדון בנזקים של מסכים הרי ששני הטקסטים האלו הם נקודות התחלה מצוינת ולא טקסט מקושקש.
ובכלל, ראוי להתעלות מעל לדיון הבנאלי (כפי שהוא מוצג בכתבה במאקו) ולשאול שאלות חשובות יותר כמו כיצד השימוש במסכים פוגע/תורם ללמידה, כיצד השימוש במסכים פוגע/תורם ליכולת שלנו להתרכז, האם אנחנו עושים טובה לתלמידים שלנו כאשר אנחנו מאפשרים הכנסה של מסכים לכיתה (הם יכולים לסכם ביתר יעילות) או שמא אנחנו דווקא דופקים אותם (הם מתרכזים בהקלדה ולא בהבנה), ושאר שאלות שמערכות חינוך והורים בכל העולם מתחבטים בהן. אמנם לא על כל השאלות האלו יש תשובות ברורות, שזה פחות מוצלח מבחינת כותרת, אבל לפחות הן לא מביכות.
כתיבת תגובה