אנשים שיש להם את כל התשובות מדאיגים אותי. בגלל זה ביבי תמיד הדאיג אותי כי תמיד היו לו תשובות מלאות כרימון ופשטניות כעיפרון לכל דבר. גם כהנא (להבדיל אלף אלפי הבדלות). כמובן שכולנו (טוב, לפחות אני) חוטאים בכך מדי פעם רק שאני רוצה להאמין שאנחנו חוטאים בכך כשאנחנו מדברים בין חברים, כשאנחנו רוצים לחבוט את הדעה שלנו בדעותיהם של אחרים, כדי לחדד אותן, להבין את מגבלותיהן.
לזכותם של פוליטיקאים יש לומר שהם אנשים שאמורים (או לפחות כך הם חושבים) לעטות מסיכה של יודעי כל. אבל כאשר עיתונאים מתחילים לשחק במגרש הזה, זה כבר מתחיל להיות מגוחך. אני מודה שאני חש משיכה-דחיה כלפי ארי שביט שמצד אחד עושה רושם של אדם חושב ומצד שני עושה רושם של אדם שבעיקר רוצה שאנשים אחרים יחשבו שהוא אדם חושב.
שלא יהיה ספק; אני לא בחרתי באולמרט. ועדיין הטקסט של שביט הוא שילוב של יהירות, נפיחות והרבה מאוד יומרנות. הרי אפשר להעביר ביקורת בהרבה מאוד דרכים. הטקסט של שביט הוא לא ביקורת – הוא גיליוטינה.
(שימו לב שבעדכון לפוסט הזה הוספתי תו חדש. שיהיה משהו להשתעשע בו במהלך הסופשבוע. ניחושים יש להצמיד לפוסט המתאים)
כתיבת תגובה