חיבוקי

ביום כיפור הביאו הביתה קלטת ילדים שעונה לשם “חיבוקי” עם יעל אבקסיס. לפני שהספקתי להעביר קטע קצר לדיגיטלי ולהעלות אותו לרשת לקחו ממני את ה-DVD וחבל. קשה להאמין, באמת שקשה להאמין, לכמות הפרסומות הסמויות (שהן כל כך לא סמויות) שמופיעות בשיר ילדים תמים אחד. בלתי נתפס.

אבל החיבוקי הזה הזכיר לי משהו אחר לגמרי. הפוסט הזה של כרמל ויסמן. לפני הכל צריך לומר שכרמל היא באמת נשמה מיוחדת. היא כותבת פרשנות מקורית ומעניינת לפרשת השבוע באתר האנרגיה, חוקרת בלוגים, עוסקת בקונג-פו ובשלל עיסוקים יוצאי דופן נוספים.

אף על פי כן, פוסט החיבוקים שלה נראה לי הזוי. אני יודע שמה שאני עומד לכתוב עשוי להרגיז כמה אנשים אבל מה אני יכול לעשות. אולי זה בגלל שאני “לא מחובר לעצמי” או ליקום או אולי בגלל שאני סתם מיזנטרופ.

בפוסט שלה מספרת כרמל עליה ועל חבר שנעמדו באמצע כיכר רבין והציעו חיבוקים לאנשים. היא מספרת בהתלהבות אין קץ כיצד חיוכים גדולים עלו על שפתותיהם של אנשים שזכו לחיבוק סתם כך באמצע היום. מתקתק.

עם כל הכבוד, וכאמור יש כבוד, זה נשמע לי ביזארי לגמרי (למרות שזה כמובן אופציונלי – הם לא מכריחים אף אחד להתחבק). קודם כל, באופן אישי לא הייתי רוצה שאף אחד יחבק אותי באמצע יום שרב דביק. אפילו לא כרמל (סלחי לי). זו אולי נשמעת כמו מחווה אנושית מתוקה אבל עבורי, אנשים הם מתוקים כאשר הם נמצאים במרחק של כמה מטרים ממני.

חוץ מזה, הסיפור של כרמל הזכיר לי את המערכון של החמישייה הקאמרית שבו קרן מור משחקת זונה שכל מה שהיא עושה זה לחבק. “לכי יא מחבקת!” מישהו צועק עליה באיזשהו שלב. אז נכון שיש מגע ויש מגע, אבל מה באמת ההבדל בין חיבוק אמיץ באמצע הרחוב לתחיבת לשון לפיו של זר או אולי ליטוף ביציו? אני בטוח שהרבה מאוד גברים היו מחייכים אם תמר היתה ניגשת אליהם ובעדינות חופנת בידיה את ביציהם. כן, אני יודע, אני קצת מגזים ובכל זאת כאשר חושבים על ההשוואה מבינים עד כמה האקט של חיבוק אנשים זרים באמצע הרחוב הוא… המממ, אין לי את המילה המתאימה.

לפחות בעיני, חיבוק הוא אקט אינטימי בין שני אנשים שמכירים האחד את השני. הניסיון לחבק אנשים זרים דומה לאדם שיתיישב על המדרגות (בכיכר רבין כמובן) עם גיטרה ויגרום לאנשים לשיר “כי כולנו! כן כולנו! כולנו רקמה אנושית אחת חיה!”. סנכריני שזה עושה לי בחילה.

רוצה לומר, עם כל הכבוד לכל המחבקים והמוארים למיניהם (שהגיבו בהמוניהם לפוסט של כרמל שהחלה לערוך תורנות חיבוק “אני מחבקת בבוקר, אולי תבוא לחבק בערב?”), אם לא אכפת לכם, תתרחקו ממני. אני אוהב לקבל חיבוקים מאשתי, מהבנות שלי ומחברים (וחברות, כן?) ממש טובים (וגם מאמא). כל השאר, לכו חבקו מישו אחר.

40 מחשבות על “חיבוקי

  1. עופר – ברור. הרי בסופו של דבר אין לי התנגדות שכרמל תחבק את מי שבא לה. שיהיה לה בכיף. אני מדבר על עצם הקונספט ועד כמה הוא נשמע לי הזוי. הוא נשמע לי עוד יותר הזוי אחרי שאני לוקח בחשבון שכרמל, החבר שלה או כל מי שלוקח חלק בפרויקט מחבקים מדי שעה עשרות אנשים. כלומר אני שהתחבקתי עם כרמל מחבק גם את משה שהתחבק עם דנה שהתחבקה עם רמי שהתחבק עם דינה שהתחבק עם רינה שהתחבקה עם אורה שהתחבקה עם יוסף שהתחבק מוחמד שהתחבק עם אחמד שהתחבק עם מרטין שהתחבק עם ג’וזפין שהתחבקה עם אנא עארף.

    יאללה, לא מתאים לי.

  2. לגבי פירסומות סמויות, גילי בר הילל כתבה בבלוג שלה לפני כמה זמן על התופעה המעצבנת הזו שבה לא רק שהורים קונים במיטב כספם בידור לילדים הם משמים עבור פרסומת במוצרים שהם קנו – לעיתים סמויה יותר ולעיתים, פחות. היא ארגנה רשימה של סרטים הם יש פרסומות סמויות לידע את הצרכנים.

    לגבי החיבוקים, אני לא לחלוטין נגד העניין הזה. למעשה, הרעיון נראה לי מעניין – ובניגוד לניו-אייג’יות של תחשוב על דברים חיובים ביחד וניצור אנרגיה וכו’ – התנועה של החיבוקים היא באמת משהו פיסי שיכול להיות חיובי ולא סתם בולשיט רוחני.

    אני לא יודע אם לדבר הזה יש ערך אמיתי או מזוייף – אבל לדעתי צריך קונטרה חילונית לחב”דניקים שמציעים להניח תפילין, למשל. ז עוד אמצעי הגדרת קהילה – ובמקרה הזה – די חיובי לטעמי.

  3. רק לידיעתכם, אתם פושעים פליליים בפוטנציה. ברפובליקה המפוארת בלארוס משליכים אנשים לכלא רק בגלל שאירגנו מפגש בו אנשים מחייכים אחד לשני ללא סיבה לינק לפוסט בבוינגכפול.

  4. הירנוט, אנרגיות, תשובה חילונית מוחצת, קהילה, תקרא לזה איך שאתה רוצה. אני קוראת לזה זרים מזיעים שנוגעים בי. גם כשהם לא מזיעים הם עדיין זרים.

    אחד מרגעי השיא הטלוויזיונים שלי בתקופה האחרונה היה בפרק של האנטומיה של גריי בו צוות המתמחים קיבל אחראית חדשה, שהאמינה ברפואה הוליסטית והתעקשה להביע את הערכתה לעבודם הטובה בחיבוקים. צעקות הכאב של ד”ר יאנג, שהובילו את האחראית לשאלה המתבקשת “הכאבתי לך?” (ונענו בתשובה העוד יותר מתבקשת “לא, נגעת בי”) היו רגע נדיר בו סדרה אמריאית מפוקפקת הצליחה לזקק את כל התחושות שאני, מטעמי נימוס, תמיד נמנעת מלהשמיע באזני הנגענים.

  5. לרוברט פרוסט יש משפט שכל הזמן מצטטים מחוץ להקשר High Fences Make Good neighbors או בתרגומה של חנה ניר לעברית “גדר טובה – שכנות טובה.” כוונתו במשפט הזה הייתה הפוכה. הוא שם את המשפט בפי שכנו הטועה ומראה כיצד כל כוחות הטבע והקוסמוס נאבקים נגד הגדרות. אנחנו כל-כך חוששים ממגע אנושי זר, מניצול שיכול לבוא בעקבותיו בחיי היום יום (ולעומת זאת במועדונים מתקיים סקס מנוכר בשירותים – כביכול כקונטרה לפצות על זה?)
    שאני חושב שיש כאן צביעות כפולה, גם בנכונות לחבק את כל מי שזז וגם בהסתייגות המרה מכך.

  6. אביר, אל חשש, לא חיבוקים, לא סקס בשירותים ולא ליטופים בשיער מאנשים שממתינים מאחורי בתור לקופה וחושבים שבחרתי מתנה ממש יפה (קרה לי השבוע. דווקא בחורה) ולא בגלל ציניות, או חשש מניצול. מגע, בעיקר כזה שמערב איברים הקרובים למרכז הגוף, הוא עניין אינטימי. עניין שמעורבים בו חושים שונים, רגשות, מחשבות וכוונות (לאו דווקא מיניות). בעיני הנכונות לחלוק אותו עם כל מי שבמקרה עבר בסביבה (ואני מתכוונת גם לפרוייקט החיבוקים הגדול, גם לעניני הסקס המזדמן וגם לנטיה ההולכת ומתרחבת, להתחיל ולסיים כל פגישה עם מכר מזדמן בחיבוק ונשיקה) מרוקנת את המגע מהרגשות והכוונות הללו.

  7. כשאת בצבא, ואת סופגת חיבוקים לא רצויים בערך חמש פעמים ביום בימים מסוימים (בעיקר כשאת מבקרת לוחמים, שכבר הרבה זמן לא יצאו הביתה), אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל את מתרגלת.

  8. ראיתי את הסרט בפיטנגו של כרמל רק אחרי שכתבתי את התגובה. זה נראה לי מאוד תמים ושאנטי כזה (נא לקרוא בחריקה ובמבטא צפונבוני) של יוצאי הודו כזה כאילו כזה (כנ”ל) או לחלופין יוצאי ארה”ב. אני לא הייתי שולף את תותחי נברון של הגלוב כדי לחסל את היוזמה הזו בעודה באיבה. עם כל ההסתיגות שלי מפטרנליזם או מרגשות מפלסטיק, לפי הרשומה שלה היא עברה חוויה אמיתית. הייתי שמח לנתח למה זה (במיוחד משום שלי היו שנים שכל מגע בגוף שלי היה מקפיץ אותי) אבל אני יודע שאיש לא היה אונס אותנו להתחבק, ואנחנו לא יכולים לשלול לגיטימציה למעשה כזה של אדם זה או אחר. חיבוק יתר אולי מוזיל את החוויה, אבל הוא עדיין איננו מעשה מגונה

  9. אביר – אני לא מבין למה אתה מתעקש להתפרץ לדלת פתוחה. הרי כתבתי: “למרות שזה כמובן אופציונלי – הם לא מכריחים אף אחד להתחבק”.

    חוץ מזה, לא הוצאתי שום תותח. בסך הכל הבעתי את דעתי. הם יכולים להתחבק עד מחר (באמת!). לי זה ממש לא מתאים לא בצד המחבק ולא בצד המחובק. אני גם מתקשה להבין כיצד מישהו יכול להנות מחיבוק של אדם זר לחלוטין אבל זה משהו אחר.

  10. אם ההצעה בוטה מדי לחלק מהקהל האקראי ומעיקה עליו, אז אולי צריך להרחיב את המבחר לעמדות של “רוצה חיוך?”.

  11. יש כאן פרובוקציה שהיא על פניה חיובית חיבוק תמים אשר מעוררת רגשות חזקים ומנוגדים אצל אנשים כביכול מרקע דומה הייתי אומר שיש כאן מקום ל-sol searching אינדיבידואלי למטרת שיחרור מהצורך להגיב על מה שאנשים אחרים מתעסקים בו הרי מי שלא רוצה שיגעו בו שומה עליו להימנע ממצבים ומקומות בהם יש נוגענים\ת פוטנציליים או לחילופין לעבור על הנגיעות לסדר היום ולהתמקד במה שבאנו לעשות כאן מלכתחילה אני די בטוח שעל כל אחד שחבקן כזה תקף מהאגף יש וודאי 10 שלא הותקפו ועוד 10 שלא הרגישו מותקפים ובטח גם לא זוכרים שזה קרה להם בכלל (ה10 הם להמחשה בלבד)

  12. גילי הזאת קצת סתומה, היא כתבה על הפרסומות לבמבה שבחיבוקי, אבל לא כתבה על כל המרצ’נדייז של חיבוקי, הדי יקר.

  13. רועי, “גילי הזו” כלל לא סתומה. היא בחרה להתייחס לעניין הפרסומות הלא סמויות בכלל בקלטת הזו, ובקלטות דומות, ולא לתעשיית המרצ’נדייזינג. לא ברור לי למה בחרת להתרעם עליה.

  14. תמר, חיבוקי זה לדעתי הקלטת היחידה שהיא כולה פרסומת לאיך אפשר להשתמש במוצר שהפרסומת מפרסמת. בערך כמו המשדרים של ערוץ הקניות האמריקאי[שמדובב לגרמנית ומשודר ביורוספורט מאוחר בלילה, כמו מעבד המזון מג’יקבולט].

  15. רועי, יחד עם זאת שים לב שחיבוקי היא רק קלטת אחת מבין קלטות רבות שגילי התייחסה אליהן. מרבית האחרות אינן עוסקות במרצ’נדייז, אבל כן – והרבה – עמוסות בפרסומות סמויות ובלתי סמויות. מטרת הפוסט היתה להכין רשימה של קלטות שיש בהן פרסומות, ולכן היא עשתה את עבודתה נאמנה.

  16. ובכלל, לא נחמד במיוחד לקרוא לאנשים “סתומים” על סמך דף אחד בלבד. ועוד כשברור למדי שהם אנשים אינטליגנטיים. תכוון קצת לפני שאתה יורה.

  17. אם נסתכל על זה בצד הביזרי; זה מוזר, אף אחד לא רוצה שמישהו זר יחבק אותו סתם כך.

    מצד שני, מישהי שאין לה חיבוקי כבר שנים, שמקבלת חיבוק ממישהו זר, תמשיך לחבק אותו או תעיף לו סטירה (בעיטה) לביצים? (עקב זה שהיא יודעת מה מבקש החיבוק הזה).

    ומצד השמאלי (שלא לומר, הימיני והטוב): סתם חיבוק? אני לא יודע עד כמה זה מפריע, אבל בטוח שהאגרוף שלי יכנס לתוך הפרצוף של המחבק באינסטינקט (אלא אם זאת תחילת האהבה החדשה והפורחת של הבוגה על מדרגות כיכר רבים).

  18. הי יובל, אני מופתעת איך אתה שורד בפרדס חנה עם כל הגישות האלה. 🙂 ועכשיו ברצינות – לגיטימי לגמרי! יש המון אנשים שממש לא מתחברים לחיבוק ומעדיפים לצלם אותנו במצלמת הדור השלישי שלהם ולעבור הלאה. אנחנו שם בשביל מאות ואלפי אנשים אחרים שזה פשוט עשה להם טוב אפילו אם הם לא ידעו שזה מה שהם צריכים. צריך לראות את האור שנדלק על פניה של זקנה שמסתובבת עם הפיליפינית שלה ומי יודע מתי ראתה לאחרונה את נכדיה. חוץ מזה, אנשים לפעמים מרגישים כל כך זרים ומנוכרים בעיר וכל כך משפדים אלו את אלו במילים ציניות, שלפעמים חיבוק קטן ותמים מזר מפיג המון מתחים ויוצר חיבור מיידי ופשוט הרגשה טובה. שוב, לא לכולם זה מתאים אבל רצינו שהאופציה תהיה קיימת. גם לנו לא חסר חיבוקים, אנחנו מתחבקים המון בח’ברה. אבל יש משהו מגניב בלחוות את התתינה הזו לזרים, יש בזה אפילו תחושה טיפולית כלשהי. יש מחקרים על כוחו המרפא של חיבוק וכל מני אגדות אורבניות על תינוקות שחובקו וגדלו טוב יותר מאחרים וואטאבר. לא מזיק, זה בטוח.

  19. באותו חופש שאתה מרשה לעצמך להשתלח באחרים המרגישים צורך בחיבוק, באותו חופש ממש – אחרים רוצים להתחבק.

    אומרים: “הפוסל, המומו פוסל”.

    כתיבתך גורמת לי לחשוב דווקא על ריח זיעתך.

    תלמד קודם “לחבק” את זיעתך ועצמך ותן חופש לאחרים, לחבק באותו החופש, את מי שהם חפצים לחבק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: