זו אולי התגובה המוכרת ביותר לי מאז שהתחלתי לכתוב בגלוב. בשביל מה לך להתעצבן? בשביל מה לכתוב על גרימלנד, פוגל, קלינה, חנן כהן, מעיין כהן, גלוברמן, כספית או לן? למה אתה כותב על משהו רע שראית בהיפ או בלמהנט או הארץ, במעריב או בידיעות? בשביל מה לך? אם הם נורא מרגיזים אותך אז אל תקרא. ת-ת-ע-ל-ם!
אפשר למצוא את התגובות האלו בואריאציות שונות בפוסט של גדי אצל ולווט, אבל גם כאן (ובאופן פרטי אליי לדואר האלקטרוני) יש לא מעט אנשים שבכל פעם שאני כותב על מישהו או משהו הם יורים מהמותן: בשביל מה לך להתייחס אליו/אליה, בשביל מה להתייחס לזה? תתעלם!
זו אולי התגובה הכי פאסיבית שאני מכיר, הכי אנטי-כתיבה שיש. היא יוצאת מנקודת הנחה שהכי טוב זה לא לטלטל את הספינה, לא לעשות רעש. הכי טוב זה להתעלם. אם אתה לא אוהב את אולמרט, אל תצביע בשבילו! אם אתה לא אוהב את מה שדודו טופז עושה, אל תסתכל בתוכנית שלו! אם אתה לא אוהב את הפרקטיקה של טיב-טעם או ארומה או מיקרוסופט, אל תקנה אצלם או אותם! אם אתה לא אוהב לקרוא את לן, אל תקרא אותו!
צר לי על מי שמנהל את החיים שלו על פי הפילוסופיה הזו. רחמיי על האנשים שמוכנים לבלוע את כל החרא שבעולם רק לא להיכנס לעימות, שמוכנים להעלים את דעתם על מה שלא בסדר מסביבם כדי שזה לא ירגיז מישהו, שמוכנים לסבול הכל כל עוד זה לא נכנס אליהם הביתה ומתחכך בהם ברגל. הכי קל זה להגיד "עזוב, בשביל מה לך להיכנס לזה?". הכי קשה זה להיכנס לזה.
אני כותב כאן כי אני חי כאן. אני חי בעולם העיתונות, בעולם האקדמיה, בעולם הטכנולוגיה, בבלוגספירה, במדינה. אני כותב כי כאשר משהו מרגיז אותי אני מנסה לשנות אותו. אני כותב כי יש לי דעות (לפעמים קצת יותר מדי, אני מודה) ואני לא מתבייש לעמוד מאחוריהן. אני כותב כי זו הדרך שלי לנסות ולהשפיע על הסביבה שלי. לא תמיד זה מצליח, אבל זה וודאי עדיף על החלופה: להתעלם.
כתיבת תגובה