ההיסטוריה של הפרסום ברשת היא קצרה אך מרתקת. תחילה, הפרסומות באינטרנט דמו לפרסומות בעיתון או בטלוויזיה: כל שהיית צריך לעשות הוא לצפות בהן. ככל שיותר גולשים צפו בפרסומת כך יכול היה האתר שמציג את הפרסומת לגבות עליה יותר כסף ("היי, ראו את הפרסומת שלך 5 שנדיבריליון פעם בחודש האחרון. תביא חצי שנדיבריליון דרכמות!").
אלא שאז הסתבר שאף אחד לא באמת מסתכל על הפרסומות. משום כך הגיעו למסקנה שצריך לשלם לאתר שמציג את הפרסומת (או לשירות שמפיץ אותה) רק אם הגולש לוחץ עליהן. זו תהיה ההוכחה האולטימטיבית שהוא באמת התעניין בה ובהצעה שמאחוריה. על הרעיון הזה מבוסס, בין השאר, השירות התיאורטי-לכאורה של גוגל ("היי, לחצו על הפרסומת שלך 2 שנדיבריליון פעם בחודש (1.985 שנדריבריליון מתוכם היו click fraud – אבל למה אתה קטנוני), תביא 8 שנדיבריליון דרכמות!").
עכשי מסתבר שגם זה לא מספיק (בגלל ה-click fraud). המפרסם רוצה לדעת שלא סתם לחצו על הפרסומת. הכירו את pay per action (שגם גוגל בודקת אותו באחרונה). כאן ישלם המפרסם כסף רק אם הגולש עשה משהו באתר שלו: עשה מנוי לעיתון, רכש ספר, השאיר פרטים, קפץ על רגל אחת שלוש פעמים. זו תהיה ההוכחה האולטימטיבית שהוא באמת התעניין באתר ("היי, 4 גולשים השאירו פרטים באתר שלך בחודש האחרון. תביא 19 שנדיבריליון דרכמות!").
ואני אומר, למה להסתפק ב-Action? אחרי הכל, אני תמיד יכול לעשות מנוי על העיתון ולבטל! לרכוש ספר ולהחזיר! להשאיר פרטים מזויפים! לקפוץ על רגל אחת כי זה התחביב שלי! צריך דרך טובה יותר לוודא שהגולש מתעניין באתר של המפרסם ורק אם הגולש יעמוד בתנאים האלו, המפרסם ישלם עבור הלחיצה.
הנה הדרך:
בכל פעם שגולש רואה פרסומת שמוצאת חן בעיניו ולוחץ עליה, הוא חותם על טופס לתרומת כבד במסגרתו הכבד שלו לא נתרם אבל מוציאים אותו בכל אופן ושמים אותו בצד. לאחר שהכבד של הגולש בצד עליו להוכיח למפרסם שהוא רציני בכוונותיו: הוא ילבש את החולצה של החברה המפרסמת במשך 30 יום; הוא יענה לטלפון "שלום, מדבר הגולש שחולה על (שם החברה המפרסמת)"; הוא יפקיד ערבות בנקאית בסך 14 מאנדו-שאנדו-ליפצקה-טרנדו-בריליון דרכמות בחשבון הבנק של המפרסם שתיפרע ממנו במידה והוא לא באמת מתעניין בפרסומת; הוא ינקה את הבית של מנכ"ל החברה המפרסמת. עם מברשת שיניים.
אם עמד הגולש בתנאים אלו, הוא יקבל את הכבד שלו בחזרה (שוטף פלוס טחול) ואז, ורק אז, יעביר המפרסם את הכסף (41 סנט) לאתר בו הוצגה הפרסומת. במידה והגולש לא עמד בתנאים הבסיסיים האלו, הכבד יוכנס למגרסה וייטחן לצלילי השיר "אתה לא כבד, אתה אחי".
אני חושב ששיטה זו הוגנת (לכל הצדדים) ותספק את הסחורה.
אני קורא לה: pay per liver ואתם תראו שהיא תהיה הדבר הבא.
לול. פלטתי טחול (ממושכן).
זה כבר עובד ככה אצלנו אצל ספקי תשתיות טלויזיה טלפון אינטרנט \ בנקים \ ..אחר…. .
אבל הם מגלים לך רק שאתה רוצה להתנתק
שהכבד + החשבון בנק שלך שלהם
לול.
איזה מזל יש לכל שאר התקשורת שאצלם אי אפשר למדוד את זה. תחשוב מה היה קורה אם pay per action היה מיושם בטלויזיה…
דווקא השיטה Pay Per Action מצויינת למרות שאני חושש שבעקבותיה הפורטלים והאתרים הגדולים יאלצו לסגור את מחלקות ההקלקה על פרסומות ובכך לפטר לא מעט עובדים (עובדי קבלן כמובן).
ROTFL!!!
וזה גם הצחיק אותי.
פתאום נורא בא לי מעורב ירושלמי.
לול, יא משוגע!
חזק מאוד!
אין ספק שהגלוב הוא חלוץ מבורך בבחינת הגבולות של גוגל לפני חסימת הפרסומות.
יחי המהפכה, אני אומרת!
צוחק בקול רם! ממש!
שוטף פלוס טחול – גדול!!
יובל זה מדהים, איך כל פעם כשאתה מאיים בירידה בקצב הכתיבה שלך בבלוג – ישר יוצאים לך פוסטים משובחים. ממש דעתנות אינסופית.
אוי ואבוי, גלוב, גלוב, סליחה
רגע, מזה,
יובל לא פרש?
הרי הוא הודיע שהוא פורש, לא?
אז איך זה מהקבר הוא עדיין שולח אצבעות?
יותר שחרורים מנירוואנה הוא מוציא אחרי, בחיי.
אתה בטוח שזה לא נוגד את מדיניות המפרסמים של גוגל להטיח דברי ביקורת בדרך (הגאונית, אגב) שבה הם עושים כסף? אין שם איזה סעיף קטן 115.1.192.168 שאומר "לא יטיח יובל דברי אשמה ולא יעודד ללחוץ על הלינקים?" או שגם זה סודי אצלם?
כל הפרסום באינטרנט זה בועה.
גם כל משתמשי האינטרנט הם בועה.
ומה שחמור עוד יותר – כל התוכן באינטרנט הוא בועה.
וכשהבועה הזו תתפוצץ, עשרות מליוני צעירי דור האינטרנט יחזרו לעבוד במכרות הפחם והסיד כמו סבא.
חכו תראו.
תפוזו, אתה אולי צודק, אבל בטוח שהם יעשו את זה אונליין.
מי אמר שהוא לא משפיע ?
יופי של רעיון, אפשר לפתוח סטראטאפ 🙂
מה בועה..
הבועה זה לא סרט על הומואים שמאלנים ?
לא. הבועה זה סרט על אומואים סמולנים
וערבי אחד
גדוללל!
אחד הטובים שקראתי,
ואני מתכוון להציב את הלינק לכאן בבלוג שלי.
אגב,
אל תתפלא אם בקרוב יעלמו לפתע הקישורים לאתר הזה ולפוסטים שלך במנוע החיפוש הגדול בעולם…
בררר, כשחושבים על העוצמה שיש ללארי וסרגיי בידיים, זה מפחיד לפעמים.