מרב מיכאלי נכשלה בסלקציה

אף פעם לא נמנתי על מעריציה של מרב מיכאלי, ובדיון שהתפתח כאן לא מזמן על מנהגה לפנות לקהל מעורב בלשון "רבות" – אני שייך בהחלט לצד שרואה בכך סוג של מטרד ילדותי.

מצד שני, לזכותה של מיכאלי צריך לומר שיש לה בהחלט אג'נדה מוצקה ומנומקת, מה ש(כמעט) תמיד מעורר בעיניי הערכה. כשמשווים אותה לכל מיני פמיניסטיות בגרוש כמו עירית לינור – שבמשך שנים כתבה בזכות כל מיני עמדות שכנראה נראו לה נורא מגניבות באותה תקופה, רק כדי לעשות את ההפך הגמור כמה שנים לאחר מכן – אי אפשר שלא להתפעל.

מצד שלישי, כשבראיון שמתפרסם איתה ב-"7 ימים" היא משווה בין היחס אותו העניקו המבקרים למיכל זוארץ, לבין הטיפול שקיבל מידיהם דודו טופז (במלותיה של מיכאלי: על זוארץ "שפכו חרא", אבל "כשגברים עושים דברים מחורבנים כמו דודו טופז, אז זה בסדר"), לא נותר אלא להרים גבה. גם אם נניח שנשים שמופיעות בטלוויזיה אכן מופלות לרעה על ידי המבקרים (ואני לא בטוח שזה נכון), ההשוואה לדודו טופז היא הדוגמה שממחישה את זה? הרי במשך שנים היווה טופז את שק החבטות האולטימטיבי מבחינתם של כל מבקרי הטלוויזיה (חלקם, בתורם, הפכו בתגובה לשק החבטות שלו, רק שהוא עשה את זה בלי להידרש לאמצעי עזר כמו מקלדת). כששואלים את טופז על המבקרים הוא מציין (וכנראה שבצדק, תרתי משמע) שהוא מעולם לא זכה לקבל ולו ביקורת חיובית אחת. אז זאת הדוגמה של מיכאלי לאפליית נשים?

מצד רביעי (למען האמת זה לא ממש צד רביעי, אבל ביחד עם העובדה שאני לא מצליח להירדם זאת הסיבה שאני בכלל כותב את הפוסט הזה, אז אני חושב שאפשר לפרגן לה), באותה כתבה ב-"7 ימים" מצוין שמיכאלי ממיינת את הספרים שבספרייה שלה על פי מה שהיא בוודאי הייתה מכנה "מגדרן של הסופרות". להמחשה אפילו מופיעה בכתבה תמונה גדולה המלווה בכיתוב: "מרב מיכאלי על רקע ספריית ביתה (מימין ספרות גברים, משמאל מדפי נשים)".

אז נכון שהתמונה עצמה מתמקדת בעיקר במיכאלי (היא מופיעה בה לא פחות מארבע פעמים בפוזיציות שונות) וקצת מקשה על זיהוי הספרים במדפים, אבל במבט בוחן ניתן בהחלט להגיע לממצאים ודאיים לפחות לגבי חלק מהספרים. וכך, בעוד שבצד ימין אכן מסודרים ספרים כמו "שם הורד" של אומברטו אקו, "תעתועים" של ריצ'ארד באך, ומשהו של ג'ובראן חליל ג'ובראן, מבט אל צידה השמאלי של הספרייה, בו ניתן לאתר מספר ספרים שנכתבו על ידי נשים, מגלה כי מונח בו גם הספר "המלחמה השביעית", שנכתב על ידי עמוס הראל ואבי יששכרוף. ללא ספק שני עיתונאים עם ביצים.

בנסיבות אחרות יכול להיות שניתן היה לפטור את כל העניין בכך שמדובר בלא יותר ממהתלה לה אחראי בן זוגה של מיכאלי, אבל בגלל שזה בכל זאת קצת מצחיק, נראה ששליין לא קשור לעסק.

19 מחשבות על “מרב מיכאלי נכשלה בסלקציה

  1. לא הבנתי ת'פסקה האחרונה. ממש לא הבנתי. אבל אני עייף. אבל אני לא סגור שהאשמה טמונה בי או בזה שאני עייף.

  2. דגדגל שדגחל ם]פןםשדג לךחשד ףךלףךפפק/'ו דש ןג י מבממשדגלךח דשחגשדגדן/'קפן]גדכ שךיחגם ןישדןגןפף שדגכעחחבל 0O2.

    תרגום:
    זאת השפה החדשה, עברית 2.0. היא אדיוטית וראויה למלא תשומת לב. סלאמטק.

  3. ניסיתי לקרוא את הכתבה, אבל ברגע שנתקלתי במדרגה של הלשון רבות הפסקתי להתייחס למשהו משם ברצינות.

    כולם מבינים על מה מדברים כשמדברים בלשון רבים, אבל אף אחת לא מבינה שכשמדברות בלשון נקבה מתכוונות לכלל.

  4. השתדלתי במשך שנים להמנע מצפייה בדודו טופז, אבל את הביקורות עליו קראתי בשקיקה. הן היו בדרך כלל מושחזות ומשעשעות הרבה יותר מהביקורות על מיכאל זוארץ.
    אגב, מישהו מכיר מבקרת טלווזיה?

  5. לשמחתי הפסקתי לקרוא מוספים לפני כמה שנים, כי הגעתי למסקנה שמדובר
    בעיקר בכתבות של ברנז'ת המדיה שמראיינת את עצמה וכותבת על עצמה.
    זה עבר כבר כל גבול, אני חושב שעיתונאים יכולים לראיין כבר את עצמם וזהו.

  6. דווקא יש כמה מבקרות: אריאנה מלמד בלמהנט. נועה ידלין שכותבת מדי פעם במעריב היומי. שירלי אקסלרוד בפרומו. ויש עוד כמה נערות שכותבות במקומות אחרים (נענע, NRG), רק שלקרוא להן מבקרות זה יהיה קצת מעל הפופיק

  7. מירב מיכאלי מצטיירת בעיני כבנאדם מציק. לא תמיד צריך להיות in your face כדי להיות אפקטיבי. מה זה למיין את מדפי הספרים לפי מגדר הסופר/ת? זה אקט ילדותי.
    פמיניזם הוא מוסד לגיטימי לחלוטין עם אג'נדה מצוינת שהוכיח את עצמו גם כאפקטיבי במאה השנים האחרונות וכל הכבוד לכל הנשים שעוסקות במלאכה (וגם לגברים שעוזרים), אבל אני לא רואה איך החצנה של אקטים כאלה, שנראים לאנשים רבים כסלידה מהמין הגברי או אפילו מיזונדריה עוזרים.

    בנוגע למיכאל זוארץ, אני מצטער, אבל אני באמת לא מסוגל לראות את התוכנית שלה כדי לשפוט. כל פעם שניסיתי, היתה לי בחילה.

  8. אז עכשיו מרב מיכאלי גם לא יכולה למיין את הספרים שלה בלי שזה ייחשב מציק וילדותי?
    אולי באמת כדאי שהיא תבחר בשיטה מיון קצת יותר סולידית כדי שלא יחשדו בה שהאג'נדה שלה זה משהו שהיא באמת מתעסקת איתו, נגיד: מספר העמודים בספר. ככה היא באמת לא תעצבן אף אחד, וכולם יהיו רגועים.
    ואגב, נניח שדנה אינטרנשיונל תוציא ספר, איפה שמים אותו?
    לדעתי, זה יחייב כוננית חדשה לגמרי.

  9. נויף –

    אני מסתכל על סידור המדפים שלה כסממן לכלל צורת ההתבטאות שלה. סידור מיוחד של הספרים על המדפים שלה, שמודגש ספיציפית בכיתוב של תמונה בכתבה עליה, היא החצנה בדיוק כמו שהיא תצטלם על רקע ציור או פסל מסוים. זו אמירה מכוונת.
    השאלה היא לא האם מותר לה לומר את האמירה הזו, כי זו שאלה רטורית, אלא מה האמירה שהיא אומרת, באיזו צורה והאם היא באמת עושה טוב למטרה שעליה היא הכריזה כמטרה שלה.

  10. ברור שזו אמירה מכוונת, וברור שזה יופיע בכתבה כזו כי זה שונה. אבל היא הרי לא מיינה את הספרים שלה ככה במיוחד לקראת הכתבה (אני מניח), זה חלק ממה שהיא עושה באופן קבוע.
    יכול להיות שזה לא אפקטיבי להשגת המטרות שלה, אבל אני חושב שלהגדיר את זה כילדותי, מציק או דוגמה לשנאת גברים מעיד גם על תחושה רגשית שיש לא/נשים כלפי המעשים האלה, ולא רק על ניתוח האפקטיביות שלהם.
    בכל מקרה, נראה לי שאנחנו פשוט חוזרים על דיון שכבר ערכנו לפני כמה ימים, לא?

  11. התגובה הרגשית שלי היא זו שאותה הסברתי. יכול להיות שאתה לא מגיב ככה ועל זה אין מה להתדיין בכלל כי מדובר במשהו סובייקטיבי לחלוטין.

    עד כמה שאני יודע, תגובה רגשית אמורה להיות סייע להדגשת מסר ולא תחליף לו. אם המסר לא מובן, מה תעזור תגובה רגשית?

    אגב, לאיזה דיון אתה מתכוון?

  12. אחרי שקצת הסתכלתי מסביב, אני מניח שאתה מתכוון לדיון על ההגשה שלה במין נקבה את טכס אשכול הזהב. לא הגבתי בו בזמנו ולכן פרח מזכרוני 🙂

  13. האמת שהחלוקה הזאת קצת מעליבה אותי. הסאבטקסט שלה, בעיני לפחות, הוא שנשיות היא הקריטריון הראשון לבחינה של העבודה שלי. אני לא מוכנה שגברים יעשו את זה, אז למה שארצה לקבל את זה מנשים ובייחוד מכאלה שעושות את זה מתוך בחירה מודעת?

  14. לדעתי דרכה של מיכאלי לא צולחת מכיוון שהיא גורמת לדיון לסטות לכיוונה ולא לדבר אליו היא מכוונת. כשהיא מדברת בלשון נקבה – מדברים כמה היא מציקה, ולא על מה עומד מאחורי זה. הדרך למנוע את הסטייה הזו מהדיון היא שימוש של נשים נוספות בצורת הביטוי שסיגלה מיכאלי.

  15. נראה לי ג'וני, שהפכתן לולווט של מדפי הספרים.

    קראתי עכשיו את הראיון האמור, ואני רוצות לציין שלמרות שההתנהלות של מיכאלי היא מנייריסטית ונועדה לעצבן, מדובר בבחורה מרשימה, עם אג'נדה מבוססת וביציות.

  16. אני מבינה שהסוגיה הרצינית האמיתית היא סידור מדפי הספרים של מיכאלי ולא פמיניזם בראי התקשורת, אבל חשוב לי לציין למען הצדק ההיסטורי שעירית לינור מעולם לא התיימרה להיות פמיניסטית, לא בגרוש ולא בתרי זוזי, וזאת למרות נטיית הבריות להדביק את התואר (לגנאי?) לכל נקבה דעתנית עם לשון מושחזת. למעשה היא החזיקה מאז ומעולם בעמדות זעיר-בורגניות (כפי שהיא עצמה הגדירה בתוכנית הראיונות "המושכים בחוטים" למשל) ותקפה בחריפות מגזרים כמו אמהות חד-הוריות, על רקע פרשיית הביציות של בני הזוג נחמני.
    להגיד שאני נופלת בהתפעלות לרגליה של מיכאלי יהיה מופרך. אני אמנם מעריכה את הפעילות הציבורית שלה לעוררות המודעות לנשים מוכות למשל, אבל עוד לא הצלחתי להחליט אם כל ההו-הא שהיא מחוללת סביבה מקדם את המטרה או מחליש אותה, בגלל שטויות מפגרות כאלה כמו מיגדר ספרותי בינארי או להראות את הציצים (יותר נכון את החזייה השחורה שמחזיקה אותם).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *