רק בישראל חוגגים את יום העצמאות על מדרגות אנדרטה שמעליה כתוב בענק "יזכור", רוקדים לצלילי שירים של להקות צבאיות שפורקו (כי מי צריך להקות צבאיות) ועושים זאת באמצעות פלייבק שקופץ כל הזמן והופך את הרקדנים האומללים לאומללים במיוחד.
בעצם, זה רק בפרדס חנה.
ואצלכם?
שכחת שרק בישראל כל שנה המשטרה והעיריות מזהירות לא לקנות ספריי שלג וטוענות שהן מנסות למנוע מכירה של זה, כשבפועל נמכר מספיק ספריי כדי להעלות את מפלס השלג בחרמון בשני מטר.
nadavs
רק בישראל מקיימים טקס חגיגה ממלכתי, מלא רגש, פאתוס, והחיילים יצרו מגן דוד, על במה ענקית צבעונית ומקושטת שהוקמה מעל קבר.
רק בישראל אני יכולה לשבת עם 5 אנשים בבית קפה ביום הזכרון, לדון על גיידמק, הפרטת תפקידי המדינה לבעלי הון , שחיתות שלטונית ואופציות לתיקון ומשם לעבור לדיון בשאלה הנוקבת מי מלבריטאי ישראל בארון ולמה ושבמהלכו של הדיון הנוקב בנושא האחרון תיגש אלינו אישה בשנות
ה-60 לחייה, שישבה עם נכדיה (בני שנה עד 10) בשולחן לידנו ותגיד לנו, בלי שמץ של ציניות*, שמרגש אותה שלאנשים צעירים כל כך אכפת מהמדינה ושחשוב להם להחזיר את החלום שהיה להם כשהם הקימו אותה.
*באמת שלקח לנו זמן להבין שלא נוזפים בנו על השיחה הצהובה
לא יודע מה עם רק בישראל, אבל הנה כמה תובנות שעליתי עליהן היום בזמן המופע בבמה המרכזית ברעננה
1. לאמנים, מנחים ובכלל, כל מי שעולה על הבמה אין מה להגיד חוץ מעשר פעמים "ערב טוב רעננה"
2. ייש ברעננה מאתיים חמישים בתי ספר לריקוד. כולם נתנו מופעי תלמידים (בעיקר תלמידות).
3. כל אמן עבר שעולה על הבמה המרכזית זכה לתואר – הגדול מכולם, מלך הפופ, אין עליו וכיו"ב
4. שככל שממתינים יותר לאמן "המוביל" כך ההופעה שלו תהיה קצרה יותר (יש למאנייק עוד שלוש הופעות הערב)
5. שייש יחס הפוך בין כמות פועלי הבמה (שעולים באמצע מופעי בתי בספר הריקוד להכין את הבמה) לבין איכות ההופעה.
6. ככל שתפסת מקום יותר טוב על הדשא, כך יעברו מולך יותר אנשים שיסתירו לך.
7. שאין כמו רגליים ארוכות כדי לנקום ולשים רגל לכל אחת מחבורת הנערות מעצבנת שנעמדו מולינו והסתירו לנו (הן נתנו לנו מופע גלגולים פרטי מושלם).
8. תמיד הזיקוקים זה המופע הכי שווה.
8ב. ראש העיר משוכנע שזה קול לספור לאחור מעשר עד אפס כדי שיתחיל מופע הזיקוקים
8ג. לא הכל מתקתק כמו שצריך בעיריה (או הוא עוד לא ביילסקי)
8ד. בחיי, מופע זיקוקים מדהים
9. עוזי כהן הוא הסלבריטי הכי גדול שיצא מרעננה.
10. הוא מת על השיר "זה היה בסוף הקיץ" (פיקהצביק)
11. צביקה פיק כנראה נדבק ו/או מתקנא בדנה אינט. 50 אחוז מששת השירים שנתן במופע היו בגוף אישה (לגור איתו, שיר הפריחה, אני לא יכולה בלעדיך)
12. הוא באמת אידיוט.
הטקס השנה בניגוד לכמה קודמות היה יפה ובחלקו אפילו מפתיע לטובה, מלבד עודף הדגשה של אלמנטים צבאיים במדליקי המשואות ובתצורות שיצרו את חילות הצבא (אבל זה מובן כשזה בא אחרי מלחמה).
החגיגות יפות ובפרופורציה.
מדד ההתלהמות והציניות נגד ממלכתיות, עצמאות, הישראלי המכוער (בלה בלה) נמוך משנים קודמות, וטוב שכך.
סך הכל, מלבד השוגר דדי החדש של הג'ואיש טרדישן בפארק, לא רואה מקום לקטר על הדכי והנהי שמתלווים לריטואלי אהבת המדינה. כשכל השנה יש רק אנטי, יש מקום לתת לזהלנוח ליום אחד.
אצלינו (הוד השרון) היה משמים עד מוות (עוד לא נגמר, עזבתי באמצע סינרגיה מרוב שהיה מעפן)
נינט, שלומי שבת וסינרגיה ועוד 100000000000 מליון להקות מחול מקומיות של ילדות בנות 6 שרוקדות בחוסר תיאום.
את נינט פיספסתי למזלי, הגעתי באמצע שלומי שבת, שרדתי את כל להקות המחול המקומי (בעיריה יודעים מה הלהקות האלה שוות, שמו את הזיקוקים בזמן שהן רקדו.)
אז עד שסינרגיה הגיעו העלו שלושה אמנים כושלים שאף אחד לא שמע עליהם לבמה כולל ההוא שהיה המורה בשיר שלנו. אז הגיעו סינרגיה, לקח להם בערך שבוע להתארגן, בדיוק כשהם עמדו להתחיל איזה מישהו דרך על כאבל והפסיק את אספקת החשמל לכל הבמה והיו צריכים להתארגן מחדש.
סינרגיה התחילו להופיע- הסולן המטומטם בירך את המדינה ליום הולדתה ה58 והתחיל לשיר את השיר היחיד שלהם "אני אשם", עם הריף הגרוע והמעצבן. סיים אותו, ואז שר עוד מלא שירים שאף אחד לא מכיר, כי כידוע אני אשם זה השיר היחיד שלו.
עכשיו גיליתי שאני ישן, בעמידה, תוך שמיעה של הזבל שלהם, אז הלכתי הביתה.
אולי אני אחזור עוד שעה ללהקות נוער שכמה מהן צריכות להיות טובות (אחת אני מכיר, הבריין קנדיז, אני יודע שהם טובים).
היה עוד איכשהו יכול להיות נחמד אם לא היינו מאבדים חצי מהקבוצה ולא הייתי נשאר עם שלושה ילדים שהם יבשים כמו מצה.
יום עצמאות שמח וצ'או!
הסטייקים היו מצויינים ורק חששנו שההפגזה תעיר את הילדה. אם לשפוט לפי כמות הפיצוצים אין ספק שמעוזי ההתנגדות האחרונים בשווארמה הפעממונים נפלו ולא נותר אלא להכריז בעוז –
"רמת השרון בידינו"
רק בחיפה היו זיקוקים (של ערבים בחליסה) בזמן הצפירה.
(ומברוכ על הכפתורים החדשים – הם היו חסרים)
יום העצמאות במיתר
בכיכר רבין היה ספריי שלג. יכול להיות שהיו שם עוד דברים, אבל הספריי המאוס הפריע לי לראות. במחשבה שניה, היו שם גם מאות כסאות שאף אחד לא אסף מטקס יום הזיכרון.
בקיצור, אם כבר הצלחת להתחמק ממתבגרים צווחנים שמתיזים ספריי שלג ללכל עבר, בטח נכנסת באיזה כסא בברך.
*ואני מצטרפת לירון על המברוכ, שדרוג נאה לתגובות.