לפני כמה שנים התרגז חבר הכנסת צבי הנדל על התבטאות מסוימת של שגריר ארצות הברית בישראל דאז, דן קרצר, וכינה אותו בשם הגנאי "יהודון". רבנו סיינפלד אמנם הזכיר לנו כבר מזמן שעל פי כללי הפוליטיקלי קורקט ליהודי מותר לספר בדיחות על יהודים, אבל האם זה בסדר כשיהודי משתמש בביטויים אנטישמיים כלפי יהודים?
מן המהומה שהתעוררה בזמנו ניתן היה ללמוד שהתשובה המקובלת לשאלה הזאת היא שלילית. הנדל זכה לגינויים מקיר לקיר, ובסופו של דבר, תוך יממה, הוא פרסם התנצלות וחזר בו מדבריו. עוד לפני פרסום ההתנצלות התברר שלא רק יהודים נחרדו מאוצר המילים של הנדל. גם חבר הכנסת אחמד טיבי לא נותר אדיש לדברים הקשים, ואמר אז ל-ynet: "גזען לא נעצר רק בגזענות כלפי עם אחר, אלא גם מגיע לבני עמו". "אני, כערבי החשוף לגזענות מדי יום", אמר טיבי, "בוש ונכלם לשמוע את דברי הנדל".
נזכרתי היום ב"פרשה" ההיא אחרי שקראתי את תגובתו של חסאן עאסלה – דובר 13 המשפחות ששכלו את בניהן ב"אירועי אוקטובר" בעת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה – לתוצאות הפריימריס במפלגת העבודה. עאסלה הביע זעם על אחוזי התמיכה הגבוהים להם זכה ברק במחוז הערבים של המפלגה, והביע את חששו כי בסיבוב השני "ברק יצליח לגבור על אילון בעזרתם של הערבושים".
האופן המפוקפק שבו מתנהלים זה שנים תהליכי ההצבעה במחוז הערבי והדרוזי של מפלגת העבודה שווה אולי דיון נפרד. השאלה שעולה כאן, לצורך הדיון הנוכחי, היא מדוע בעצם משתמש עאסלה בשם גנאי בעל ניחוח גזעני על מנת לבקר אזרחים ערבים המחזיקים בעמדות פוליטיות שונות משלו? במה נבדלים מתפקדי מפלגת העבודה באום אל פאחם, שם זכה ברק ביותר מ-50 אחוזים מהקולות, מאלפי המפגינים שהגיעו בספטמבר האחרון לאותה עיר, וכונו בביפר פנימי של המשטרה "15 אלף ערבושים"? ומה באמת חושב על כל זה חבר הכנסת טיבי?
כתיבת תגובה