תמרתמר, סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר, שלחה אלינו טקסט שבעיניי הוא מרתק, חשוב ומעורר מחשבה. הקדישו לו כמה דקות – גם לקרוא וגם להגיב. הנה הוא לפניכם:
השבוע שמעתי אנקדוטה מרירה-מתוקה מפי נועם בדין, סטודנט ג'ינג'י ממכללת ספיר, שמכלה את כל זמנו הפנוי במתן עזרה (מכל סוג אפשרי) לתושבי שדרות. נועם סיפר על ביקור שערך בגן ילדים באזור המכונה "עוטף עזה". ילדי הגן עסקו בנושא בוער וחשוב עד מאוד: חלזונות. כשהגננת שאלה מי יודע מדוע חיים החלזונות בקונכייה, ענו לה הילדים ברצינות משתוממת: "זה המיגון שלהם מהקסאמים".
ביום שישי שעבר נסענו לת"א. עשינו פרובוקציה נדושה במטרה להעיר את יושבי בתי הקפה של שינקין. כסטודנטים לתקשורת, אנחנו מבינים היטב שהצעקה שלנו חייבת להצטלם ולהתפרסם. את רובנו זה קצת מביך. אנחנו לא זקוקים לפרסום האישי, ורגילים להיות בדרך כלל בצד המסקר. אף אחד מאתנו גם לא היה מעורב מעולם בפעולות מחאה, ואנחנו די סולדים מפוליטיקה מכל סוג שהוא. חציית הקווים מבלבלת אותנו.
ובכל זאת, בשבועות האחרונים אנחנו לא מסוגלים לשתוק עוד. הוואקום התקשורתי שנוצר אחרי ה"רגיעה" המדומה הימם אותנו. מכמות של 40 קסאמים ביום, הגענו לשלושה "בלבד". שוב נשכחנו. המבטיחים התפזרו, הפוליטיקאים חזרו לבחוש בצלחות מזנון הכנסת, התקציבים שוב נתקעו בצינורות הבירוקרטיה, ומהשמיים ממשיכים ליפול טילים. זה בסדר, כי הם נופלים ב"שטח פתוח".
"שטח פתוח" הוא ביטוי מכובס, שמאחוריו מסתתרים רחבת הדשא בקיבוץ גבים, השביל המוביל מבניין המנהלה לתחנת הרדיו במכללת ספיר, שדה התירס בכניסה לקיבוץ אור הנר, הכביש הראשי בכניסה לקיבוץ סעד (האירועים האלו יכלו להתרחש ובטח גם התרחשו במציאות, אבל בדיתי אותם מליבי. אין לי מידע אמיתי, מפני שלא רוצים שנדע).
חבל ארץ שלם בתוך גבולות לגיטימיים של מדינת ישראל נמצא כבר 7 שנים במלחמה. הפכנו לקריית שמונה של שנות ה-2000, רק בלי מיגון, בלי כסף, בלי פתרון באופק. הבעיה הביטחונית שלנו היא בעיה לאומית. כל קסאם שנופל הוא מתקפת טילים על אדמת ישראל. איך אפשר לסבול מצב כזה? תושבי ישראל מוכרחים לתמוך במחאה שלנו, ולא רק בגלל שהיום זה נופל אצלנו ומחר אולי אצלם.
אנחנו לא פוליטיקאים. אין לנו פתרונות ואין לנו דרישות לפעולה מיידית. אנחנו נזהרים מאוד מלומר: "שלום עכשיו!" או: "מלחמה כרגע!". אנחנו מבקשים שעד שיפרצו השלום או המלחמה, יעניקו לנו את מה שמגיע לנו, ולא מרחמים. אנחנו נגעלים מה"תרומות" של סוחר הנשק, אבל נשמח אם תושבי ישראל יבואו לעשות את הקניות שלהם אצלנו.
אנחנו מבינים שכעת תורנו לשמש מגן חי, אבל מבקשים שגם מי שלא מורגל בשמיעת סיסמת הכריזה המצמררת "צבע אדום", יטעם קצת משגרת חיינו הבלתי נסבלת. אנחנו יודעים שאנחנו תמימים, אבל לא מסוגלים יותר לשבת באפס מעשה. אנחנו מקווים שאולי המחאה שלנו תגדל ותתפתח, שייווצר נוהל קבוע של "שישי אדום" ברחבי הארץ, עד שהתמיכה תהיה כל כך רחבה, שאפשר יהיה למלא את הכיכרות ולהפעיל לחץ אמיתי על מקבלי ההחלטות.
כתיבת תגובה