כשפול פוטס התחיל לשיר

בדרך כלל אני לא מתעכב על מדור "כיכר אתרים" "עלו ברשת" במוסף המחשבים של "ידיעות אחרונות" אבל הבוקר, משום מה, התעכבתי עליו. במדור הופיעה המלצה לקטעי וידאו של אחד פול פוטס, בריטי שהופיע בתוכנית לגילוי כשרונות (ש"הדבר הגדול הבא" הישראלית נורא מנסה לחקות ועושה עבודה איומה).

פוטס, סוכן מכירות של טלפונים סלולריים, שנראה כמו איש שנורא קל להתעלם ממנו. עם סט של שיניים עקומות היה ברור שהשופטים עומדים לעשות חיים. אלא שאז הוא פתח את הפה והחל לשיר אופרה. מאוחר יותר הוא הגיע לחצי הגמר ולאחר מכן זכה גם בגמר לאחר שמיליוני בריטים הצביעו עבורו.

אופרה היא עניין די מגוחך כשחושבים על זה ואנשים רבים (ואני ביניהם) לא ממש מתחברים לסגנון המוזר. ועדיין, כאשר פול פוטס התחיל לשיר, ובעודי צופה בשלושת קטעי הוידאו האחד אחר השני, מצאתי את עצמי מייבב בבכי והשעה עוד לא היתה 9 בבוקר.

אולי זה הזמן הזה בחודש, אולי אופרה נוגעת בעצב עמוק ובסיסי ואולי פול פוטס הוא התגשמות החלום שקיים אצל כל אחד מאיתנו: שיום אחד מישהו יגלה את הדבר המיוחד שקיים בנו.

פול פוטס סופרסטאר.

42 מחשבות על “כשפול פוטס התחיל לשיר

  1. אני לא יודעת, אולי זה בגלל שאני לרוב לא צופה בטלויזיה מספיק. ראיתי את הקטע והוא נראה לי מבוים וסכריני ולחלוטין לא טבעי.

    כן, הסיפור הוא על סינדרלה, והסינדרלה הזה הוא האנדרדוג ואני אוטומטית לגמרי לגמרי בעדו, (כמו כל הקהל בבית. מקרה? אני לא בטוחה. גם את האדם הכי חסר ייחוד אפשר לצלם כך שתזיל דמעה כשהוא רק יגהק).

    אבל תן עוד צפיה ביקורתית בקטע הזה, ושים לב איך הבימוי, המשחק של השופטים (הם לא אמינים בגרוש) והמוזיקה מעצימים את האימפקט באופן כה מזויף וחלול. כן, זה סיפור יפה וטוב ומרגש על הנייר, אבל הדרמה שהועצמה סביבו כדי להפוך אותו לגדול מן החיים, הדרמה הזו היא כולה ניפוח ריקני. מוזר בעיני שאנשים קונים את הזבל הזה באופן בלתי ביקורתי.

  2. ההפקה אכן מוגזמת (כמו כל הפקה בז'אנר הזה) אבל פול פוטס לא נראה לי "מופק". הוא נראה לי כמו הדבר האמיתי.
    אכן, השתמשו מסביבו בכל המניפולציות הטלוויזיוניות הרגילות אך גם כאשר מפשיטים אותן ומתעלמים מהן, נשאר בחור שנראה כמי שסבל כל חייו מביטחון עצמי בעייתי ושמצויד בכישרון יוצא דופן.

  3. כמו שאמרתי, סיפור הבסיס טוב.

    עכשיו בוא נציץ בפרטים. נדמה לי שאמרו שהוא מוכר טלפונים סלולריים. אם הוא איש מכירות, הוא לא *כזה* חסר בטחון (אחרת הוא היה מובטל).

    שוב, אני לא מזלזלת בכשרונו הבסיסי או בכמה זה סיפור הרבה יותר מוצלח מאשר אם איזו פרחה בלונדינית עצומת דדיים היתה זוכה.

    למרות שגם בסוגיית הכשרון, השאלה האמיתית היא איך הוא ביחס לזמרי אופרה אחרים, לא איך הוא ביחס למתחרים בתחרות שהגיעו מנישה שונה לגמרי.

    וההפקה ההיפר דרמטית עושה בדיוק את ההיפך – היא מעוררת בי אנטגוניזם במקום לעורר הזדהות. אבל היי, העיקר שכו-לם מתרגשים ושקיבלנו עוד אישוש לכך שגם סינדרלות לא יפות יכולות להוכיח שיש בהן יותר מכפי הנראה לעין. אז אם מוסר ההשכל בסדר והסיפור בסדר, מה לי שאלין על הביצוע המניפולטיבי ועל הקהל שעיוור לו.

  4. לא ברורה לי המרירות הזו, אבל מילא. כתבת:

    קיבלנו עוד אישוש לכך שגם סינדרלות לא יפות יכולות להוכיח שיש בהן יותר מכפי הנראה לעין.

    בעיני יש מעט מאוד הוכחות לכך שסינדלרות לא יפות יכולות להוכיח שיש בהן יותר מכפי הנראה לעין. יש הרבה יותר הוכחות לכך שמי שחזק ומצליח ימשיך להיות חזק ומצליח ומי שחלש וכושל ימשיך להיות כזה. זו מציאות החיים האמיתית וגם תוכנית כמו זו לא יכולה לכסות עליה.

    מעבר לזה, מה שעשה לי את זה לא היה הסיפור שמאחורי האיש (למרות שהוא סיפור נחמד בפני עצמו) אלא הביצוע שהצליח לרגש אותי, אדם שבדרך כלל לא מוצא כל עניין בז'אנר הזה שנקרא אופרה. הכישרון של האיש הוא זה שעשה את העבודה ולא העובדה שהוא קודם מכר טלפונים סלולריים.

    או שמא גם כאשר אני מתרגש מזמר מוצלח אני משרת את המעמד השליט?

  5. קול טוב הוא ממש לא דבר יוצא דופן. וזה שהוא קיים באופן טבעי לא עוזר אם לא עובדים עליו ומפתחים אותו – דבר שנראה שפוטס עשה באופן חלקי בלבד. לילד יש פוטנציאל, כמו שאומרים, אבל נראה שהוא מעדיף להיות בטלויזיה מאשר ללמוד.

    לגבי האמינות, ידוע שמי שמגיע לתוכנית עושה זאת כדי לקצר לעצמו את הדרך להצלחה. בז'אנרים פופולריים אין עם זה בעיה, הרי גם כך לא צריך לפתח כישרון מיוחד כדי להצליח בהם. באופרה, שנחשבת עדיין "תרבותית" יותר, זה מקובל פחות. פוטס אולי אוהב לשיר בסגנון אופראי, אבל מההזנייה הזאת ברור שאופרה הוא לא באמת אוהב.

  6. נעה, באמת שאני מתקשה להבין את הרוע.
    את מכירה אותו שאת יודע שאופרה הוא לא באמת אוהב?
    לא ברור לי. אולי יש כאן משהו שאני מחמיץ.

  7. כן, גם אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שאני מוצאת את עצמי בעמדה יותר צינית מאשר יובל דרור (!).

    אבל יש בקטע הזה משהו נורא חזק של "אוי, איזה אנשים נהדרים אנחנו, אנחנו יכולים להתפעל גם מאופרה אם זה יפה, יופי זה דבר מוחלט והנה אנחנו מוכיחים את זה לעצמנו, וכמה נאורים אנחנו שאנחנו מתרגשים מכוכב בעל מראה לא שגרתי". המניפולציה, כמו גם המשבצת שהוא יושב עליה, כה שקופים בעיני. אבל אולי רק בעיני.

    ואולי ההבדל הוא ששמעתי אופרה ושמעתי זמרי אופרה, ואני חושבת שההתרגשות ממנו היא יותר בגלל ההוצאה מהקונטקסט ובגלל שהוא אנדרדוג. אולי הוא היה זמר האופרה הטוב מבין קהל של זמרים וואנאביז, אבל מקרב קבוצה של זמרי אופרה הוא לא היה מתבלט במיוחד – לדעתי.

  8. נעה, ההבנה שלך את החיים קצת לוקה.

    זה שלמישהו יש איזשהו כישרון מדהים לא בהכרח אומר שהוא גם מחונן בשאפתנות ובביטחון העצמי לעשות משהו עם הכישרון הזה. לא כולם אופורטוניסטים (במובן הטוב).
    זה מאוד סביר שאדם יחייה חיים קטנים, אפורים וחסרי שאיפות ואילו במקלחת שלו הוא יפצח בזימרות אופראיות בכישרון של גדולים וכבירים. כל מה שצריך זה קצת חוסר ביטחון, קצת משקל יתר, קצת מכות בהפסקות מכל הילדים הקולים וקצת הערכה עצמית נמוכה ויש לך בנאדם שלא ינסה אפילו להוציא את האף שלו מהבית.

  9. ואגב, אני לא מרירה, אני ביקורתית.

    אין לי בעיה עם ההצלחה שלו, להיפך, לטעמי צריך יותר כוכבים שנראים כמוהו על המסך.

    הבעיה שלי היא עם צרכנים לא ביקורתיים של סחורה גרועה. אנשים שקונים דרמה מנופחת ומוגזמת ומתפעלים ממנה ומעצמם-מתפעלים-ממנה, ואחר כך מתפלאים שהטלוויזיה מספקת להם זבל ועוד זבל (הנה, עכשיו היה קורטוב מרירות, אולי. מהול בקומץ השתאות 🙂

  10. אני עדיין לא משוכנע שהוא לא הסתיר איזה טייפ מנהלים עם הקלטה של פאווארוטי ורק עשה עם השפתיים (והשיניים).
    מצד שני, אם זה באמת הוא אז שיהיה לו בכיף, ומעניין למה עד היום הוא לא עשה עם זה כלום.

  11. זו ש – כנראה שלא הייתי מספיק ברור. אני לא קונה את הדרמה המנופחת והמוגזמת. אני קונה את פול פוטס ואני קונה אותו לא בגלל הדרמה אלא למרות הדרמה.
    ואגב, אני אקנה את פול פוטס תרתי משמע כאשר הדיסק שלו יצא לחנויות.

  12. כן, אני חושבת שהוא יכול להוציא דיסק של "מיטב להיטי האופרה", ושהציבור יקנה.
    והיי, אם זה מה שיקרב כמה אנשים לאופרה, למה לא?

    ואכן לא היית מספיק ברור בפוסט (פוטס?). יתרה מזאת, אני בטוחה למדי שלא היית מוצא את עצמך ממרר בבכי לו היית שומע אותו ברדיו, ככה סתם בנסיעה, מנותק מהקונטקסט המלודרמטי.
    לא?

    שמע, זה כמו לבכות בסרט של דיסני. גם שם ההפקה מכוונת לסחוט אותך כמו תפוז דמעות (אם יש תפוזי דם בטח יש גם תפוזי דמעות). גם שם מעורב כשרון שאין עליו עוררין (נגיד שלא עוררתי בתגובה הקודמת, ז"א).

    וזה עדיין יכול להיות דביק וממוסחר עד כלות.

  13. אכן טיפהל'ה ישן, וגם אישית חשבתי שהוא לא כל כך שוס. היה משהו נקי מדי בכל העסק. קשה לי לשים על זה את האצבע, אבל זה לא כמו ביאנקה ריאן שהעיפה אותי לרצפה בעונה הראשונה של America's Got Talent, או סקוט דיימון עם באבלס ההיסטרי.

    ועוד קטעים נבחרים מהתחרות הבריטית – כאן.

  14. הוא לא חסר נסיון לחלוטין, אלא חובבן. הוא השתתף בכמה כיתות אומן והופיע באיטליה עם אחת הפילהרמוניות.

    עדיין, גם אני הזלתי דמעה מהשירה שלו. הוא אחת הסיבות שאני שוקל באמת ללכת לראות הצגת אופרה בקרוב.

  15. בתור חובב וותיק של מוסיקה "קלאסית" (אבל חסר כל הכשרה מוזיקלית) אני מוצא את עצמי מסכים עם רוב מה שזו ש אומרת.

    בסך הכל מדובר בבחור עם קול רם ושליטה בסיסית, אבל שומעים בכל מילה שיוצאת מהפה שלו שהוא חובבן. למעשה הוא מזכיר לי את ההופעה של נינט בגמר כוכב נולד עם "הפרח בגני" – צעקני, מלודרמטי וחסר ניואנסים והבעה. כמו נינט יש לו פוטנציאל מסויים. ולא שיש בזה משהו רע – הרי תוכניות מהסוג הזה בדיוק מיועדות לגלות את הנינטיות.

    הקטע שהוא בחר לשיר הוא אחד הקטעים הסינכריניים ביותר ברפרטואר הקלאסי. ושוב, לא שיש בזה משהו רע – זה בדיוק מה שהקהל רוצה. אבל זמר טוב נבחן דווקא ביכולת לשיר קטעים בהם יכולת ההבעה באה לידי ביטוי בניואנסים קטנים, ולא בצעקה רמה שגם זמר בינוני יכול להנפיק. הייתי אומר שהקטע הזה מייצג את עולם המוסיקה הקלאסית בערך כמו שסרטי הקיץ של הוליווד מייצגים את עולם הקולנוע.

    הסיפור שמאחוריו, התגלית וההתרגשות של הקהל הם שעושים את זה מעניין. אמרתי כבר "לא שיש בזה משהו רע"?

  16. אני רוצה לתקן את עצמי: לא התכוונתי להגיד שהאריה Nessun Dorma מהאופרה Turandot של פוצ'יני היא כשלעצמה קיטש, אלא שמה שפול פוטס מצליח להוציא ממנה נוטה לכיוון הקיטש. למען האמת זמר טוב יכול להוציא מהאריה הזו עושר רב. תקשיבו למשל לפלאסידו דומינגו. אני לגמרי מודע לכך שזו השוואה לא פיירית מהרבה בחינות – מקצוען רב נסיון וכוכב בינלאומי גדול מול חובבן, הקלטת אולפן מוקפדת מול הופעה חיה. אבל הביצוע הזה מדגים את החשיבות של איפוק.

  17. וואלק עומר, אם לא היית קיים הייתי צריך להמציא אותך.
    חשבתי שרק אני בכיין כאן.

    חזי, יא בנאדם, הוא חובבן זה בדיוק מה שהוא. אז? אז הוא לא דומינגו, אז?
    מה יש לכם אתם נהייתם פוצים?
    תאמינו לי רני רהב צודק. לא יודעים לפרגן.
    מגיבים רעים! רעים!!

  18. אריאל, ההבנה שלך את נפש האדם גם לוקה, כנראה. מי שאין לו שאיפות נשאר במקלחת, ולא הולך להופיע ב"כוכב נולד".

    ותודה לחזי, שמסביר את זה יותר טוב ממני – הקשר בין אופרה לבין הביצוע הספציפי הזה הוא קלוש למדי. הסיפור שלו אולי מרגש, אבל לא יותר מסיפורו של כל סינדרל שעלה מאשפתות והגיע לניצנים.

    ויובל, אין לי שום בעיה עם חובבנות. יש לי בעיה עם הנסיון להציג אותה כמשהו אחר, ועם כמות האנשים שקונה את זה. אבל זאת, כאמור, בעיה שלי.

  19. אני חושבת שתגובת הדמעות אצל היו"ר קשורה לשינוי הפיזיולוגי שעבר. על בטן מלאה זה לא היה קורה.

  20. יובל, תרגיש חופשי, בן אדם. שמעתי עשרות זמרי אופרה בחיי, והאיש פשוט תותח. נכון שמותר (וחייבים!) להתנשא על כוכב נולד ואחיותיה המפגרות, אבל בשביל כאלה אנשים שווה לסבול את המצאת הריאליטי – וזה אפילו מרגש!
    וכעת, צריך לחזור לעדן אמזלג ולבורקס פטריות שיטאקה של טדי הפקות. שלום לכם!

  21. מה שהוציא דמעות מלא מעט אנשים נראה לי שקשור להופעה החיצונית של פול, ולניגוד בינה לבין הצליל החזק, היציב, הדרמטי שיוצא ממנו. כשהוא מווברץ, תסתכלו ותראו איך הפה שלו זז, הראש שלו זז, והגוף שלו זז, כולו בתוך השיר, נרגש, אחד עם המוזיקה, פורט אצלי על המיתר ששמור למפגרים-שעושים-מחוות-מרגשות-בסרטים, נגיד, איש הגשם; קצת מגעיל להגיד, אבל הוא הזכיר לי את הטיפוס ההוא מחולית, השמן המחוצ'קן המעופף, ברמות הדחיה הפיזית. זאת היתה החולשה שלו עד היום, החוזקה שלו מהיום. אם הוא היה נראה כמו מליון דולר, אני לא חושב שהתגובות אליו היו כל כך חזקות.

    ועדיין, עם כל השטחיות וחרף סלידתי העזה מהז'אנר, אני אעדיף עשרה כמוהו על פני נינט אחת, בדיוק בגלל שהוא נראה כזה אוגַר והיא כזאת מאמיייי.

  22. נהנית, התרגשת, בכית – מ'כפת לך מה אומרים אחרים?
    הטענות על היותו "חובבן" – כמו שנכתב מעלי – לחלוטין לא רלוונטיות. גם המוסיקה של אליוט סמית' (סתם דוגמה) חובבנית, במובן מסויים, ועדיין יכולה להביא אנשים לדמעות.
    בכנות – האם אתה מסוגל להתעלם מהאובר-דרמטיזציה מסביבו? אם מישהו היה מביא לך CD עם המוסיקה הזאת, בלי הסברים וחומר רקע, היית מגיב באותו אופן?
    אני ממליץ לך לקרוא את הספר chart throb של בן אלטון, שבדרכו הבוטה (כרגיל) מציג תמונה של התעשייה מאחורי התחרויות האלה, והמניפולציות האינסופיות שננקטות בהן.

  23. אהוד – תודה על התיקון.
    עמיר – אני מניח שבהקשר הזה יש לתמונה אפקט חזק מאוד ואני חושב שצביק'ה הסביר אותו היטב.

  24. נעה, היתה לי הרגשה שעשיתי טעות כשסיימתי את התגובה שלי היכן שסיימתי אז תקראי את התגובה הזו כהמשך ישיר לקודמת.

    ואז הזמן עובר. בנאדם מתבגר. דברים קורים לו. הוא משתפר. לא יודע מה גילך אבל אני יודע שאני עכשיו בגיל 38 יותר בטוח בעצמי ויותר מכיר בערך עצמי במאשר הייתי בגיל 28 או 18.
    לפעמים זה מספיק בשביל לגייס את המשאבים הנפשיים כדי לעשות איזשהו צעד של אמונה.

    חוץ מזה.
    צפיתי שוב בסרטון והפעם שמתי לב לנקודה המדוייקת שבה הרגשתי כצופה את ההתרגשות. זה היה כשהקהל פרץ לראשונה בתשואות ובמחיאות כפיים. זה מה שפתח את הברזים. אני מוכן להתערב שזו אותה הנקודה שזה קרה לכל שאר היבבנים (?).
    זו ש (לא-יבבנית מוצהרת מתגובה 6)

    אני לא יודעת, אולי זה בגלל שאני לרוב לא צופה בטלויזיה מספיק. ראיתי את הקטע והוא נראה לי מבוים וסכריני ולחלוטין לא טבעי.

    אולי זה בדיוק הענין. כל הבכיינים הם צופי טלביזיה שהמוח שלהם הותנה וחונך להפיק את התגובות הנכונות במקומות הנכונים.

  25. לא רק שכתבו עליו קודם- פרסמתי טקסט כמעט זהה לשלך ברייטינג לפני שלושה שבועות. מיותר לציין שגם אני הזלתי דמעות על פול פוטס. איתך לאורך כל הדרך (למרות שלפעמים קצת לפניך)

  26. תזילו דמעות, חופשי. אבל אני לא אהיה הראשון שיאמר פה שמה שגורם לדמעות הללו זה לא השירה של הבחור, אלא כל מה שמסביב. וה"מסביב" הזה הוא בעיקר מניפולציות מסחריות. בתור זמר אופרה הוא בינוני, ובתור מאזין, אתה – יובל – פחות מבינוני. אתה מתרגש עד דמעות ממה? האריה (Aria) היא כולה באיטלקית, היא מושרת בגירסה מקוצרת ומסורסת שממהרת להגיע לצלילים הגבוהים כדי להרשים את הקהל, אין לך מושג ירוק מאיזו אופרה זה נלקח, מי הלחין אותה, איזו דמות שרה ומה ההקשר הדרמטי והעלילתי, ואתה עוד מעז להגיד שאופרה זה דבר מגוחך בעיניך. מעולם לא ראית ושמעת אופרה אחת מהתחלה עד הסוף מרצונך החופשי ומנקודת מוצא מושכלת בכל חייך, אין לי ספק בכך, וכל מה שאתה יודע על אופרה זה אוסף של דימויים לעוסים מן האספקלריה של תרבות הפופ. אם כן, הדבר היחיד שאתה באמת יודע בהקשר הזה הוא סיפור הסינדרלה המאוס והמבויים בתוכנית "מציאות" עאלק, שיוצרי התוכנית מגישים לך על מגש כדי שתבוא לקנות אח"כ דיסקים ולמלא אותם בכסף על המרצ'נדייז. יופי של צפייה ביקורתית.

  27. תיקון: לאחר צפייה נוספת בקטע, אני חייב לומר שזו הייתה טעות מצידי לסווג אותו כבינוני. בתור זמר אופרה, אם הייתי נאלץ לשמוע אותו על בימה כלשהי, הייתי תובע את התיאטרון על עגמת נפש. לפי סטנדרטים של זמרי אופרה, הוא ממש גרוע. הוא באמת חובבן בלבד, ורק בתרבות הזבל של הטלוויזיה המסחרית אפשר להפוך מישהו כזה לכוכב, ועוד כשהוא שר יצירה שכ"כ גדולה עליו. בעולם האמיתי, להראות בפומבי שאתה לא-משהו-בכלל-אבל-לפחות-יודע-לשיר-יותר-מהרוכל-הממוצע-בשוק-הכרמל נחשב בושה, אבל בטלוויזיה זה כבוד. מצד שני, ביחס לרוב המשתתפים בתוכניות הללו, הוא לפחות ראוי להקרא זמר איכשהו. בחיי, שלו הייתי דיקטטור, הייתי מוציא את "כוכב נולד" ושותפיו לפשע הבינלאומיים מחוץ לחוק.

  28. אריאל (36) – גם אם לא היית צופה בטלויזיה הרבה, היית מתרגש ממחיאות הכפיים, בדיוק כמו שאתה מחייך כשמחייכים אליך וצוחק כשהאנשים שאיתך צוחקים. האדם הוא חיה חברותית – אין מה לעשות.

  29. נחמד, תהפכו אותי לרשע, עוכר השמחות, בלתי חברותי, או כל דבר אחר. זה לא עונה על אף אחת מהטענות שהעליתי. עומר: מה עניין מחיאות הכפיים קשור לאיכות ההופעה? זה קהל מתוכנת, שיפרוץ במחיאות כפיים "ספונטניות" בדיוק ברגעים הנכונים כדי שאתה תפיק מזה קתרזיס מלאכותי שיגרום לך לקנות את המוצר הנכון. ולאדון poke – משום מה, הנחתי שכאשר אדם עולה על במה, הוא אמור להיות חשוף לביקורת. אבל כנראה שאין לך שמץ של מושג מה זה בכלל לעלות על במה, ואתה גם לא ממש מבין את הנקרא, מפני שאני לא בדיוק ירדתי על הבחור עצמו על מי שהוא, אלא על כל הסיטואציה. להיות זמר חובב זה נהדר, והלוואי על עוד הרבה כאלה במדינתנו. זה מה שיוצר תרבות שירה אמיתית, מה שלא קיים פה. אבל כשהחובב חושב פתאום שהוא מקצוען, אף שהוא לא עומד בסטנדרט, אז מתחילות הבעיות וחלומות מתחילים להתנפץ. על העניין הזה כתב סרג'יוס קאגן המנוח כי עדיף competent amateur על פני incompetent professional, והוא ידע על מה הוא מדבר, בעולם שבו כבר לפני חמישים שנה כל שמוק חשב שהוא זמר. מאז, זה רק הדרדר. תהיה בטוח שאף בית אופרה בעולם לא ישכור את פוטס, וברגע שההמולה התקשורתית סביבו תחדל – הוא ישוב למכור טלפונים סלולריים, רק הרבה יותר מאוכזב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: