כאשר אינני עסוק בניהול ענייני הקונצרן (איום מתמיד על חברי ההנהלה שאינו נושא פרי – כנראה שמקרה ג'וני דו נשכח מהם, כנראה שמקרה ז'אקו-ילדה ברח מעיניהם, אל דאגה, אזכיר להם שוב) וכאשר אינני טרוד בענייני הדוקטורט, העבודה בעיתון, ניהול ענייני המשפחה, ריב עם שכנים, חינוך כלבים, הדברת עכברים, סלילת כבישים, ניצול אלמנות ויתומים, כניסה למשא ומתן עם ערבים, ייבוש ביצות, שתילת אקליפטוסים, כיסוח הדשא, השקעה בבורסה, שוד בנקים ואכילת פשטידת בטטה מלחם ארטיזן, אני מכין קורס חדש שאותו אעביר בסמסטר ב' במחלקה לתקשורת של אוניברסיטת בן-גוריון.
הקורס יספק סקירה היסטורית-סוציולוגית-תרבותית (מרתקת, כך אני מקווה) של הניסיונות לצנזר אמצעי תקשורת מסוגים שונים: רדיו, קולנוע, טלוויזיה, קומיקס, משחקי וידאו, אינטרנט ועוד וזאת בשל תכני הסקס והאלימות שהוצגו באמצעותם. כחלק מההכנות לקורס אני קורא לא מעט כתבות, ספרים ומחקרים שבוצעו בראשית המאה ה-20 המספרים על הנזקים הא-יו-מים שנגרמים לנפש הרכה של הילדים. אלו טקסטים שמתרפקים על הימים הטובים, אלו שלפני החוברות המזעזעות של הקומיקס, לפני תוכניות המתח ברדיו שמשחיתות את מיטב הנוער. חומר טוב.
קריאה בדיעבד של החומרים האלו מעלה לא פעם חיוך. אבל מי שחושב שעם השנים ההתרפקות על העבר הרומנטי חלפה מן העולם מוזמן לקרוא את הטקסט של סיימון ג'נקינס מהגארדיאן הבריטי שתורגם ב"הארץ", בו הוא נזכר בערגה אינפנטילית בימים שבהם כתבו מכתבים ולא סמסמים, ימים שבהם אנשים חשבו על כל מילה שהוציאו מהפה ולא תקתקו את עצמם ולחצו על Send.
אני האחרון לזלזל בהשפעות החברתיות-תרבויות של אמצעי התקשורת המודרניים אבל הטקסט של ג'נקינס כל כך אנכרוניסטי, כל כך מנותק מההקשר ההיסטורי הרחב שבתוכו הוא נטוע, שהוא פשוט משעשע. טקסט דומה יכול היה להיכתב לפני 100 שנה אודות הקולנוע בו הכותב היה קורא לאנשים להפסיק ללכת לקולנוע ולבהות בתמונות מרצדות ולהתחיל לדבר האחד עם השני, גד דאמיט!
הטקסט של ג'נקינס בקושי בן כמה שעות אבל כבר עכשיו ברור ערכו ההיסטורי לחוקרי תקשורת בעוד 100 שנה. אני לא אהיה כאן עוד 100 שנה. אולי הנכדים שלי. עבורם הדפסתי את הטקסט. הוא יהרוס אותם מצחוק.
כתיבת תגובה