יש אנשים שמגלים חיבה יתרה להפגנת בקיאות בתחומים בהם אין להם קמצוץ ידע. כשהאנשים הללו מסתובבים כשהתואר "ח"כ" צמוד לשמם, זה הופך למציק הרבה יותר, ולפעמים אפילו מסוכן. קחו לדוגמה את ח"כ נסים זאב, שסבור שהעובדה שהוא נציג ש"ס וקורא שוטף בספרי הקודש, מקנה לו את הזכות להיכנס לרחם הקולקטיבי של נשות ישראל, ולקבוע החלטות הרות גורל. זאב, קשה לתאר את התדהמה, מאמין שהפלות שקולות לרצח, ולכן הוא, כמחוקק, צריך למנוע מהרוצחות הפוטנציאליות את האפשרות להזיק לעובר החף מפשע שהן מגדלות. כמו מתוך פרוספקט של "אפרת", הח"כ מסביר את השיקולים שייאסרו על הפסקת הריון מעבר לשבוע 22, וימנעו מהאישה לקבל החלטה עצמאית. זאב מציע בהצעת החוק שלו כי האישה ההרה תיאלץ לשמור על התינוק בכל מצב, גם אם התגלה בו מום משמעותי, גם אם האישה אינה מסוגלת (פיזית, כלכלית, נפשית) לגדל אותו, גם אם הוא פרי יחסים בלתי רצויים (אונס למשל), גם אם האישה היא בעצם ילדה בת 16. מבחינת זאב השיקול הוא חד ויחיד – אם עברת את השבוע ה-22 להריונך, כדאי שתתחילי לסרוג גרביים קטנים. מדוע?
"בגיל 22 שבועות העובר הוא בר חיים, והפסקת הריון בגיל זה מהווה רצח של העובר ולא הפלה", אמר זאב, "הטענה שיש במניעת הפלה משום התערבות בחופש האשה ובזכויותיה לגבי גופה היא חסרת בסיס". לדבריו, "מדובר בהענקת חיים לעובר שניתן להצילו מחוץ לרחם".
הח"כ והגניקולוג החובב קובע שמניעת הפסקת הריון "תציל" את העובר, אך האם אין לאם זכות להחליט האם היא מעוניינת להציל אותו? האם זאב ייגדל את העובר שיכול להמשיך את חייו מלווה בנכות קשה, ולא הוריו? האם העובדה שניתן להציל אותו (ומיד אפרט האם זו אכן עובדה כה ממשית כפי שמציג אותה זאב) מחייבת את הצלתו? האם לא מדובר בחוסר אחריות משווע לקבוע חד משמעית כי מעבר לשבוע מסוים, לא יתבצעו הפסקות הריון, ללא התייחסות לסיבה בגינה הוגשה הבקשה לסיים אותו?
עוברים בשבועות מוקדמים אינם מסוגלים לשרוד מחוץ לרחם. שבוע 22, לצורך העניין, הוא מוקדם להחריד. רק 21% מהעוברים יישרדו באמצעות טיפול נמרץ אם יוולדו בשבוע זה, ורובם הגדול יסבול מבעיות חריפות לאורך כל חייהם, החל מזיהומים, דימום תוך מוחי וכלה בנכות חמורה ושיתוק מוחין. האם העובדה שיש סיכוי כי עובר שיוולד אכן ישרוד (ברמת חיים זו או אחרת) מעבר לשבוע מסוים, מחייבת את האם לשמור על פרי בטנה גם אם היא לא מעוניינת בכך? הההחלטה למתוח את קו ההחלטה באופן שרירותי הוא שגוי, ומעבר לכך – הקו עצמו הוא בעייתי. כיום, אישה המעוניינת לסיים את הריונה, פוגשת (בעצמה או באמצעות הרופא המטפל) את הועדה להפסקת הריון. זאב טוען שיש לצמצם באופן ניכר את סמכויות הועדה, כיוון שהיא ממהרת לאשר הפסקות הריון, אך האם זו בעיה ממשית ("מנתוני משרד הבריאות עולה, כי פחות מעשירית הפסקות ההריון מתבצעות מעבר לשבוע ה-22" נכתב בלמהנט) או רק בעיה בעיניו המבוהלות של הזאב שנחרד מהאפשרות הנוראית כי האישה, זו שמגדלת את העובר ברחמה, זו שתלד אותו ותגדל אותו – היא שתחליט האם היא רוצה להעניק לו חיים? ואם בבדיקה שנערכה בשבוע 23 נמצא כי העובר עתיד לסבול ממחלה קשה שתגרום למותו מיד לאחר הלידה, האם האישה תיאלץ להמשיך את ההריון עד סופו כנגד רצונה רק כי ח"כ זאב החליט ששיקול הדעת שלה מיותר בעניין?
מעבר להתנגדות שיש לי לעצם קיומה של הועדה שמאלצת נשים לקבל החלטות בשלב מוקדם או לפנות לפתרונות יצירתיים בכל הנוגע לועדה, הצעתו של חבר הכנסת היא מלאת חשיבות עצמית ושיפוטיות, ומחריד לחשוב על כך שעתיד משפחות רבות כל כך ייחתם בידי חבר כנסת שלא מבין דבר וחצי דבר בגניקולוגיה, במילדות, או בבחירה חופשית, אלא מחזיק בדעה שכל עובר מחויב להוולד לא-משנה-מה. ח"כ זאב, צא לנו מהרחם.
כתיבת תגובה