ארוחת בוקר

כיוון שהרבובדיה הבטיח לי באופן אישי שהוא הולך להישאר כאן בסביבה עוד עשרים שנה לפחות, נרגעתי, נשמתי עמוק, והתפניתי לארוחת הבוקר:

1. לפתיחה קיבלתי קרפצ'יו דיכטר. יופי של מתאבן. הולך טוב עם כוסית של פורט וסיגר. זוכרים את הסרט ההוא עם ברוס וויליס בו הוא נאלץ לעמוד באמצע הארלם כשהוא נושא שלט שעליו כתוב: ניגרז זה חולרה (או משהו בסגנון)? ובכן, דיכטר שלנו, שללא ספק ראה יותר מדי סרטים בימי חייו נתקנא בו מאוד, נסע לערבות שפרעם והכריז בקול נרגש: "מי שבוכה על הנכבה יקבל נכבה." מה יש לומר? כוכב נולד! צפו בקרוב: דיכטר נוסע לקריית משה ומודיע: "אינג'רה זה מסריח", דיכטר קופץ לשדרות ומקנטר בחביבות: "אויויויויויויויויויו, אז נפל קסאם, אאאפשר לחשוב." ולבסוף דיכטר קופץ למועדון הפלאקה ומבקש מהדי-ג'יי : "יש לך משו של אלטון ג'ון?"

2. למנה עיקרית, אלי ישי מדיום-וול. האיש שחיוך נוטף אהבת אדם מרוח לו על הפרצוף מצאת החמה ועד בכלל: "אימוץ במשפחות חד-מיניות הוא רעיון מטורף שתכליתו לטשטש את חוט השדרה של העם היהודי."  נתעלם לרגע מהמובן מאליו ונתרכז בטפל, כמו שאני אוהבת. "תכליתו". נראה שאלי ישי עלה פה על קונספירציה נוסח "הפרוטוקולים של מתרוממי ציון". ובאמת, אני כבר יכולה לראות את זה בעיני רוחי: שוכבים להם צמד חבלני-קדושה במיטתם ומלטפים איש את גופת רעהו. "מישמיש," אומר אויב-ציונות אחד לשני, "אז מה אתה אומר, אנחנו כבר חמש שנים ביחד. אתה לא חושב שהגיע הזמן שנטשטש את חוט השדרה של העם היהודי?"( אחחחחח ועכשיו כולם ביחד: וון דה מון איז אפ היי לייק א ביג פיצה פאי איטס א-מורה).

3. ולקינוח. כי קינוח חייבים. אז לקינוח קיבלתי מנה גדושה מדי של אלעזר שטרן. פינקי והמוח באיש אחד. גם רוצה להשתלט על העולם וגם לא מצליח לשלוט בפרץ הנארפ-ים שהוא מפריח לכל עבר. אין לי מה לומר על זה. גדול עליי, באמת.

ואחר כך עוד אומרים לנו שארוחת בוקר זו הארוחה הכי חשובה של היום.