חוק הביצים הקטנות ע”ש חסון

* זהירות, המילה “ביצים” מופיעה בטקסט 13 פעמים (לא כולל עכשיו, כשכתבתי “ביצים”. זה 14. כלומר עכשיו זה כבר 15).

“הארץ” פרסם בסוף השבוע טקסט חד ומרתק של אהוד אשרי בנוגע לשר התחבורה שלכם, שאול מופז, אולי האישיות הפוליטית הכי צינית בישראל. הכותרת שניתנה לטקסט – אין לדעת האם על ידי אשרי או על ידי העורך – היא “הביצים של מופז”.

הביצים שלו

לקראת אמצע הטקסט מאבחן אשרי:

במובן זה הוא [מופז] אחראי לניהול המלחמה ולתוצאותיה לא פחות מראש הממשלה ושר הביטחון. לא רק שישב בצוות הבכיר לניהול המלחמה, אלא שלו, לפחות, היו הכלים המקצועיים לזהות את המחדלים ולהשפיע על תיקונם. אבל מופז בחר לשמור על עורו ולהתיישר עם צמד טירוני הצמרת (“לא רציתי עימות עם פרץ”). עם ביצים קטנות כאלה, קשה לצפות ממופז שיודה באחריותו, אבל מותר להמליץ לו שיישב בשקט וישמור את פוזת ה”גבר-גבר” ל”ארץ נהדרת”.

יתכן שבגלל שבטקסט מופיע הצירוף “עם ביצים קטנות כאלה”, בחר עורך המהדורה המקוונת לספק הפניה שונה (המופיעה בעמוד הראשי של אתר “הארץ”) אל הטקסט המקורי.

קטנות

מה שמוביל אותי לחוק הטוקבקים של חסון.

בואו נדמיין לרגע שהטקסט אשרי היה מנוסח בצורת טוקבק. בואו נדמיין לרגע שהטקסט של אשרי הוא טוקבק בידיעה שמפורסמת בלמהנט, הארץ או נרג’, המספרת על הביקורת של מופז על ניהול המלחמה. על פי חוק הטוקבקים, כדאי למופז להגיש תביעה נגד הטוקבקיסט האנונימי, עורך הטוקבקים, הגרפיקאי של האתר, מנהל האתר וגיסתו. מופז יטען להוצאת דיבה, שהרי לכל ידוע שיש לו ביצים גדולות בעוד שהטוקבקיסט יטען “אמת דיברתי” (ולכן יזכה בתביעה).

אבל הנקודה שלי היא אחרת: על פי חוק הטוקבקים טקסט שכזה לא היה רואה אור יום למרות שהוא מדויק לחלוטין. הוא לא היה רואה אור יום כי אנשים היו מפחדים לכתוב שלמופז יש ביצים קטנות (יש לו) ובאתרים היו מפחדים לאשר תגובה הקובעת שלמופז יש ביצים קטנות (יש לו) כי כולם היו מפחדים מהחוק של חסון שכנראה דואג שיום אחד מישהו יאבחן את היקף הביצים שלו ולכן נזעק להגן על “השיח הציבורי” מפני ביטויים מעין אלו.

אני מתקשה להאמין שמופז יתבע את אשרי ואת “הארץ” משתי סיבות. הראשונה היא שמופז יודע שהוא יפסיד והשניה היא שהוא ממש לא רוצה לנהל מול עיתון “הארץ” דיון משפטי שעוסק באשכיו. לעומת זאת, אם היה מדובר בטוקבק, זה היה הרבה יותר קל.

צודקת שלי יחימוביץ’ כאשר היא טוענת שהטוקבק הוא מפלטו של החלש ושרק העשירים מגישים תביעות דיבה נגד טוקבקיסטים. צודק גם רוגל שטוען שלא צריך להגן על טוקבקיסט שמדבר כמו בהמה רק בגלל שהוא “האיש הקטן”. ואולם חוק הטוקבקים מבקש לנקות מהשיח הציבורי לא רק את האמרות הגזעניות, המטונפות והשקריות (שבדרך כלל לא מפורסמות בכלל למרות שהן נורא מטרידות את רזי ברקאי) אלא גם ובעיקר את האמרות החדות, הנוקבות אך הראויות, אמרות שאנשים יפחדו לכתוב אותן ו/או לאשר אותן שכן אף אחד לא רוצה להסתבך: יותר בטוח פשוט לשתוק.

זו אם כן תהיה ההשפעה האמיתית של “חוק הביצים הקטנות ע”ש ישראל חסון”; הוא לא ישפיע על המקום שבו ברור לחלוטין שטוקבק לא צריך להתפרסם אלא על המקום שבו מדובר בעניין של טעם, של סגנון, או במילים אחרות, על המקום שבו העניינים הם גבוליים מבחינת חופש הביטוי. חסון מבקש להזיז את הגבול כדי שיגן על הביצים שלו ואני אומר: הביצים של חסון לא ראויות להגנה; בעטו בהן.

24 מחשבות על “חוק הביצים הקטנות ע”ש חסון

  1. אני עדיין בשוק מהכותרת של הכתבה המקורית ומהחלק שממנו נלקחה. איך מאשרים כזה דבר? מקסימום פוסט בבלוג פוליטי הייתי נותן לכתיבה כזו (אל תסתכל עלי ככה, יובל, גם אתה אמרת שאתה לא כותב פה כמו שאתה כותב בעיתון).

    אגב, לא שאני בעד החוק, אבל הראשון שיתבע טוקבקיסט יקבל מתקפת תקשורת ישר לפנים (עם כותרות כמו “מופז טוען בבית המשפט: אשכי אינם קטנים יתר על המידה!“). אני לא הייתי ממהר להיות הראשון.

    (אגב, ב-preview, הכוכביות שלי הופכות להיות bulletים… למה?)

  2. לא לענין לכתוב כותרת שכזו בעיתון כל כך מכובד כמו הארץ.

    אבל , אהבתי את הציניות שהשתמשת בה בלהביע את עמדתך אודות חוק הטוקבקים..

  3. ויש עוד התייחסות לביצים באותו העיתון ובאותו היום.

    כל הפחדים כולם – מאת מיכאל הנדלזלץ

    רש”י כותב “פחדיו = ביציו”, ואבן עזרא מצטט להבהרה מספר ויקרא את רשימת הפסולים לכהונה (פרק כ”א, כ’) וביניהם “מרוח אשך”, שהוא “מעוך ביצים”. נדמה לי שזה מסביר למה בסלנג העברי אומרים על מי שפוחד ש”רועדות לו הביצים”. לעומת זאת, מי שלא מפחד אומרים עליו שיש לו.

  4. העורך, שבחר את הכותרת לטור של אושרי, עשה עבודה מצויינת. לפעמים ביקורת נוקבת ראויה לכותרת בוטה ומשתלחת – ובמקרה של האופורטוניסטיות של מופז דיון בגודל ביציו, או בקיומן, בהחלט במקום.

  5. חוק הטוקבקים לא נועד כדי להגן על שרים מאמירות כגון “יש לו ביצים קטנות”. הוא נועד להגן על אישי ציבור, בכללם שרים אבל לא רק, מאמירות כגון “יש לו איידס”. בעוד שהאמירה הראשונה היא סאטירה, וברור שמהווה ביקורת לגיטימית (כיווןן שהוא מטאפורה), האמירה השנייה היא הפצת שמועה לא מבוססת, שעלולה לפגוע באמת באיש ציבור, לא משנה מה עמדותיו הפוליטיות. אף אחד לא היה מעז לתבוע גולש שהיה מפרסם טוקבק עם המאמר של אשרי. לעומת זאת, הייתי תומך לחלוטין במופז אם היה תובע גולש אשר היה מפרסם (בעקביות, כמובן, יותר מסתם שורה אחת בכתבה אחת) שמועות על חיי המין שלו או על כך שמכר ציוד צבאי לפלסטינים, נאמר.

  6. ואני מפזם בדמיוני את המילים של פרסומת תנובה….ביצים ביצים ביצים ביצים…יש עצה טגני ביצה…ומעניין לדמיין עם היתה לנו שרת ביטחון, מה אז אנשים טובים מה אז?

  7. חשבתי לנסות להגדיר את הגלוב בתור משהו אחד, ופתאום חשבתי שהוא יותר מהכל, משמש בתור מעבדת ניסוי לכל מיני ענייני בלוגים (בלוג קבוצתי עם גברת, בלוג אישי, פוליטי, תקשורת, שילוב של תקשורת וטלוויזיה, בלוג לענייני פחחח וגם מסתבר שקצת יחסי ציבור מול בלוגרים (כרטיסים לסרט)
    ובאותה הזדמנות גם פלאג אינים של וורד פרס.

    בסוף עוד מישהו יכתוב כאן דוקטורט על זה.

  8. אני מניח שסיבה לכך שלא יתבעו דיבה את העיתון היא שהעורך יטען טענת “אמת דיברתי”, ואז יצטרכו באמת למדוד לו…

  9. כלומר, הבעיה היא לא בחוק הטוקבקים אלא בחוקי תביעות הדיבה – החוק מאפשר לעשירים ולעירכי דין לעשות ככל העולה על רוחם מול חלשים ועניים, ואת זה צריך לתקן.

  10. הכי אני אוהב בתביעות דיבה שטענת ה”אמת דיברתי” נשענת על הטיעון ששמו הטוב של התובע לא נפגע מאחר ושמו לא היה טוב מלכתחילה.

    מסתבר שזה טיעון משפטי מאוד תקף, אבל למשל שי ודרור הפסידו מול מתי גולן כשהתגוננו מול תביעת הדיבה שלו.
    ועכשיו רוני מאנה מתגונן עם הטיעון הזה כנגד תביעת הדיבה של גאידמק (וזה מעניין מה בית המשפט יחליט).

  11. הבעיה היא לא אם הטיעון תקף, אלא אם יהיה לך מספיק כסף לשכור עורך דין שיטען את זה. האמת לא רלוונטית.

    ובתור הדיוט, נראה לי “לנפגע היה שם רע” שונה מ “אמת דיברתי”. אם אולמרט יתבע אותי על כך שכתבתי שהוא מושחת, קשה לי להוכיח אמת, אבל אוכל להוכיח שכולם אומרים\חושבים\כותבים כך. אני לא בטוח שזה טיעון תקף משפטית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: