יהונתן קלינגר כותב על מעלליהם של פקידי האוצר – הם מונעים קצבאות מניצולי שואה, הם משפילים אותם, הם דורשים כספים מבעלי עסקים שנפגעו במלחמה. מאחר ובשטח זה אכן מה שקורה, אין טעם לחלוק על כך. אבל, הוא ממשיך וטוען, התנהלות כזו של פקידים עובדי מדינה שקולה, למעשה, להפיכה צבאית: כאילו קציני צה"ל יעשו דין לעצמם, ימציאו מדיניות ויבצעו אותה, בלי שלמדינה יהיה פיקוח.
הבה נבחן את הנושא. חיילי צה"ל מחויבים למלא את פקודות הרמטכ"ל, והוא בתורו מקבל פקודות, לפי הגדרות החוק (ומיטב זכרוני), מממשלת ישראל באמצעות שר הביטחון. באופן דומה, אותם פקידי אוצר אינם קובעים מדיניות, אלא מקבלים הוראות משר האוצר ומנכ"ל משרדו.
כשבעיתונות מופיעות האשמות כלפי פקידי האוצר, שר האוצר שותק. מדוע? כי אז נצטרך לברר האם עובדי המשרד עושים דין לעצמם וממציאים מדיניות – ואז צריך לפטר אותם, או שלמעשה הם מוציאים לפועל את מדיניות השר, ואז הטענות לא צריכות להיות כלפי הפקידים. אבל השר הוא פוליטיקאי ויודע מתי לשתוק. למעשה, שתי האפשרויות מובילות לאותו אדם: שר האוצר. או שהוא מתנער מאחריות למדיניות שלו-עצמו, או שהוא נמנע מלפטר עובד שפועל נגדו. מסיבה כלשהי, אותה אני יכול רק לנחש, בוחרים בארץ להאשים את עובדי המדינה ולא את נבחרי הציבור.
מה שמתקבל זה, בעצם, מן שר אוצר לא-יוצלח כזה, שמושך בכתפיו ואומר: "מה אתם רוצים ממני? זה הכל הפקידים." לא כך מנהלים משרד ממשלתי, ולא כך מתייחס בוס לעובדים שלו: נותן הוראות מאחורי הקלעים ונותן להם לספוג את חיצי הציבור. אדם כזה, כמו שאומרת הקלישאה, לא יכול לנהל גם באסטה בשוק.
כתיבת תגובה