במשך שנים ארוכות הגיע מנשה לוי לביתו של רבין לפתוח סתימות בביוב. במלאות 13 שנה להירצחו של רבין בידי מתנקש קיצוני בתל-אביב, כותב השרברב על הפגישה האחרונה שלהם, בשבת של הרצח הנורא. לפניכם יצחק רבין – גרסת השרברב.

פוליטקאי? מנהיג? ראש ממשלה? יצחק רבין היה קודם כל איש עם בעיות ביוב קשות. נפגשנו בפעם הראשונה כאשר היית שר ביטחון בסוף שנות ה-80. לאה התקשרה אליי ואמרה ששוב הביוב סתום ושנמאס לה. שאלתי אותה איך היא הגיעה אליי. היא אמרה לי שפתחה את דפי זהב ומצאה אותי ראשון: "א. א. א. א. א. מנשה לוי ביוב". באתי אליכם הביתה.

הביוב היה סתום.

פתאום נכנסת. החזקת סיגריה, הבטת בי ואמרת בקול העמוק, קול הבריטון החכם שלך: "הביוב סתום". הרמתי אליך עינים ואמרתי "כן". מאז אותו יום נקשרה בינינו ידידות אמיצה. הייתי מגיע אליכם בחגים, סופי שבוע, ימים או לילות. לא עשיתי לכם חשבון. כלומר עשיתי לכם, אבל בקטנה.

בשבת אחר הצהריים, ביום הרצח הנורא, שוב התקשרה אליי לאה. "מנשה", היא אמרה, "הביוב סתום". אמרתי לאשתי שאני חייב לנסוע לרבין, עזבתי את הילדה באמבטיה, נכנסתי לאוטו ונסעתי. רק מאבטח אחד היה בחזית הבית. רק אחד. ועוד אחד היה במעלית. רק אחד. ועוד אחד ליד הדלת. רק אחד. נכנסתי לבית. "הביוב סתום", אמרה לי לאה והצביעה על השירותים. נכנסתי לשירותים. היה שם מאבטח. רק אחד.

אתה נכנסת לשירותים. "נו מנשה, מה אתה אומר?", שאלת. הסתכלתי בתוך עינייך הכחולות החכמות והמחייכות. פתאום חיככת את ידך על הבטן שלך ואמרת בשקט: "אחחחחחח החמין של לאה, זה משהו". הייתי צריך לרדת לאוטו להביא את הצ'רנוקה שבעזרתה אני פותח את הסתימות. כשחזרתי אתה כבר היית לבוש לאירוע בכיכר. הכיכר הארורה הזו.

"אתה חושב שאנשים יבואו מנשה?", שאלת אותי. "חופשי יבואו יצחק, חופשי", עניתי לך בעודי שומע את ה"פלוק!" המבשר שהסתימה נפתחה. "אין כמוך מנשה", ענית וטפחת לי על השכם. "כמה זה יוצא?". "בשבילך 550 שקל. בלי מע"מ", עניתי.

בדרך הביתה קיבלתי עוד כמה קריאות. בתוך הבתים השונים הצלחתי לראות כמה תמונות בטלוויזיה שהיתה פתוחה. כולם ראו את השידור מהכיכר, כולם. ראיתי אותך שם, מאושר כל כך, שמח כל כך. ידעת שכאשר תחזור הביתה, השירותים כבר לא יהיו סתומים. בסביבות 11 בלילה חזרתי הביתה. פתחתי את הדלת ואשתי צעקה. ידעתי שמשהו קרה; שכחתי את הילדה באמבטיה.

אני מתגעגע אליך יצחק.

הרחבה: יצחק רבין – גרסת השכן.