אני מחבב את דניאל בן-סימון. יצא לי להכיר אותו היכרות שטחית ביותר כאשר הייתי ב"הארץ" אבל משלל הופעותיו וכתיבתו, קשה שלא להתרשם ממנו. אני התרשמתי ממנו לטובה. ובכלל, כך נראה לי, העיתונאים שהפכו בשנים האחרונות לחברי כנסת, העלו את רמתו של בית המחוקקים. שלי יחימוביץ (שיש כאלו שמאוכזבים ממנה, כועסים עליה – ואני עדיין חושב שהלב שלה במקום הנכון), דניאל בן-סימון, ניצן הורביץ ואפילו טומי לפיד, כולם אנשים רהוטים, משכילים, מעניינים. לא עם כולם אני מסכים אבל קשה לי שלא להעריך את החלטתם לקפוץ למים העכורים.
במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מראיין אורי משגב את דניאל בן-סימון, שהתמנה לתפקיד יו"ר סיעת העבודה לפני כשישה חודשים והתפטר מהתפקיד בשבוע שעבר, באיחור של חמישה חודשים ו-30 יום.
בן-סימון סיפר על דרכו המיוחדת של ברק לשכנע את האנשים העומדים מולו והוסיף:
"יש בסיעה אנשים שלא מסוגלים להישיר אליו מבט. האדם היחיד, היחיד, שהוא רוחש לו כבוד כאשר הוא מדבר איתו זה פואד בן-אליעזר. כנראה בגלל שפואד מייצג עבורו שפה שהוא לא מכיר ותחושה אותנטית של שטח. כשהוא מקשיב לפואד, אתה רואה עליו הבעה שונה לגמרי, כאילו הוא יושב עכשיו עם ז'אן פול סארטר".
כך, בכישרון יוצא דופן, מצליח בן-סימון לאבחן את כל מה שרקוב באהוד ברק: אדם שלא רוחש כבוד לאף אחד אבל מתמלא בתחושת יראה כאשר הוא מדבר עם בכיר המסואבים של המפלגה, אדם שמתקשה לחבר שני משפטים, שעיקר עוצמתו נעוצה ביכולתו לגייס ראשי ועדים בשיטות ואמצעים שמאוחר יותר משמשים כממתקים למבקר המדינה. ברק זה מוביל את מפלגת העבודה לאבדון. יהיה זה צירוף מקרים קוסמי אם המפלגה תצליח לשחזר את ההישג המדהים שלה בבחירות האלו ותקבל 13 מנדטים.
כתיבת תגובה