* זהירות, פוסט ארוך.
נתחיל מהסוף.
בקריירה העיתונאית שלי עברתי דברים רבים אבל מעולם לא הייתי נשוא של הבהרה. היום, בעמוד 12 בעמודי החדשות של "מעריב", זכיתי להבהרה שכזו. תמיד יש פעם ראשונה.
לפני כשבועיים פנתה אליי העיתונאית אליען לזובסקי ממוסף "סופשבוע" של "מעריב". היא הסבירה לי שהיא מכינה כתבה על בגידות בעידן האינטרנט והסלולר והיא רוצה לראיין אותי על הזווית הטכנולוגית: כיצד הטכנולוגיות שבהן אנחנו משתמשים משאירות אחריהן טביעות אצבע, שובל של מידע שבאמצעותו ניתן להגיע לכל אחד – גם לאלו שבוגדים בבני הזוג שלהם.
שוחחתי איתה פעמיים ובאחת השיחות סיפרתי על שיחה שקיימתי כעיתונאי טכנולוגיה עם אחד המנהלים הבכירים באינטל. הוא ניסה להמחיש בפניי את הדרך שעושה המחשב הנייד ממכשיר פונקציונאלי למכשיר אישי. כדי להדגים מהו מכשיר אישי, הוא סיפר לי כך:
אותו בכיר סיפר את הסיפור כדי להמחיש טענה אחרת: בדומה לטלפון הסלולרי, גם המחשב הנייד הופך יותר ויותר אישי, אבל לצורך הראיון השתמשתי בסיפור הזה כדי להגיד משהו פוזיטיבי על הטלפון הנייד: הוא אישי, חלק מהזהות שלנו, הוא משהו שאנחנו לא מוותרים עליו בקלות. כמו שניתן לראות, הסיפור מופיע בצורתו המלאה ומדויקת בכתבה עצמה.
כאן אנחנו נכנסים אל מאחורי הקלעים של העשייה העיתונאית. אליען כתבה את הכתבה. היא הגישה אותה לעורך. העורך ערך את הכתבה והניח אותה על העמוד. כאשר המוסף מוכן, מכינים את תוכן העניינים של המוסף. כדי למשוך קוראים, מוציאים "ליד", ציטוט עסיסי שאמור למשוך את הקוראים מעמוד תוכן העניינים ישירות אל הכתבה. זה הציטוט שבחר עורך עמוד תוכן העניינים, שמופיע בעמוד 8 במוסף, מתוך הכתבה של אליען:
הציטוט מדויק. הוא נלקח מהכתבה. התוספת של העורך הופכת את הציטוט למשהו שאני מספר על עצמי: "ד"ר יובל דרור בווידוי מזהיר".
***
לסיפור הזה פנים משעשעות ופנים מרגיזות. הוא משעשע מכיוון שזו טעות תמימה. אין כאן זדון. אחרי הכל, מי שפונה לכתבה נחשף לקונטקסט המלא. אין כאן ויכוח על העובדות: זו לא המילה שלי נגד המילה של אליען. זה משעשע גם מכיוון שמשתמשים ב"וידוי" שלי כמשהו שעשוי למכור את הסיפור. עם כל הכבוד, אני לא נינט ואפילו לא ח"כ זוטר שוידוי (מזהיר) שלו עשוי למשוך את הקוראים פנימה. יש לי תחושה שלא רבים מבין קוראי "סופשבוע" יודעים מיהו אותו ד"ר יובל דרור שמתוודה. מכאן שזו לא רק בחירה משעשעת זו בחירה תמוהה, כמעט הזויה. אבל זה גם סיפור מרגיז. מרגיז מכיוון שזו רשלנות עיתונאית מהמדרגה הראשונה, שבעוד שהיא תמימה, יש לה תוצאות מכפישות מהסוג שיש מי שלאחריהן מרים טלפון לעורך-דין הקרוב למקום מגוריו. זה לא שלא חשבתי על זה.
אבל יותר מכל, בעיניי, זה סיפור על העיתונות הישראלית, על האנשים שמאחורי הקלעים, שנמצאים בלחץ לסגור מוסף ועושים זאת בחובבנות משוועת, על המוטיבציה הבסיסית שמניעה את העיתונות בישראל: החיפוש אחר הצהוב, הסנסציוני, הביזארי, המציצני. הנה יש לנו פה מישהו שמתוודה על סוד כמוס. לא משנה שהוא לא דמות ציבורית, לא משנה שאין כאן וידוי וממילא הוא לא שלו. נדמה לנו שהוא התוודה. זה מספיק. נהפוך את זה ל"ליד".
זו נטייה עיתונאית שהפכה לנטייה תרבותית – או ההפך.
ככתב מדע ב"הארץ" נחשפתי לא פעם לאגדה על המדען ממכון ויצמן (ובגרסאות אחרות מאוניברסיטה אחרת) שהתראיין ל"ידיעות אחרונות" (ובגרסאות אחרות לעיתון אחר) רק כדי לגלות למחרת כותרת בעיתון בה נכתב: "מדען ישראלי מצא תרופה לסרטן". האגדה הזו, שהיתה או לא היתה – זה לא ממש משנה – שימשה כעוגן להסבריהם של המדענים מדוע הם לא מוכנים להתראיין. הם הסבירו לי שהתקשורת הישראלית מחפשת את הסנסציוני על חשבון המדויק, את הצעקני על חשבון העובדתי. הראיונות האלו גורמים לנו יותר נזק מתועלת, הם מובילים למפח נפש.
בזמנו, חשבתי שזו התנשאות מחורבנת, סנוביות במסווה אינטלקטואלי. אתמול בבוקר הכרתי מקרוב את מפח הנפש עליו הם דיברו. זהו מפח הנפש שנגרם למי שהשקיע כשעתיים מזמנו בשיחה עם כתבת רק כדי לגלות שהוכפש על ידי עורך אנונימי.
מכיוון שאני עיתונאי לשעבר, אני מכיר את המנגנונים, מכיר את המערכת, יודע כיצד היא פועלת ומבין את הרציונאל שמפעיל אותה. אני לא מתרגש מהטעות הזו (מרגיזה ומביכה ככל שתהיה), אני מסוגל לראות בה גם את הצדדים הקומיים. אדם אחר, רגיש יותר, פגיע יותר ואולי מנוסה פחות במגעו עם אמצעי התקשורת, יכול להגיב בצורה אחרת לגמרי. הוא מופיע בעיתון בהזמנת כלי התקשורת, הוא התראיין וחלק עם הציבור את תובנותיו רק כדי לגלות למחרת שאותו עיתון הפך אותו בוגד בעיני הקוראים, חבריו ומשפחתו.
יתכן שאגדת ה"מדען ישראלי מצא תרופה לסרטן" מוגזמת וקיצונית אבל כאשר אתה עומד מהצד השני של המיקרופון, כאשר אתה רואה את הקלות הבלתי נסבלת שבה העיתונות מוציאה אותך טיפש, פשוט טיפש, אתה שואל את עצמך "למה אני צריך את זה?". אתה נזכר ש"אף אחד לא הצטער על ראיון שהוא לא נתן" ומסתגר. אתה כותב בכתבי עת מדעיים, מדבר בכנסים סגורים, לא מוכן להעניק ראיונות לאף עיתונאי.
והעיתונות מה? היא נותרת עם ראיונות סנסציוניים עם פליטי "האח הגדול".
כתיבת תגובה