ד”ר יובל דרור בווידוי מזהיר

* זהירות, פוסט ארוך.

נתחיל מהסוף.

בקריירה העיתונאית שלי עברתי דברים רבים אבל מעולם לא הייתי נשוא של הבהרה. היום, בעמוד 12 בעמודי החדשות של “מעריב“, זכיתי להבהרה שכזו. תמיד יש פעם ראשונה.

לפני כשבועיים פנתה אליי העיתונאית אליען לזובסקי ממוסף “סופשבוע” של “מעריב”. היא הסבירה לי שהיא מכינה כתבה על בגידות בעידן האינטרנט והסלולר והיא רוצה לראיין אותי על הזווית הטכנולוגית: כיצד הטכנולוגיות שבהן אנחנו משתמשים משאירות אחריהן טביעות אצבע, שובל של מידע שבאמצעותו ניתן להגיע לכל אחד – גם לאלו שבוגדים בבני הזוג שלהם.

שוחחתי איתה פעמיים ובאחת השיחות סיפרתי על שיחה שקיימתי כעיתונאי טכנולוגיה עם אחד המנהלים הבכירים באינטל. הוא ניסה להמחיש בפניי את הדרך שעושה המחשב הנייד ממכשיר פונקציונאלי למכשיר אישי. כדי להדגים מהו מכשיר אישי, הוא סיפר לי כך:

אותו בכיר סיפר את הסיפור כדי להמחיש טענה אחרת: בדומה לטלפון הסלולרי, גם המחשב הנייד הופך יותר ויותר אישי, אבל לצורך הראיון השתמשתי בסיפור הזה כדי להגיד משהו פוזיטיבי על הטלפון הנייד: הוא אישי, חלק מהזהות שלנו, הוא משהו שאנחנו לא מוותרים עליו בקלות. כמו שניתן לראות, הסיפור מופיע בצורתו המלאה ומדויקת בכתבה עצמה.

כאן אנחנו נכנסים אל מאחורי הקלעים של העשייה העיתונאית. אליען כתבה את הכתבה. היא הגישה אותה לעורך. העורך ערך את הכתבה והניח אותה על העמוד. כאשר המוסף מוכן, מכינים את תוכן העניינים של המוסף. כדי למשוך קוראים, מוציאים “ליד”, ציטוט עסיסי שאמור למשוך את הקוראים מעמוד תוכן העניינים ישירות אל הכתבה. זה הציטוט שבחר עורך עמוד תוכן העניינים, שמופיע בעמוד 8 במוסף, מתוך הכתבה של אליען:

הציטוט מדויק. הוא נלקח מהכתבה. התוספת של העורך הופכת את הציטוט למשהו שאני מספר על עצמי: “ד”ר יובל דרור בווידוי מזהיר”.

***

לסיפור הזה פנים משעשעות ופנים מרגיזות. הוא משעשע מכיוון שזו טעות תמימה. אין כאן זדון. אחרי הכל, מי שפונה לכתבה נחשף לקונטקסט המלא. אין כאן ויכוח על העובדות: זו לא המילה שלי נגד המילה של אליען. זה משעשע גם מכיוון שמשתמשים ב”וידוי” שלי כמשהו שעשוי למכור את הסיפור. עם כל הכבוד, אני לא נינט ואפילו לא ח”כ זוטר שוידוי (מזהיר) שלו עשוי למשוך את הקוראים פנימה. יש לי תחושה שלא רבים מבין קוראי “סופשבוע” יודעים מיהו אותו ד”ר יובל דרור שמתוודה. מכאן שזו לא רק בחירה משעשעת זו בחירה תמוהה, כמעט הזויה. אבל זה גם סיפור מרגיז. מרגיז מכיוון שזו רשלנות עיתונאית מהמדרגה הראשונה, שבעוד שהיא תמימה, יש לה תוצאות מכפישות מהסוג שיש מי שלאחריהן מרים טלפון לעורך-דין הקרוב למקום מגוריו. זה לא שלא חשבתי על זה.

אבל יותר מכל, בעיניי, זה סיפור על העיתונות הישראלית, על האנשים שמאחורי הקלעים, שנמצאים בלחץ לסגור מוסף ועושים זאת בחובבנות משוועת, על המוטיבציה הבסיסית שמניעה את העיתונות בישראל: החיפוש אחר הצהוב, הסנסציוני, הביזארי, המציצני. הנה יש לנו פה מישהו שמתוודה על סוד כמוס. לא משנה שהוא לא דמות ציבורית, לא משנה שאין כאן וידוי וממילא הוא לא שלו. נדמה לנו שהוא התוודה. זה מספיק. נהפוך את זה ל”ליד”.

זו נטייה עיתונאית שהפכה לנטייה תרבותית – או ההפך.

ככתב מדע ב”הארץ” נחשפתי לא פעם לאגדה על המדען ממכון ויצמן (ובגרסאות אחרות מאוניברסיטה אחרת) שהתראיין ל”ידיעות אחרונות” (ובגרסאות אחרות לעיתון אחר) רק כדי לגלות למחרת כותרת בעיתון בה נכתב: “מדען ישראלי מצא תרופה לסרטן”. האגדה הזו, שהיתה או לא היתה – זה לא ממש משנה – שימשה כעוגן להסבריהם של המדענים מדוע הם לא מוכנים להתראיין. הם הסבירו לי שהתקשורת הישראלית מחפשת את הסנסציוני על חשבון המדויק, את הצעקני על חשבון העובדתי. הראיונות האלו גורמים לנו יותר נזק מתועלת, הם מובילים למפח נפש.

בזמנו, חשבתי שזו התנשאות מחורבנת, סנוביות במסווה אינטלקטואלי. אתמול בבוקר הכרתי מקרוב את מפח הנפש עליו הם דיברו. זהו מפח הנפש שנגרם למי שהשקיע כשעתיים מזמנו בשיחה עם כתבת רק כדי לגלות שהוכפש על ידי עורך אנונימי.

מכיוון שאני עיתונאי לשעבר, אני מכיר את המנגנונים, מכיר את המערכת, יודע כיצד היא פועלת ומבין את הרציונאל שמפעיל אותה. אני לא מתרגש מהטעות הזו (מרגיזה ומביכה ככל שתהיה), אני מסוגל לראות בה גם את הצדדים הקומיים. אדם אחר, רגיש יותר, פגיע יותר ואולי מנוסה פחות במגעו עם אמצעי התקשורת, יכול להגיב בצורה אחרת לגמרי. הוא מופיע בעיתון בהזמנת כלי התקשורת, הוא התראיין וחלק עם הציבור את תובנותיו רק כדי לגלות למחרת שאותו עיתון הפך אותו בוגד בעיני הקוראים, חבריו ומשפחתו.

יתכן שאגדת ה”מדען ישראלי מצא תרופה לסרטן” מוגזמת וקיצונית אבל כאשר אתה עומד מהצד השני של המיקרופון, כאשר אתה רואה את הקלות הבלתי נסבלת שבה העיתונות מוציאה אותך טיפש, פשוט טיפש, אתה שואל את עצמך “למה אני צריך את זה?”. אתה נזכר ש”אף אחד לא הצטער על ראיון שהוא לא נתן” ומסתגר. אתה כותב בכתבי עת מדעיים, מדבר בכנסים סגורים, לא מוכן להעניק ראיונות לאף עיתונאי.

והעיתונות מה? היא נותרת עם ראיונות סנסציוניים עם פליטי “האח הגדול”.

32 מחשבות על “ד”ר יובל דרור בווידוי מזהיר

  1. הטעות היא לא רק של העורך של המוסף, או סגנו, שלקח את הציטוט לעמוד התוכן – אלא גם של המשכתב של הכתבה. שים לב שהפסקה שהבאת אמור להסתיים כך:

    … הוא הרבה יותר אישי'”.

    כלומר, הציטוט היה צריך להיסגר על ידי גרש בודד ואז על ידי מרכאות כפולות, משום שזהו ציטוט בתוך ציטוט. עבור עין שמחפשת במהירות ציטוט יעיל לתוכן, שגיאה כזאת עלולה בקלות להביא לטעות המביכה הנ”ל.

  2. אני חושב שזה יותר מרגיש ממשעשע. זה סוג הטעויות שמתרחשות בתדירות הרבה יותר מדי גבוהה ושאפשר למנוע אותן בקלות יחסית, למרות שכולם עסוקים ולחוצים וכו’ וכו’. יש גם אינטרס מובהק של המערכות והמו”לים, כי לא כולם הם יובל וישנם אנשים שיתבעו ויזכו, כי זו רשלנות.

  3. מה זה בכלל “וידוי מזהיר”? אפילו בגוגל הביטוי הזה לא מופיע, רק ל “בווידוי מזהיר” יש שתי תוצאות, זה מפנה לפוסט הזה ולוולווט ומה שהיא כתבה על הסיפור.

  4. “זה לא שלא חשבתי על זה”
    ד”ר יובל דרור מתוודה שלמרות שהוא לא זה שאמר את מה שיוחס לו, יש דברים בגו, עמ’ 90210

  5. אני חושב שבזאת סתמת את הגולל על סיכוייך להשתתף בעונה הבאה של “האח הגדול”. אולי אם תפרסם התנצלות….

  6. יובל, לדעתי אתה צריך להרים את הכפפה שנזרקה אליך בטעות, ולפרסם כאן פוסט נפרד שכולו וידויים מזהירים

  7. גיא פינס (האמיתי?) גנב לי את התגובה.

    אפילו אם זה היה ליד שנאמן לעובדות שמופיעות בכתבה, אפילו אם זה באמת היה ציטוט סנסציוני של נינט – “ד”ר יובל דרור בווידוי מפתיע”, אני מבין; “נינט טייב בווידוי מזעזע”, כנ”ל – מי הגאון שישב וניסח את “ד”ר יובל דרור בווידוי מזהיר”? זאת לא סתם בעיה של חוסר תשומת לב/ערנות (תופעה שכדי להתמודד איתה יש מה לעשות), זה פשוט חוסר כישרון (שנגדו אין מה לעשות).

  8. במחשבה שנייה, אני דווקא יכול לראות את זה כהתחלה של איזו כותרת משנה שהשתבשה (בהנחה שבכל זאת לא מדובר ברפרור לבלוג של ר”ש).

    כותרת: “אשתי פתחה את העיתון של שבת ומאז חיי אינם חיים”
    משנה: ד”ר יובל דרור בווידוי * מזהיר: אל תתראינו למעריב

  9. לצערי, אתה כל כך צודק: העיתונות מחפשת את הסנסציה. אף אחד לא יקרא את המאמר המדעי שפרסמת בניסיון להבין האם יש קשר בינו לבין הכתבה או הכותר, אבל כן יכתבו כותרת ענקית בעיתון. חלילה, זו לא איזו מזימה נוראית או זדון. זה בא סתם משילוב של צורך למכור, חוס מקצועיות, קוצר זמן וחוסר יכולת להתעמק. את הנזק, שהפרסומים הדביליים האלה גורמים (במקרה שלך הוא כנראה לא היה גדול, אבל עדיין), קשה לתאר. איך הולך המשפט: “אבן שזרק טיפש אחד לבאר…”

  10. חשבתי בהתחלה שזה היה מעין שיבוש של “מזהיר בוידוי” שאיכשהו השתבש, אבל נראה לי שזה אכן עוד מקרה מייצג לאופן שבו העיתונות מרוב חיפוש אחר סנסציה מנסה בין היתר לא רק לשכתב מחדש את המציאות, אלא גם לשכתב מחדש את השפה העברית. כנראה שהעורך פשוט ניסה לחפש מילה מאוד בומבסטית ו”מזהיר” נראה לו כמו הדבר הכי מרהיב שיכול להיות, אז יצא לו “וידוי מזהיר”, למה לא? הרי ממילא אין שום וידוי ואין שום סקופ, אז מה זה משנה שגם אין כזה צירוף מילים.

  11. כולכם פספסתם את הנקודה. מילת המפתח במשפט היא ד”ר.
    ד”ר + בגידות = אווו, לא ראינו את זה בא! הוא הרי דוקטור!

    אם לא היית מוציא דוקטורט, זה לא היה קורה.

  12. מה למדת מזה, יובל?

    לאחר שניכוויתי פעם אין-ספור בסיפורים דומים, נחלתי אכזבות ומבוכות, החלטתי להמעיט עד למינימום בראיונות לכלי התקשורת. למרות החיזורים והפיתויים, אני נענה לראיון לעיתים נדירות, וגם זאת לאחר נקיטת אמצעי זהירות רבים (שלא תמיד עוזרים).

    אכן, תקשורת ההמונים מחפשת (במיוחד בעידן זה, לא לשכוח!) סנסציה, כותרות בומבסטיות, פופולריות. רייטינג – זה שם המשחק; לא דיווח אמת, לא יושרה, לא אתיקה ולא אמינות אישית.

    התלמד מזה, יובל?

  13. י
    עשית כאן את טעות חייך –

    במקום ‘לשכוח’ את העיתון על השולחן במטבח וכדי שאשתך תקרא ‘בטעות’ את הטיזר ואז תתבע גירושין בעילה ‘… שאם יש לו מה להסתיר, אז בטח יש לו מישהי!’

    על זה היית תובע את העיתון על מיליונים ומסדר ירושה לילדים (כי לא חשבת על עצמך)!

    במקום זה, הלכת ופוצצת את זה כאן ואפילו שקל-ועשרים מגוגל אדוורס לא עשית … נאיבי!

  14. סיפור אמיתי: כשסיימתי את התזה – וגם עבדתי כראש דסק בעיתון יומי (עובדים משהו משהו המקפים האלה! תודה שליו) – שקלתי לפרסם חלק מממצאיה בעיתון. לא היה מדובר בכותרת ראשית, אבל בהחלט ידיעה שעוברת בקלות את רף ההפניות לשער בכמעט כל יום נתון. לא רציתי לעשות לעצמי קיצורי דרך והחלטתי לשגר את הידיעה בצינורות המקובלים. אלא שבמחשבה שנייה הבנתי שאם הידיעה שלי תטופל ככל הידיעות מסוגה המגיעות לעיתון ותעבור דרך עיתונאי רשלני, משכתב רצוץ וראש דסק סנסציוני, התוצאה תגרום לי להתחרט על עצם הפרסום.
    זה היה רגע עצוב לי כעיתונאי וכחוקר.
    בסופו של דבר נמנעתי מפרסום המחקר. אני חושב ומקווה שלמדתי מזה משהו לגבי טקסטים אחרים וטיפלתי בהם באופן ראוי יותר. ועדיין, כשנגמר הדוקטורט כבר לא היתה לי אפילו התלבטות.

  15. “בזמנו, חשבתי שזו התנשאות מחורבנת, סנוביות במסווה אינטלקטואלי. אתמול בבוקר הכרתי מקרוב את מפח הנפש עליו הם דיברו. זהו מפח הנפש שנגרם למי שהשקיע כשעתיים מזמנו בשיחה עם כתבת רק כדי לגלות שהוכפש על ידי עורך אנונימי.”
    זה שרק עכשיו הכרת מקרוב את מפח הנפש הזה, מלמד שכל עיתונאי, כנראה, צריך להיות פעם בצד השני. כדי להרגיש מה זה. קצת כמו שכל רופא צריך להיות פעם חולה ממש, בבית חולים (לא שאני מאחלת למישהו להיות חולה, כן?). ורצוי יותר מוקדם בקריירה מאשר מאוחר.

  16. ברור שזה מאוד מעצבן, ועלול לעלות במחיר אישי כבד, אבל מצד שני, אם אנשי המקצוע לא מתראיינים לכלי התקשורת, השיח הציבורי בנושא שלהם מופקר בידי אנשים שלא מבינים מהחיים שלהם, אבל מבינים בלעשות כותרות.
    ר’, למשל, נחמיה שטרסלר ביום ו’, שטוען שביטול הפרטת בתי הכלא היא “בלתי חברתית”, תוך התעלמות מכל גוף הידע שנצבר בנושא בתי כלא מופרטים, בעיות באכיפת רגולציה, ועוד ועוד.
    אפשר גם לקרוא את זה רופא בריטי – שעובד גם כעיתונאי בגארדיאן – שנמאס לו מסיקור עיתונאי רדוד.

    ‘שמע, @מושיק, המקפים האלה באמת עובדים מצויין.

  17. אני לא עיתונאי ואפילו לא קרוב לברנז’ה הזו. בסך הכל שלוש פעמים בחיי (שלושתם במקרה באותה השנה) הייתי קרוב להתרחשות שקבלה כותרות בעיתונים וזכיתי – להרף עיין קצר – (ואאלה עובדים, המקפים האלו) לראות את המציאות מול הדיווח אחד מול אחד.

    אני לא מאמין לשום מילה שמופיעה בעמודי החדשות בעיתון מאז.

    זה נשמע אולי מתנשא אבל בחוויה שלי זה בעיקר עצוב. כי אין לי דרך לדעת באמת מה קורה. ולפעמים – חשוב לדעת מה קורה.

  18. יובל, זה בכלל לא פוסט ארוך, התאכזבתי כשראיתי שהוא נגמר יחסית מהר. הטוויטר הזה משנה סטנדרטים של אורך…

    מור (26) – מה האמת במקרה המאוד-דומה-בצורה-מרגיזה (הייתי חייב לשמור על רצף המקפים…) שלך?

    mio@28 – אם כבר אתה כותב בעילום שם – אתה יכול לפרט קצת על המקרים האלה? שלוש פשלות בשלושה מקרים זה מסקרן. האם כולם היו מאותו תחום (מדע וטכנולוגיה, פלילים, כלכלה וכד’) או שכל התחומים לוקים בחסר הזה במידה שווה על פי נסיונך?

  19. למה אגדה אורבנית?

    לפני שנה היה כנס במ. ויצמן על מדע ומדיה (אתה היית בפאנל) והמדען קם וסיפר זאת (הוא אז רץ לקביעות וחשש לגורלו).

  20. “הראיונות האלו גורמים לנו יותר נזק מתועלת, הוא מובילים למפח נפש.”
    ?
    —————————————————————————————-

    היו”ר, אתה שמח על תיקונים או שעדיף להשאיר את הדברים כמו שהם ולא להעיר?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: