לפני כמה שבועות שלחו לי קישור להופעה של רינגו סטאר אצל ג'ון סטיוארט. הוא שר שם את השיר With a Little Help From My Friends של "החיפושיות". רבים שצפו בקליפ, גם אני, סברו שרינגו צריך הרבה יותר מ-little help.
רינגו סטאר אף פעם לא היה הזמר הכי מוכשר בחבורה. למרות שנראה שהוא עושה חיים, קשה להשתחרר מההרגשה שזו סוג ההופעה שהייתם מצפים לה כאשר הייתם עולים על אוניית שעשועים. במקרה הטוב. מה שמעלה את השאלה מה קורה לאמנים גדולים אחרי כל כך הרבה שנים; האם הם משתבחים עם הזמן או שהם מנסים, בצורה קצת פאתטית, לחזור אל ימי התהילה.
חשבתי על העניין הזה כאשר שמעתי את House of the rising sun של The Animals. כל מי ששומע את השיר הזה לא יכול להשתחרר מהעוצמה שיש בקולו של אריק ברדון, הסולן. הנה, ראו אותו כאן בהופעה חיה משנת 1964, כשהוא בן 23 בלבד:
סיפור חייו של ברדון מעניין ואחרי שקראתי עליו קצת הבנתי שהוא ממשיך להופיע, כמו רינגו סטאר, ברחבי העולם כשהוא מזמר את שירי הלהקה ההיא, משנות ה-60. הנה אותו ברדון, באותו מעמד – הופעה חיה – 44 שנים אחרי ההופעה ההיא.
לא יודע מה לומר לכם.
חשבתי על ההופעה הזו, על האנשים האלו שעולים על הבמה פעם אחר פעם, גם כשברור שהם הרבה אחרי השיא שלהם, כאשר צפיתי בסרט הדוקומנטרי ששודר לפני כמה ימים בערוץ 8 על ג'יי די סלינג'ר. בסרט מנסים כמה סופרים להבין את הסיבה לשתיקתו של סלינג'ר. הם מעלים כל מיני השערות. כשצפיתי בהופעה של ברדון שאלתי את עצמי האם יתכן שסלינג'ר שותק פשוט מכיוון שהוא יודע שלא משנה מה יאמר, לא משנה מה יכתוב, הוא אף פעם לא יוכל להוציא מעצמו דבר מרשים, מפעים וחד-פעמי כמו "התפסן"? וגם אם כן, האם היצירה הכי טובה שלך היא סיבה מוצדקת לשיתוק, לשתיקה?
כתיבת תגובה