אבנר גולדמן הגיע לתוכנית ל"מדע, טכנולוגיה וחברה" באוניברסיטת בר-אילן לפני שלוש שנים. לא הכרתי אותו בשנתיים הראשונות שלו בתוכנית אבל בשנה האחרונה, הוא ישב אצלי בכיתה, מדי יום ראשון אחר הצהריים במסגרת סמינר שנתי שהעברתי.
הוא היה איש שקט וחייכן, מיעט לדבר אבל כאשר דיבר זה היה כדי לזרוק בדיחה או כדי לזרוק תובנה אשר נתנה לדיון מימד חדש. בדרך כלל ישב בפינה, ליד אורלי, הקשיב, כתב וחייך. שילוב של שלווה, סקרנות וביטחון עצמי. טייס. פעם אחת הוא לא יכול היה להגיע לשיעור והודיע על כך מבעוד מועד. את שאר השיעורים הוא לא הפסיד. בסוף השנה, כאשר שאלתי אותו על מה הוא מתכוון לכתוב את העבודה שלו, הוא אמר לי שהוא לא מתכוון להגיש. מסתבר, שהוא בכלל לא היה רשום לקורס. הוא בא כדי להקשיב, כדי ללמוד ולמרות שיכול היה לקבל נקודות על נוכחותו בקורס ועל ידי הגשת עבודה קצרה, הוא העדיף לוותר. "באתי לשמוע", אמר לי.
ביום שני אחר הצהריים נסעתי ל"לונדון וקרשנבאום" כדי להקליט אייטם ששודר למחרת. כאשר יצאתי שמעתי את אחת המפיקות בערוץ שואלת את חברתה באימה: "שמעת על המסוק ברומניה?". אלו היו הדקות הראשונות שבהן נודע דבר האסון ואמצעי התקשורת עדיין לא יכלו לפרסם דבר. יצאתי מהאולפנים ונסעתי הביתה. בערב פורסמה הידיעה ולמחרת פורסמו השמות. עברתי על השמות והשם של אבנר קפץ לי מול העיניים ובכל זאת, אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות אבנר שלומד אצלי בקורס; זה לא הגיוני.
מסתבר שאבנר, בן ה-48, היה איש המילואים היחיד במשימה והוא נספה יחד עם חמשת אנשי חיל האוויר והמשקיף הרומני.
חזרתי עכשיו מהלוויה שלו בעיר מודיעין. מאות רבות של בני אדם הגיעו, בהם גם סגל התוכנית בבר-אילן וכמה מחבריו לספסל הלימודים. מדהים בכמה אנשים נוגע אדם במהלך חייו. אבנר היה טייס, איש ישיבת הסדר וכעת דוקטורנט. הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ, טייס יסעור בעצמו, סיפר בקול שבור על אבנר ועל טיסותיהם המשותפות. כולם הזכירו את השקט הנפשי של האיש, החיוך, החוכמה והנעימות, את העובדה שהתגאה בלימודיו. בגיל 48 הוא החל פרק חדש בחיים אבל הפרק הקודם קרא לו לשירות, והוא התייצב.
נשמע כמו מלח הארץ. מאוד מאוד מצער לשמוע על מוות של אדם מרשים שכזה.
עצוב מאד 🙁
אנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים עושה במכנסיו מרוב צחוק.
תודה, יובל, על הבמה שנתת, לשפוך קצת ממה שמרגישים על האובדן הנורא.
הכרתי את אבנר לפני כשלוש שנים, כששנינו הצטרפנו לתוכנית "מדע טכנולוגיה וחברה" בבר-אילן, שהיא למעשה תוכנית להיסטוריה ופילוסופיה של מדעים וטכנולוגיות. תוכנית קטנה ואינטימית, איכותית מאד, ומיד נוצרה כימיה. כשני מהנדסים, חובבי טכנולוגיה ומקצועות ריאליים- הייתה שפה משותפת וקשר הדוק, הרבה מעבר לקשר שנוצר עם שאר החברים במחלקה.
במהלך כל שלוש השנים הקפדנו לתכנן את המערכת ביחד וללכת לכל הקורסים ביחד. החל מהקורסים הקלאסיים של פיש, רז, נוח, המשך בלימודי היהדות, וכלה בקורסים איזוטריים ששנינו מצאנו שהם מרתקים, כמו טכנולוגיות עתידיות, אסטרולוגיה יהודית בימי הביניים, מיסטיקה קדומה ועוד. תמיד- מי שהגיע ראשון לכיתה הקפיד לשמור מקום נוסף לשני.
במהלך הזמן עשינו לנו הרגל קבוע- להיפגש כמה דקות לפני תחילת השיעורים בקפיטריה, שנספיק להחליף סיפורים וחוויות מהימים האחרונים. יושבים על כוס קפה (הפוך, חזק, על חלב דל) ומדברים על הא ודא, וסוחבים את השיחות אל תוך הכיתות, יושבים תמיד יחד וממשיכים לפטפט. כך שמעתי ממך על המשפחה האהובה שלך, על אורית, על הילדים בהם היית כה גאה, על ההורים להם דאגת תמיד, ואיך חלמת שפעם, כשהילדים יגדלו, תזכו גם אתם לטייל בעולם, במקומות אקזוטיים, בדיוק כמו ההורים. דיברנו הרבה על כמה מזל צריך כדי להזדקן בבריאות טובה וליהנות מהשנים המאוחרות, במיוחד לאחר שקרה מה שקרה למנחה הדוקטורט של אורית, והתחדדה ההבנה של כמה החיים שבריריים וזמניים. לאורך כל הדרך שיתפת אותי בגאווה בהתקדמות המהירה של אורית בדוקטורט, עד לטקס הסיום שהיה לא מזמן, ואז הבטחנו זה לזה שעכשיו תורנו, עכשיו נותנים "פוש" ומתקדמים בדוקטורט שלנו, שגם אנחנו נגיע כבר לטקס הסיום.
בשנה האחרונה מצאנו תחום עניין משותף חדש- שוק ההון. נכנסנו לפורומים שונים, החלפנו דעות על מניות, אס-אמ-אסים בכל פעם שאחת החברות ה"מעניינות" פרסמה משהו ב"מאיה", הלכנו יחד לקורסים, להכיר מקרוב את הניתוח הטכני ושוק המעו"ף, החלפנו מידע על עמלות והשקעות, והבנו כמה שאנחנו בסך הכול פיונים במשחק של גדולים.
התראינו בפעם האחרונה במפגש סוף השנה של המחלקה. דיברנו על השנה הבאה, על איזה קורסים ניקח, ועל זה שיאללה, צריך להתיישב ולכתוב את העבודות בקורסים. איחלנו חופשה מוצלחת וקבענו להיפגש שוב אחרי החגים. מי חלם שזה כבר לא יקרה. לפני שבוע שלחתי לך תמונות של הבן מטקס ההשבעה, וחיכיתי לתגובה כלשהי, שלא הגיעה. חיכיתי יומיים, שלושה, ולא ידעתי שבזמן הזה נסעת לרומניה. עד שראיתי את השם על המסך.
מאז- תחושת האובדן חזקה. אפילו לא ידעתי כמה שאתה משמעותי בחיים שלי עד שהלכת. לא יודעת איך זה יהיה- להגיע לפקולטה, ללכת לקפיטריה ולא לפגוש אותך שם, להיכנס להרצאות לבד, לא לראות אותך שם, עם החיוך הנצחי, ההומור הציני, טוב הלב והחוכמה, השיחות המתמשכות. תחסר לי מאד מאד.
עצוב לשמוע.
כולנו ידענו שמשהו כזה עומד לבוא לאחר קריאת הגלוב בשבועות האחרונים, אבל זה לא עושה את זה פחות כואב.
אני מוכרחה להודות שכנתקלתי לראשונה בשמו של אבנר, קיוותי שזה לא אבנר מהתוכנית שלנו. כל פעם שאני מסתכלת על התמונה אני מתקשה להאמין שבאוקטובר הבא, אבנר לא יהיה בתוכנית. אני מכירה את אבנר מהלימודים, למדנו לא מעט קורסים ביחד. אבנר הוא מסוג האנשים שבולטים בשקט, תמיד עם חיוך ובליווי הערה מצחיקה, או מחכימה, מילים מדודות אבל תמיד לעניין ותמיד מעניין. יצא לי לדבר לא מעט פעמים עם אבנר בשנים האחרונות, תמיד בהקשר של הלימודים, הקורסים, המרצים, העבודות שלא הגשנו למרות שכבר עבר כל כך הרבה זמן. לאחרונה התכתבתי איתו קצרות באמצעות המייל בניסיון לשכנע אותו להצטרף לסדנת הכתיבה של יובל, חשבתי שזה עשוי לתרום לו בקידום הכתיבה של ההצעה.
יהי זכרו ברוך
עינת
את אבנר ראיתי בפעם הראשונה לפני יותר משלוש שנים כאשר הגיע למפגש של המחזור שלנו בתוכנית לפני הלימודים בשנת 2007 . אז הוא הציג את עצמו כטייס שהשתחרר מחיל האוויר וזרק איזה בדיחה או שניים לחלל האוויר . הוא היה בעל חוש הומור נפלא ותמיד היה לו איזה משפט מחץ לומר בכל הקשר שהוא. גם אני שוחחתי איתו רבות על הלימודים , הקורסים, ובכלל .
זכור לי מפגש עמו כשחזרתי ללימודים לאחר שישבתי שבעה על אבי שנפטר לפני קצת יותר משנה. הוא יצא מהשיעור עם רז וראה אותי לא מגולח , מיד הוא שאל אותי מה קרה וסיפרתי לו. הוא היה הדמות הראשונה מהתוכנית שנתקלתי בה באותו יום. הוא ניחם אותי , ומיד נכנס חזרה למשרד כדי להודיע על כך לשאר המרצים והסטודנטים באותו שיעור בערב במשרדו של רז. הוא היה באמת גם אדם רגיש, חכם , ואיש שיחה יוצא דופן.
לצערי כאשר ראיתי את שמו על מסך הטלוויזיה ביום שלישי בבוקר מיד ידעתי שמדובר בו. יש משפט שאומר כי אלוהים לוקח אליו את הכי טובים. במקרה של אבנר זו בהחלט לא קלישאה.
יהי זכרו ברוך.
עצוב ומוזר לכתוב "פוסט לזכר". עצוב היה לראות היום את הוריו של אבנר, שלושת אחיו אשתו וילדיו יושבים עליו שבעה, מוקפים בהמוני אנשים שבאים לנחם. אבל בעקבות שלוש השנים שהכרתי את אבנר, אני משערת שהיה בוחר לעצמו את המיתה הזו, אם כי בוודאי לא כל כך מוקדם. הכרתי בקורסים המשותפים הלא מעטים אדם מבריק, יצירתי וחד לשון. חוקר עד הסוף ולא מניח לדברים להישאר עמומים. אדם שיודע להתווכח מתוך כבוד רב לבר הפלוגתא שלו. כשהצגתי עצמי לפני אביו, וסיפרתי שלמדתי עם אבנר אמר לי "אני מקנא בך, הרווחת, הלוואי ויכולתי לשבת שם איתו" ואני הסכמתי איתו לחלוטין. בין המנחמים הרבים, וליד שולחן הזכרון שעומד בכניסה חשבתי לעצמי, שהנחמה בסיפור העצוב הזה היא שהוא מת ללא ייסורים ככל הנראה, ואחרי חיים מלאי עשייה והשאיר אחריו משפחה נהדרת, מורשת וערכים, שיעזרו אולי למשפחתו להתגבר על הבור הגדול שהשאיר.