קטעים מתוך טורו של נחום ברנע, מוסף לשבת, "ידיעות אחרונות", 3.2.2006 (הקיצורים הם שלי)
"בשעה 10:00 בבוקר בדיוק הופיעו היס"מניקים הראשונים בראש גבעת עמודה. הם צעדו אל עבר תשעת הבתים… הם נעו יחד, ללא קול כמו חיה מרובת רגליים, כמו פלנגה רומאית. אחריהם נעו הסוסים, ואחרי הסוסים הדי-ניין הצבאי. "הגסטאפו מגיע", צעק אחד הנערים. "הייל היטלר"… ראשונות עפו האבנים. גשם של אבנים. הדיבורים על זהירות היו בסך הכל התחסדות: מי שמכין ערימות של אבנים ביום שלישי בלילה מיידה אותן ביום רביעי בבוקר.
היו כל מיני אבנים: אבני חצץ ופסולת בניין וטרשים מהטבע ואקרשטיינים שנלקחו מהמתרסים. הן הופעלו כנשק תלול-מסלול: המטרה היתה להגיע אל השוטרים מעל לראשי חברי הכנסת אפי איתם, אריה אלדד ובני אלון, שעמדו בין הנערים לבין השוטרים, ספק מתווכים, ספק מתמודדים על מקומותיהם בכנסת הבאה. אלא שהשוטרים היו חבושים בקסדות, והח"כים חשופים. הראשון שנפצע היה אפי איתם. עיניו כוסו בדם. ניגשתי אליו. התמונה היתה קשה. מהאלונקה שנפרשה לו הודיע איתם שנפגע מאלה של שוטר או מסוס או משניהם יחד. לאיתם יש ראש קשה. אילו סוס היה מתנגש בו, ספק אם הסוס היה נשאר שלם, שלא לדבר על האלה. מצד שני, לא יעלה על הדעת שאבן שנזרקה על-ידי הנוער הנפלא שלנו, הערכי, האיכותי, היא שגרמה לפצע. נכון יותר להאשים את הסוס".
בקטע הזה, ברנע כבר ממש מעתיק ממני.
"אני מודה שאני מתרגש קצת פחות מאחרים נוכח עימותים אלו. מי שנכנס למשחק המחאה צריך לדעת שיש לו מחיר. לא מחיר בנפש, חס וחלילה, אבל מחיר במכות יבשות וסימנים כחולים ותחושה קשה של השפלה. זה נכון לגבי הנערות בחצאיות הג'ינס, זה נכון לגבי הערבים בערערה, זה נכון לגבי האנרכיסטים בבילעין, זה נכון לגבי חברי-הכנסת, העיתונאים, השוטרים"
טוב נו, הוא לא העתיק.
כנראה שפשוט יש עוד אנשים שחושבים כך.
כתיבת תגובה