על סטודנטים, פייסבוק ועתיד ההוראה

קטגוריות: , ,

אני מרצה באוניברסיטאות ובמכללות כבר לא מעט זמן. מיד אחרי שסיימתי את התואר הראשון והתחלתי בלימודי התואר השני, מתישהו לפני 13 שנים בערך, התחלתי לשמש כעוזר הוראה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב.

הוראה מול סטודנטים היא חוויה שמערבת שני חושים מרכזיים: אתה רואה את הסטודנטים ואתה שומע אותם, אבל בעשור האחרון הסאונד השתנה. מסאונד של כתיבה על נייר, רשרוש דפים ו"רגע! דבר יותר לאט!", הוא הפך לסאונד של תקתוקים על המקלדת (ו"רגע! דבר יותר לאט!"). הדבר נכון בסמינרים, בקורסי בחירה ובקורסי חובה; יותר ויותר סטודנטים מקלידים ולא כותבים. למעשה, הסטודנטים הכותבים הופכים בהדרגה למיעוט.

לחדירה המאסיבית של המחשבים הניידים משמעויות רבות. חלקן הנדסיות (הוספת שקעים בכל פינה) וחלקן פדגוגיות. כל מחשב נייד מצויד באפשרות להתחבר לרשת אלחוטית ובכל אוניברסיטה ומכללה קיימת רשת אלחוטית שכזו לרווחת הסטודנטים. הבעיה מתחילה בחיבור המרובע של: מרצה, סטודנט, שיעור, מחשב נייד מחובר לאינטרנט, שכן ברוב המקרים התוצאה הפרקטית היא: מרצה, סטודנט, שיעור ופייסבוק.

השנה אני מלמד מאות סטודנטים. זו לא צורת ביטוי – אני אשכרה מלמד מאות. רבים מהם יושבים בכיתות שלי עם מחשבים ניידים. חלקם גולשים לפייסבוק (או לאתרים אחרים – אבל בדרך כלל לפייסבוק).

ניתן לטעון שסטודנט שגולש לפייסבוק במהלך השיעור הוא סטודנט משועמם וסטודנט משועמם הוא אשמתו של המרצה, שכן אם השיעור היה מעניין הוא היה מקשיב ולא פונה למחוזות אחרים. אני מקבל את הטיעון הזה באופן חלקי בלבד. הסיבה היא שלעתים השיעור אינו משעמם – השיעור תובעני. הוא מחייב ריכוז, מחשבה והתעמקות בסוגיה.

בעולם נטול מחשב מחובר לאינטרנט לסטודנט בשיעור שכזה היו ארבע אפשרויות: לצאת החוצה, להירדם, להשתעמם או להיכנס לעניינים. בעולם של מחשב מחובר לאינטרנט יש לו עדיין את אותן ארבע אפשרויות: לצאת החוצה, להירדם, להשתעמם או להיכנס לעניינים אלא שפייסבוק מעלה הסיכוי שבמידה והוא לרגע אחד לא מתחבר לעניינים (כי הוא משועמם או עייף), הוא מיד גולש, תרתי משמע, למחוזות אחרים.

המשמעות היא שהשיעור צריך להתנהל בקצב של וידאו-קליפ, כזה שלא נותן לסטודנטים לנשום לרגע. יש לי שיעורים כאלו, יש לי קורסים כאלו, אבל לא כולם כאלו. אין מה לעשות, כאשר אתה מנסה לרדת לשורשה של תיאוריה של פילוסוף גרמני, כאשר אתה מדבר על סוגיה סוציולוגית, כאשר אתה מציג קונספט או מזמין את הסטודנטים למחשבה ביקורתית, אתה לפעמים דורש מהם סבלנות והתעמקות (ועוד לא דיברתי על פקולטות שאינן פקולטות למדעי הרוח או החברה).

בעידן של הפרעת קשב וריכוז קולקטיבית, בעידן שבו הגירוי האולטימטיבי נמצא במרחק הקלקה אין להתפלא שסטודנטים רבים מעדיפים לבדוק את הסטטוסים של החברים שלהם (חלקם מעדכנים אותם במהלך השיעור עצמו) מאשר לבדוק את הסטטוס של היידגר. אפשר לטעון: זכותם – הם משלמים, שיבזבזו את כספם. הבעיה היא שהפעילות הזו מבזבזת גם את כספם של אלו שיושבים לצידם. אם אתה משחק במשחק, אם אתה מצ'וטט בצ'אט, אם אתה מעדכן סטטוסטים, אתה בהכרח, באופן ודאי ומוחלט, יוצר הפרעה אצל כל אלו שיושבים לצידך. רק השבוע קרה לי שבאמצע משפט שלי שני סטודנטים החלו להתגלגל מצחוק וכאשר ביקשתי להבין מדוע, התנצלה הסטודנטית ואמרה לי: הוא פשוט הראה לי טוויטים נורא מצחיקים.

בכמה מוסדות להשכלה גבוהה עשו מעשה: ניתקו את הרשת האלחוטית בתוך הכיתות. בעוד שאני מסוגל להכיר בערך של חיבור לאינטרנט בתוך הכיתה, בייחוד בבית ספר שעוסק בתקשורת, אני סבור שבחלק בלתי מבוטל מהמקרים, הערך בחיבור נופל מהתועלת שהוא מייצר.

בעיניי ישנם שלושה פתרונות לבעיה (וזו בעיה). הראשון הוא לקרוא לאחריות מצד הסטודנטים. זה פתרון פאסיבי ולמען האמת בלתי יעיל – לא מכיוון שסטודנטים הם לא אחראים (גם) אלא בעיקר מכיוון שהפיתוי גדול מדי. הפתרון השני הוא לזנוח את מודל ההרצאה הפרונטאלית ולפנות למודל מסוג אחר לחלוטין. הפתרון השלישי הוא לתת בידי המרצה את השליטה על הכפתור שמפעיל משבשי קליטה מקומיים (שכיום לא קיימים במוסדות) של הרשת האלחוטית.

נראה לכם אגרסיבי מדי, פולשני מדי? האם הייתם מסכימים שכל סטודנט יצויד בתוכנה שתאפשר לו בכל רגע נתון ללחוץ על כפתור ולהפוך את המחשב הנייד שלו למכשיר טלוויזיה אשר מציג את כל ערוצי הכבלים כך שבכל רגע במהלך השיעור הוא פשוט יכול להתחיל לצפות ב"האח הגדול"? כאמור, ניתן לטעון – אם זה מה שהם רוצים לעשות בכיתה, שיעשו, אבל המשמעות המיידית של ההצהרה הזו היא זו: הסטונדטים מנהלים את המוסד ולמוסד אין say באשר לדרך שבה הוא מתנהל ובאשר לדרך שבה השיעורים מתנהלים בו.

זהו מסר מסוכן והרסני – לא רק למוסד ולמרצים, אלא גם לסטודנטים שהגיעו אליו כדאי ללמוד. יש כאלו.

תגובות

69 תגובות על “על סטודנטים, פייסבוק ועתיד ההוראה”

  1. לדעתי אתה צודק. משבשי אות הם פתרון מצוין, כמו שיש באולמות קולנוע משבשי סלולר.

    מה שאירוני אבל, הוא שמנסיוני אחוז המשתמשים במחשבים ניידים בכיתות של מדעים מדויקים הוא קטן עד זניח. לא בגלל שהסטודנטים מודעים למגבלות שהוא מטיל על אופי הלימוד וכיוב', אלא בגלל שעד היום לא נמצאה דרך לכתוב נוסחאות מתימטיות בצורה נוחה במחשב עם מקלדת. אולי עכשיו, עם כניסת הסמארטפונים ומחשבי הלוח, המגמה הזו תתהפך.

  2. סליחה אבל בעולם שבו הגלישה הסלולארית הפכה נפוצה אין צורך במחשב נייד כדי לגלוש.
    מספיק שלסטודנט יש אייפון או כל טלפון דור 3 והוא יעשה את אותו דבר גם אם תנתק לו את הרשת האלחוטית של המוסד. ואפילו יוכל לראות סרטים בצפיה ישירה או את השידורים של האח הגדול.

  3. אתה מפתיע אותי. מה עשינו כסטודנטים או כתלמידים, כאשר היה לנו משעמם? כשלא היה לפטופ – ציירנו, שיחקנו משחקים על המחברת עם חברים והעברנו פתקים. אחר כך שלחנו הודעות SMS משועממות. כשהיה לפטופ, ולא היתה רשת אלחוטית, העברתי עשרות שעות של שיעורים משעממים במשחק Age Of Empires ושלל משחקים אחרים שנכנסו בקלות לגרוטאה שהיתה לי אז.

    אז היום, מעבירים זמן עם פייסבוק וטוויטר. זה לא נורא יותר או פחות מסוליטייר או שולה המוקשים. מי שמשעמם לו, ימצא איך להעביר את הזמן, לא משנה כמה שאלטרים תסגור לו.

  4. שרון (2): זה נכון מאוד.

    רויטל (3): כשאת מציירת ציור את מפריעה לעצמך. את לא לוקחת בחשבון את האפקט המדבק שקיים בגלישה באינטרנט, אל פייסבוק, על גבי מסך גדול (ולא בטלפון סלולרי בעל מסך קטן). המשמעות היא נפילה מוחלטת בתשומת הלב של מספר עצום של סטודנטים שנמצאים בקרבת אותו סטודנט. אם יש לך כיתה של 50 סטודנטים וחמישה מהם גולשים בפייסבוק במחשב הנייד שלהם, את יכולה להיות בטוחה שבערך 25 סטודנטים בכלל לא נמצאים בכיתה.

  5. אני דוקא חשבתי על הבעיה של סטודנטים שכן מקשיבים אבל גם מחפשים ומוצאים מידע רלוונטי ברשת.
    מצב שמאפשר לסטודנטים לאשש או לסתור כמעט כל דבר שהמרצה אומר ע"י מציאת מקורות רלוונטיים לנושא השיעור. זה קצת מסבך את השיעור בזה שכל הזמן בודקים את המרצה מכמה כיוונים. לפעמים (אולי לרוב) אפשר ככה להכניס מידע חיובי לשיעור אבל לפעמים המידע שנמצא ברשת לא עובר מספיק סינון אצל הסטודנ שמוצא אותו לעלול להעלות הפרעות שלא תמיד רלוונטיות.

    לפני כמה שנים מרצה בקורס שעשיתי שלח סטודנטים לוויקיפדיה כתשובה לשאלה יחסית בסיסית. היום הם (אנחנו) פשוט נשלוף את המידע הזה תוך כדי השיעור וזה עלול להקשות על המרצה לשלוט בקצב ובעומק של החומר.

  6. יובל: amen to that.

    גלעד – היה לי מקרה אחד של סטודנט שהיה בודק אותי במהלך שיעור, וזה מצויין – הרבה פעמים גם הרצתי אותו לבדוק עובדות בנושאים שנגענו בהם במהלך השיעור בלי שהתכוונתי.
    הבעיה היא, א, שמעטים הסטודנטים האלה, וב' – שהסטודנט צריך חלוקת קשב מעולה כדי להישאר מחובר לשיעור בזמן שהוא בודק משהו באינטרנט. הוא בקלות יכול לאבד את החוט של השיעור, ואז הוא ימשיך מגוגל סקולר לפייסבוק.

  7. אבל יובל, זו בעיקר בעיה של הסטודנטים.
    מכר שלי, שמלמד באוניברסיטה אומר שהוראה זה השרות היחיד שאנשים שמשלמים עבורו ישמחו לא לקבל. כלומר, הם לא חושבים שהם משלמים בשביל ללמוד, הרי מן הידועות היא שבאוניברסיטה משלמים בשביל להבחן, אתה יכול להכנס כמעט לכל קורס כשומע חופשי בלי לשלם שקל- רק בבחינה יבקשו ממך הוכחה ששילמת על זכותך להיבחן. אז אי אפשר להניק עגל שלא רוצה לינוק. אבל נראה לי שמי שיצא נפסד מכך זה העגל ולא הפרה.
    אני כותבת את זה כמי שמלמדת עשרות סטודנטים ובטוחה שגם בשיעורים שלה ישנם גולשי פייסבוק רבים. האמת- לא אכפת לי. זו בעיה שלהם. (כלומר, אלא אם כן הם באים לשעת קבלה או מנג'סים במיילים אין סופיים בשביל לקבל אינפורמציה פשוטה שהועברה בכיתה, אבל אז אני פשוט אומרת להם שיתעדכנו אצל סטודנט שטרח להיות בכיתה בגופו וברוחו כאחד)

  8. […] This post was mentioned on Twitter by Yuval Dror and ehudk, Amit T.. Amit T. said: אינטרנט אלחוטי בתוך הכיתות: כן או לא? מה דעתכם? http://ow.ly/3eNV4 […]

  9. אפילו כשהייתי יחידה עם הלפטופ בכיתה מלאה בסטודנטים (לפני כעשור), אף אחד לא דחף את הפרצוף שלו למסך שלי ולא יצרתי הפרעה לאף אחד. מה כל כך מעניין בלדחוף את האף לתוך הפייסבוק המשעמם של זה שיושב לידך? ואם שני תלמידים סתם מדברים אחד עם השני, זה לא מפריע? עדיף שיגלשו בשקט מאשר שיקשקשו.

    גם אני מעבירה הרצאות, במכללות שבהן לכווווולם יש לפטופ וכולם גולשים תוך כדי. יש תמיד את אלה שמשתתפים באופן פעיל, אלה שרק מקשיבים ואלה שסתם במקרה נמצאים בכיתה. נראה לי לא סביר לצפות מכולם להתעניין במה שיש לך להגיד. כבר עדיף שיתקתקו שטויות לחברים שלהם מאשר שיירדמו לי מול הפנים.

  10. כסטודנטית שלך – יובל (הנה גיליתי..חשבתי שאני אשמור את זה יותר זמן בסוד),
    מצד אחד אני מסכימה עם הרבה מהטענות שלך, מצד שני אני יכולה לספר מניסיוני האישי –
    בשנה ראשונה ללימודים כתבתי (יותר נכון ניסיתי לכתוב וללא הצלחה) במחברות וקלסרים. השנה התקדמתי ואני מגיעה עם לפטופ לשיעורים – הצעד החכם ביותר שעשיתי בהקשר ללימודי.
    לראשונה אני באמת מסכמת את הרצאות המרצים, כל כך פשוט ונוח. בנוסף, הכל מסודר ומאורגן אצלי במחשב, נגיש וזמין. שאלת שאלה על השיעור הקודם? לא עוברת דקה וכבר שיעור מספר 6 על בלוגים נמצא מול עיני. טיעון נוסף הוא העובדה שמרצים רבים מלמדים בעזרת מצגות ובעזרת הלפטופ ניתן לפתוח את המצגות ולעקוב אחר החומר הנלמד.
    אז נכון אני מודה אני נכנסת לפייסבוק, לתיבת המייל, ל-YNET ועוד.. אבל – מבחינתי כל פעם שאני נכנסת לשיעור זו קבלת החלטה מחדש. כלומר, אם נכנסתי לשיעור אז ההחלטה שלי היא להקשיב, ללמוד, לרשום ולסכם את החומר. אם אני לא מתכוונת להקשיב אני לא אכנס לשיעור מלכתחילה. זו הגישה שלי. סטודנטים עם גישות אחרות? בעיה שלהם.

    אני חייבת להוסיף עניין שפחות קשור לנושא הדיון אבל חשוב לי לציין אותו – מחברות. קלסרים, פלאפונים או לפטופים. עבר או הווה – בסוף כל החומר הנלמד בקורס עובר לפני תקופת המבחנים במייל בין כל הסטודנטים. כך היה וכך ימשיך להיות. עובדה.
    המרצה , מי שעומד מול עיני הסטודנט, הוא הגורם המכריע והמשפיע – הוא משפיע אם סטודנטים יכנסו לשיעור, יקשיבו או יפריעו, ישתתפו או ישתקו. הכל מתחיל ונגמר במרצה.
    כתבת נימוק נגד זה בפוסט שלך – אבל הנה אני – דוגמא חיה ונושמת לעניין. אין לי ולא היה לי שום עניין ב-WEB 2.0, אבל בכל זאת אני לא אפסיד שיעור אחד שלך – למה? פשוט מאוד – אתה מעביר את החומר בצורה מעניינת. נקודה.

  11. אני מסכים עם רוב מה שכתבת וזו אכן בעיה. כמו כל בעיה יש לה הרבה גורמים ונדרשים מספר דרכים להתמודדות איתה. אני מלמד בארה"ב, כך שאוכלוסית הסטודנטים שלי יותר ממושמעת מהסטודנט הישראלי הממוצע (אין מה לעשות, אמריקאים יותר ממושמעים מישראלים, וזה לא בהכרח דבר טוב בכל דבר – למשל, אין להם יכולת חשיבה עצמאית). אני מלמד הנדסה, שזה גם כן אנשים בגדול יותר "מרובעים" מאשר מדעי החברה. יש לי כיתות של בין 20-50 איש בד"כ. הנה כמה דברים שאני שמתי אליהם לב:
    1. להתחיל כבר בסילבוס. מבחינתי הסילבוס הוא מעין חוזה ביני לבין הסטודנטים. אמנם חוזה חד צדדי כי רק אני כותב אותו, אבל עדיין זה חוזה שמגדיר את החובות והזכויות שלהם ושלי במהלך הרבעון. למדתי שאם אני מגדיר בתחילת הרבעון מה המדיניות שלי לגבי נושאים מסוימים (למשל, אקסטרה קרדיט או איך להתמודד עם אנשים שלא מגיעים למבחן) אני תמיד יכול לחזור לנקודה הזו כנקודת בסיס. אחד החוקים שלי הוא שאסור להשתמש במחשב נייד בכיתה. זה מוריד באופן אוטומטי 75% מהסטודנטים שחשבו להשתמש בו ומעביר את ה- 25% האחרים לסוף הכיתה. מעולם לא אכפתי את החוק, וגם אני לא מתכוון לעשות את זה כי אני לא גננת, אבל על ידי זה צמצמתי את רמת הרעש והעברתי אותו אחורה. נשאלתי כבר בעבר מה אעשה אם מישהו יגיד לי שהוא משתמש בלפטופ לצורכי לימוד (כמו סיכומי שיעור). א. מעולם לא הגיע סטודנט לבקש את זה. ב. התשובה שלי לזה מוכנה מראש – כל ההרצאות שלי מועלות לאתר של הקורס לפני הזמן. אם מישהו רוצה לשבת עם ההרצאות שלי הוא יכול להדפיס אותן ולכתוב הערות עליהן. אנשים הסתדרו בלי לפטופים עד לא מעט שנים אחורה, אין סיבה שלא תהיו מסוגלים להסתדר בלעדיהם בשעה הקרובה.
    2. אם הייתי מלמד בארץ, וכאמור אני מניח שהסטודנטים בארץ הרבה פחות ממושמעים, אני מניח שהוראות הסילבוס לא היו מתבצעות באותה קלות כמו בארה"ב. כנראה שהיתה נדרשת אכיפה. מדי פעם זה לא נורא אם עוצרים הרצאה באמצע ואומרים לאותה חבורה שמפריעה לשאר הכיתה לסתום את הפה. יש הרבה דרכים לעשות את זה, חלקן מצחיקות וחלקן מרושעות.
    3. בעיניי להיות בכיתה דורש סוג של ריספקט. כשאני מגיע לשיעור אני מכבד את הסטודנטים שלי בכך שאני מעלה הרצאות לאתר כשהן (עד כמה שאפשר) נקיות מטעויות, בדוקות, ערוכות, ואני מגיע לשיעור בלבוש מסודר, בזמן וכד'. באותה מידה אני מצפה מהם לריספקט: שיקשיבו, שישתתפו ושישאלו שאלות אם יש להם. זה לא תמיד קורה, נכון, ואני בטוח שגם אתה עובד ככה, אבל הפיתוי של סטודנטים להפריע למרצה שמכבד את הסטודנטים שלו קטן יותר.
    4. יש בכיתות גדולות יתרון של אנונימיות. סטודנטים יודעים שבכיתה גדולה הסיכוי של המרצה להכיר כל אחד מהם בשם הוא נמוך ומרשים לעצמם יותר (בדיוק כמו שאנשים מרשים לעצמם לכתוב טוקבקים מזוויעים תחת מעטה האנונימיות). גודל הכיתה האידיאלי הוא 15-20 איש. מתחת לזה אין מספיק דינמיקה לעורר דיון ומעל ל- 30-35 כבר נוצרת שכבה של אנשים שאתה לא מצליח לחדור אליהם לא משנה כמה אתה מתאמץ. הפתרון הוא להקטין את הכיתות, אבל זה כמובן מגיע במחיר כלכלי גבוה שאף אוניברסיטה לא מוכנה לשלם. הפתרון השני הוא להרים ידיים ולהתמקד ברוב הדומם (תרתי משמע). זה לא נורא אם אותה חבורה של פייסבוקאים תיכשל בקורס ותבוא לבכות אח"כ. זה קורה לי הרבה (שבאים לבכות בסוף הקורס), ואני חייב לציין שיש לא מעט הנאה בלראות אותם מנסים לתרץ את הכישלון שלהם במקום לקחת אחריות על המעשים שלהם. אולי אם ייצא לך שם של אחד שהקורסים שלו קשים אנשים יקשיבו מחשש להיכשל.
    5. הנקודה הכי חשובה: לא לקחת ללב. את זה אני לא מצליח ליישם, אבל שמעתי שזה עובד נהדר.

  12. באמת יש באולמות קולנוע משבשי סלולר? ולא אומרים לנו כלום על זה? זה חוקי? מה אם יושב שם מישהו ומחכה לשיחה מאוד דחופה? גיסתי רופאה והטלפון שלה תמיד פתוח למקרה שיקראו לה באופן דחוף לבית חולים, דבר שקורה לפעמים. ואפשר לחשוב על עוד דוגמאות – מישהו שמחכה להשתלה וכולי.

  13. מה הטעם בחסימה של מיילים? למה לחסום את כל הרשת? אפשר לחסום לפי דומיין: חוסמים את פייסבוק וטוויטר (אפשר גם את יוטיוב) ומשאירים את שאר הרשת פתוחה. אם רוצים, אפשר גם לחסום לפי שירות (ICQ, MSN וכד').
    אבל גם אם חוסמים את כל הרשת וגם אם חוסמים חלק ממנה, זה כמובן לא ימנע גלישה לאתרים האלה דרך מודם סלולרי, למי שיש. הפתרון לא צריך להיות טכני, לדעתי. צנזורה היא אף פעם לא פתרון. הפתרון הוא חינוך או הסבר. מה אם בתחילת ההרצאה, בזמן שמבקשים לכבות טלפונים סלולאריים, פשוט מבקשים לא לגלוש לאתרים כמו פייסבוק או טוויטר? גם אם יהיו כאלה שלא ייתייחסו לבקשה (ויהיו), עדיין יהיו את אלה שלא יגלשו לאתרים האלה פשוט כי ביקשו לא לגלוש אליהם במהלך ההרצאה, לא?

  14. מהניסיון שלי יש אפשר לפלג בקלות את ההרצאות בהן סטודנטים פותחים לפטופים וגולשים, ואלה שלא. נראה לי שזה מעיד משהו על טבע ההרצאות, וזה לא בהכרח מפני שהן משעממות או איטיות – דווקא ברוב הקורסים האיטיים והמסובכים אף אחד לא מעז לפתוח לפטופ, כמעט כולם עסוקים בלהקשיב ולהבין מה קורה.

    עקרונית חסימה נראה לי דבר לא רציונלי מפני שזה לעשות בדיוק הפוך למה שהיינו רוצים מהרשת – לתת גישה 24 שעות ביממה לכל אדם לכלל הידע האנושי.

  15. דורון ניר

    אני אומר – תן למחשבים שלהם לעבוד עבורך בזמן השעור.
    השיעור הוא על היידגר? שלח אותם ללינקים של הביוגרפיה שלו בוויקיפדיה, והפוך את השיעור למשחק שבו אתה שואל שאלות על החומר והם צריכים לחפש את המידע ברשת ולתת לך אותו כמה שיותר מהר.
    ככל שתרתום את תשומת הלב שלהם ואת המחשבים שלהם לנושא בזמן השעור, ככה הריכוז שלהם יגבר. חשוב מכך, המחשב יהפוך לחלק מהשיעור וככזה יפסיק להיות משהו ש"בורחים" אליו.

  16. דורון (15): אני לא מתלהב גם מהשיטה הזו. הסטודנטים הם לא ילדים בכיתה ה' ואני לא צריך להפוך את השיעור שלי למשחק. הם הגיעו למוסד אקדמי ואני לא מרגיש שעליי לשעשע אותם כל הזמן. having said that, אני גם לא מאמין בשעמום. השיעור צריך להיות מעניין, עשיר, עמוק וכזה שמזמין חשיבה ודיון אבל מכאן ועד "בואו נראה מי הראשון שמוצא מתי נולד קאנט", המרחק גדול.

  17. יואב איתמר

    יש לי את הפיתרון האולטימטיבי. אפשר לנהל שיעור בלי להשתמש במחשבים כלל. אתה אומר לסטודנטים שהם יקבלו את כל החומר בסוף השיעור, אם במצגת ואם כטקסט ולכן אין להם מה להשתמש במחשב, וכל השיעור מוקדש לפיתוח החשיבה ולשאילת שאללות ברמה שש בטקסונומיה של בלום.
    http://www.slideshare.net/yoramorad/2009-3672243

  18. תלמיד תיכון

    אהבתי את הטקסט ואני מסכים עם כל מילה.
    הבעיה הזאת קיימת בצורה נרחבת בהרבה כשמגיעים לתיכונים (לפחות באזור שאני גר בו) רק השינוי היחידי הוא שהגלישה היא לא דרך מחשב נייד אלא דרך סמארטפון כזה או אחר.
    כשאני אומר שהבעיה נרחבת – כ80 אחוזים מהתלמידים בשכבה שלי נמצאים בפייסבוק בזמן השיעור (סטטיסטיקה מאוד לא מדוייקת ע"פ משתמשים שמחוברים לצא'ט בזמן שיעור).
    אני אחזור קצת על הדברים שנאמרו ואומר שכשיושבים משני צדדי ומלפניי אנשים שגולשים בפייסבוק אין לי שום סיכוי ללמוד ולהתרכז (גם כאשר המסך הוא קטן ומוחבא).

    ד"א – אצלנו, לא לומדים. מי שלא בפייסבוק בזמן השיעור, משחק באייפון. מי שלא באייפון ולא בפייסבוק כנראה ישן.

  19. שמחה רבא

    להבדיל אלף הבדלות, אני לא מדברת בסלולרי כשאני אצל הספר והוא גוזר. יש חוסר כבוד בגלישה או בכל עיסוק צדדי אחר במהלך שיעור. באתם למוסד כדי ללמוד. אם באתם רק להיבחן – אל תכנסו להרצאות.
    מרצה טוב זקוק לקהל טוב. זה ענין של תרבות וכיבוד האחר.

  20. דורון ניר

    שבו, לא שבוא. (הערה לעצמי – לא לכתוב טוקבקים תוך כדי האזנה לשיחות ועידה…)

  21. דורון ניר

    אני מבין שאתה לא מאמין במשפט "Whatever Works" בהקשר של לימודים אקדמיים. כיוון שכך, אני מציע שתאמץ את הגישה האחרת, שדי אופיינית לאנשי אקדמיה: לרטון. המאמר הזה הוא התחלה מצויינת.

  22. רוני רוזמן

    אני מסכימה עם שמחה רבא. אחת המטרות והתרומות של לימודים גבוהים היא חשיפה לעולם תרבות ותוכן, וישיבה שקטה וקשובה בכיתה היא חלק ממנו. היכולת לשמור על קשב וריכוז, לכבד את המרצה גם אם הוא משעמם ולעקוב אחר הנאמר גם אם זה לא מאוד מעניין היא בעלת חשיבות בפני עצמה (במיוחד בימינו, כאשר כל אדם שני סובל מהפרעת קשב מדומיינת או אמיתית ואף אחד לא מסוגל להתמקד במשהו שלוש דקות בלי לזפזפ). סטודנטים חסרי תרבות ודרך ארץ שעוברים את הבחינות הם כישלון של המערכת (טוב, לא באמת של המערכת, של הוריהם) ואין בהם כל ערך. אין כל פסול בלנסות לחנך אותם, ולא רק ללמד.

  23. אם הייתי מאמין במשפט Whatever Works הייתי מלמד לצד שתי חשפניות ועוז אלמוג, מקצר את השיעור דרך קבע ב-30 דקות ובסוף השיעור מזמין את כל הסטודנטים והסטודנטיות לבירה. תאמין לי שהנוכחות בכיתה היתה 100%. למעשה, 120%.

    לא, אני לא מאמין ב-Whatever Works וחבל לי שבעיניך כך צריך למסגר את הדיון: הפוך את השיעור למשהו אינפנטילי כדי שהסטודנטים יאהבו אותו (ולכן לא יגלשו באינטרנט במהלך השיעור) או רטון. אני מוצא את המסגור הזה פחות מעליב אותי ויותר מעליב את הסטודנטים.

  24. שאלה קטנטונת לפני תשובה ארוכה יותר – האם אתה באמת מאמין שכדי לקבל ציון גבוה בקורס סטודנט צריך להגיע לשיעור, ולהקשיב בו? לחילופין, האם סטודנט שישקיע את אותה כמות זמן בקריאת סיכומים ובקריאת הספרות הנלווית יקבל לדעתך, בקורסים שלך, ציון גבוה יותר או נמוך יותר מסטודנט מקביל שהגיע והקשיב?

    כן, אני יודע ששאלתי על *ציון*, ולא על דברים אחרים. לא במקרה.

  25. אסף (24): אני לא "באמת מאמין", אני יודע. אני יודע כי בדקתי כמה (וכמה) בחינות ועבודות בקריירה שלי ואני יודע מצוין להבחין בין כאלו שהיו בשיעור לבין כאלו שקראו את השיעור ממישהו שהיה בשיעור. לא רק שאני יודע להבחין, אלו שקוראים סיכומים לעומת אלו שמגיעים לשיעור כמעט תמיד – אין אף פעם דברים מוחלטים בעניינים האלו – מקבל ציון נמוך יותר.

    אגיד לך משהו נוסף. בשנה שעברה עשיתי בדיקה סטטיסטית של העניין באחד הקורסים שלי. הסתבר שבקרב אלו שלא היו בשיעור הציון הממוצע היה נמוך בכ-10 נקודות בהשוואה לאלו שהיו בשיעורים, ארבעה מבין חמשת הציונים הגבוהים בכיתה היו שייכים לכאלו שהופיעו לשיעור והסיכוי שלך להיכשל במבחן זינק ב-100% אם לא היית בשיעור בהשוואה לאלו שהיו בשיעור.

    זה עד כדי כך פשוט.

  26. אפתח בכמה גלויים נאותים:
    אני סטודנטית, אני מסכמת, אני כותבת במחברת ולא בלפטופ.
    למה? כי אני מעדיפה שהפייסבוק/מייל/וואטאבר שלי יהיה בלתי-זמין.
    וכן, באולם גדול, שלפנייך יש שלוש שורות, וחצי מהן בפייסבוק או משחק באבלס, זה מסיח.
    כשמשעמם לי אני קוראת את הביבלוגרפיה לקורסים אחרים. שקט ואני מפריעה רק לעצמי (סוג של).
    חוץ מזה אני אוהבת להיות עם המרצה בקשר עין יחסי, והלפטופ מונע את זה בדיוק.
    בקיצור – משבשי קליטה זה יופי של רעיון.

  27. יובל, קשה לי לקבל את זה.
    כלומר, אני בטוח שזה אכן המצב. אבל הסיבתיות רחוקה מלהיות ברורה. תלמידים משקיעים מגיעים לשיעורים. הם מגיעים בגלל שהם תלמידים טובים, הם לא תלמידים טובים בגלל שהם מגיעים.

    יצא לי בכמה קורסי יסוד לא לטרוח כלל להגיע לכיתה. ללא ספק, הציון שלי היה נמוך מממוצע הכיתה. באותה מידה, הציונים שלי היו נמוכים מהממוצע גם בשאר קורסי היסוד. כי אני סטודנט פחות טוב מאחרים.
    (בסמינרים למיניהם הציונים שלי קפצו פלאים. כי כשאין מבחן בסוף, אמות המידה שונות לחלוטין. אבל לא זה העניין כרגע.)

    לא פעם בשיעורים, בין אם בקורסים המוניים ובין אם בקורסים קטנים ישבתי עם מחשב פתוח עם הסחות דעת. לא פייסבוק, בהכרח, אבל דברים. אני לא חושב שפגעתי בעצמי, ואני לא חושב שפגעתי בסובבים אותי. אני לא חושב שההשתתפות שלי בשיעור נפגעה. שיעורים שעניינו אותי, השתתפתי בהם על אף הסחות הדעת. שיעורים שלא היו מעניינים? לא. כן, אני יכול לטעון ולספר על פעמים ששלפתי מה"אינטרנט" פרטי מידע שהעשירו את השיעור. ואכן היו כאלו. אך הן לא מעניינות.
    הן אינן מעניינות, כי לא זאת הנקודה. אתה לא אוהב לראות את הדברים בצורה הזאת, אבל אתה שכיר. בעל מלאכה. אתה מקבל את כספך מהמדינה\מכללה כדי שתעשה עבודה מסויימת, שאני משלם עליה. אם דרך מיסים למדינה, ועד לשכר הלימוד (המסובסד) לאוניברסיטאות, או (הבלתי מסובסד) למכללות. אני בא לקבל שירות. ומי אתה (ותחליף את ה"אתה" בכל מרצה אחר, כדי להרחיק את הדיון מהרגשות האישיים שלך) שתאמר לי איך לקבל את השירות?
    נכון, יש לך גם מחוייבות לממסד\חברה\מדינה, והמחוייבות הזאת מתבטאת בציון שאתה נותן בסוף הקורס. אם לדעתך לא קלטתי את החומר, אתה מכשיל אותי. אם לא, לא. ובהנחה שאני לא מפריע לסובבים אותי (שאני יודע שאתה חולק עליה), אין לך שום זכות למנוע ממני לעשות מה שבא לי.
    כמובן, היו גם סמינרים (שניים), בהם המרצה הגדיר מראש שאין צורך במחשבים, ומאחר והיה מדובר בשיעורים מבוססי דיון, אז הדרישה גם היתה סבירה. כן, אם אני מצופה להשתתפות פעילה כל זמן השיעור (ולא לקבל חומר ולעכל אותו, ולשאול רק כשלא ברור), אז הדרישה סבירה והגיונית.
    בכל מקרה אחר, לא. אני (ושאר הסטודנטים, כמובן) אדם בוגר, שאחראי למעשיו. אני לקוח משלם.

    והמוזר הוא שכמעט רק אני מביע את הדיעה הזאת כאן. חיפשתי באיזה קורס שאני לוקח בימים אלו וקשה לי להגיע לכל עור מישהו שמסכם. מתוך מעל שלושים לפטופים פתוחים בכיתה, לא מצאתי אף אחד שהודה בזה שהוא מסכם. הדיעות שאני מביע כאן אינן קיצוניות או מיוחדות. הנוכונות להביע אותן? משום מה כן.

  28. דורון ניר

    יובל, אני לא חושב שיש משהו מעליב במה שהצעתי. למעשה, אני קצת לא מבין את מה שאתה מנסה לומר. הצגת בעיה. הבעיה קיימת, מובנת וידועה כנראה לכל מי שעבר במוסד אקדמי. הבעיה, לצערי, היא הרבה יותר רחבה מהעובדה שסטודנטים חסרי סבלנות כלפי השיעורים שלך וגולשים בפייסבוק תוך כדי: הבעיה האמיתית היא שלימודים אקדמיים בכיתה הם פורמט קצת ארכאי, שלא תואם את הצורה שבה בני אדם רוכשים ידע ואינפורמציה היום. האקדמיה, בצורתה ההיסטורית (לטעמי לפחות) היא מוסד שאבד עליו הכלח. אנשים שרוצים לרכוש ידע יכולים לעשות זאת מהר יותר, קל יותר וזמין יותר מהשעור שלך ומהקורס שלך. אם אתה רוצה באמת לשנות משהו, נסה לדמיין איך צריכה להתפתח האקדמיה כדי להכיל את מה שאתה מלמד. איך יוצרים סביבה שבה לא מנהלים שיעור לכמה עשרות סטודנטים משתעממים בו זמנית. איך יוצרים סביבה שבה סטודנטים מגיעים לשעור כשהם מוכנים להפגין ידע ולדון בו ולא בהכרח לרכוש אותו. זה (אולי) יהיה מוסד אקדמי שהייתי רוצה ללמוד בו, ושאין סיכוי שסטודנט יפתח את הפייסבוק בזמן השעור, פשוט כי הוא מעורב מדי.

    אני מקבל את התחושה שאתה רוצה להעלות את הבעיה, אבל לא לשנות שום דבר בתנאים שיוצרים אותה. ואתה יודע מה אומרים על מי שחוזר על אותה פעולה בציפיה לתוצאות שונות.

  29. גם אני מרצה במכללה (לא המכללה למנהל) ואני רוצה להודות לאסף על מה שהוא כתב מכיוון שהוא מייצג את כל מה שרקוב בתפישת העולם של הסטודנטים. "אני לקוח משלם". זהו. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר. אם אני משלם אני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני יכול להיכנס ולצאת מהשיעור מתי שאני רוצה, אני יכול לבוא או לא לבוא, אני יכול להקשיב או לא, לדבר בשיעור או לא, לגלוש לפייסבוק או לא. אני שילמתי ולכן קניתי את הזכות לעשות מה שאני רוצה ומי אתה (כך במקור) מי אתה שתגיד לי אחרת. הרי אני – שילמתי! אתה שכיר כאן. אתה מקבל משכורת כי אני הסכמתי לשלם לך או בגלל שהמדינה, ברוב טיפשותה, משלמת לך. אבל אתה לא תגיד לי איך להתנהג ואם תגיד לי, הרי שאתה יכול לקפוץ לי.

    אם מישהו רוצה להבין איך נראה הסטודנט הישראלי הממוצע, איך נראית ההשכלה הגבוהה בישראל, כל שהוא צריך לעשות הוא לקשר לטקסט הזה של אסף.

    אלו בדיוק מסוג הסטודנטים שקונים השכלה גבוהה, שמתייחסים אליה כמו אל הופעה בפאב. אם אני רוצה אני אעשן לך מול הפנים, אצעק באמצע ההופעה ואקיא אליך כי אני שיכור. אני שילמתי ואתה פה רק הליצן. אלו מסוג הסטודנטים שמציפים את האוניברסיטאות ואת המכללות, אלו הסטודנטים שמערכת ההשכלה הגבוהה צריכה להקיא מתוכה אבל במקום זה היא לוקחת מהם כסף, סותמת את האף, נותנת להם 70 ותואר ראשון.

  30. שלומית – אני לא סטודנט ממוצע, משום בחינה.
    אבל אם את רוצה לטעון טיעון, כדאי שתסבירי גם *למה* הגישה הזאת כל כך נוראית בעינייך. *מה* בדיוק כל כך רקוב כאן. כי אני את העמדה שלי ניסיתי להסביר. את? את רק מטיחה רפש. אני מניח שאני לא צריך ללמד אותך לבנות טיעון. אני יכול רק לבקש ממך לעשות כן.

  31. אסף, אם לא הבנת מכל מה שכתבתי את הטיעון שלי הרי שהבעיה חמורה ממה ששיערתי. קרא שוב את מה שכתבתי ואם עדיין לא תמצא את הטיעון שלי אלא רק "הטחת רפש" אאלץ להרים ידיים. אני מקווה שאחרים יבינו בכל זאת.

  32. דורון (28): אני רוצה קודם כל להדגיש שאני לא מרגיש שהסטודנטים שלי משועממים והמשובים שאני מקבל בקורסים השונים שאני מעביר מלמדים זאת (וגם השיחות שאני מנהל עם הסטודנטים שלי, המיילים שאני מקבל מהם, הפניות שלהם אחרי השיעור ולפניו ועוד). אין ספק שכאשר בפניך כיתה (לא בודדים) משועממת, אתה כמרצה צריך לשאול את עצמך כמה שאלות, אבל בשום שלב לא תיארתי מצב שבו יש "כמה עשרות סטודנטים שמשתעממים בו זמנית" ולא ברור לי איך הגעת למסקנה שזה המצב שאני מתאר. דיברתי על מקרים נקודתיים, בודדים, שלדעתי יש להם השפעה הרבה יותר נרחבת מהכמות האמיתית שלהם בתוך הכיתה.

    העובדה שאתה חושב שהאקדמיה היא מוסד שאבד עליו הכלח מסבירה די הרבה בכל הקשור לעמדה שאתה מציג. סטודנטים אכן צריכים להרגיש בנוח להפגין ידע ולדון בו אבל בשלב הראשון הם צריכים לרכוש אותו. כן, הם מגיעים למוסד להשכלה גבוהה גם כדי לרכוש ידע ומה לעשות, כאשר אתה בשלב של רכישת ידע אתה צריך להתרכז בלהקשיב, לקרוא, לשאול, לחשוב ולכתוב.

    אם אנשים היו יכולים לעשות את זה בצורה מהירה יותר, קלה יותר, זמינה יותר, טובה יותר, מקצועית יותר, מעמיקה יותר, רצינית יותר, מעניינת יותר – מן הסתם הייתי מובטל. אני לא וכך גם לא מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל שקולטים מדי שנה אלפי סטודנטים שלמרות שהם יכולים למצוא מתי נולד קאנט בויקיפדיה ומה זה פוטוסינתזה, מעדיפים להירשם לחוג לפילוסופיה ולחוג לביולוגיה.

    בעיני מה שאבד עליו הכלח הוא המחשבה שאבד הכלח על האקדמיה. שילוב קטלני של בורות (ואולי חוסר ידיעה) והתנשאות (ואולי חוסר ידיעה).

  33. צר לי שלומית, אבל יתכן שאם איני מצליח למצוא שם טיעון, יתכן מאוד שזה קשור לאיך שהכתוב מוצג, ולא לכישורי הקריאה שלי. שוב, אני נזהר מלקבוע משהו בדבר יכולותיך האישיות בבניית טיעונים.
    כן, "אני לקוח משלם". בזה אכן דברים מתחילים. ואם מבחינתך בכך דברים גם מסתיימים, הרי שאין כאן טיעון, אלא חזרה על מה שאני כבר אמרתי. ואין לי שום כוונה להתנצל על כך. כסף הוא עניין יקר למדי, ואני בחרתי לבוא ולהניח את כספי שלי (שוב, בין אם ישירות ובין אם דרך כספי המיסים שלי) על השולחן. אני, בתמורה, מצפה לקבל תמורה. שתי נקודות שהטקסט שלך לא התייחס אליהן כלל. אני משלם. תמורת התשלום, מגיעה לי תמורה. את כמובן יכולה לטעון דברים בדבר אופי התמורה, אך עד כה לא עשית זאת.
    מכאן, המשכת ל-"אם אני משלם אני יכול לעשות מה שאני רוצה", שזאת הוצאה יפה של דברי מהקשרם. אם כך הבנת את המשפט "בהנחה שאני לא מפריע לסובבים אותי", הרי שאני אכן צריך לשפר את יכולות ההתנסחות שלי. כי עד כמה שאני מצליח להבין את המשפט "בהנחה שאני לא מפריע לסובבים אותי", הוא לא כולל דברים כמו "לדבר בשיעור או לא", או כמו "אצעק באמצע ההופעה ואקיא אליך" (שגיאת ההקלדה במקור).
    האם יש לך עצה איך אני יכול לנסח טוב יותר את המשפט "בהנחה שאני לא מפריע לסובבים אותי", כך שיהיה ברור ממנו שלא התכוונתי לדברים אותם כביכול שלפת מהטקסט שלי?

    מכאן המשכת וטענת שאם מישהו רוצה לראות איך נראה הסטודנט הממוצע, הוא צריך לקשר לטקסט שלי. שזאת טעות, ולא ברור על מה ביססת אותה. אני לא סטודנט ממוצע. התחלתי ללמוד אחרי גיל שלושים. למדתי באחד המוסדות היותר יוקרתיים בארץ, באחד החוגים היותר יוקרתיים שם. לקחתי קורסים בסדר ובאופי שונה מכל חברי לחוג. השגתי אישורים ללמוד במסגרת החוג מגוון רב של קורסים מחוגים אחרים (בשליפה, לפחות מחמישה חוגים אחרים). בנוסף להם, למדתי קורסים שלא נצברים לי לנקודות הנדרשות לתואר בסדר גודל של 15-20 נקודות. ושילמתי על כולן. כי הם עניינו אותי. לא, צר לי, אני לא סטודנט ממוצע, ואם גזרת את זה מהטקסט שלי, אבל שוב, כנראה בעיות ההתנסחות שלי אכן חמורות ממה שחשבתי.

    ומשם המשכת להטיח רפש. אני מאמין שהמושא האמיתי שלו היה הסטודנטים שלך עצמך, שאת מתעבת. כי אין כל קישור הגיוני בין הטיעון שלי של "אני לקוח משלם", למיני מסקנות שלך כאילו אני מהסטודנטים שמערכת ההשכלה הגבוהה צריכה להקיא מתוכה. אני לא טוען שזה לא נכון – יתכן שאכן מערכת ההשכלה הגבוהה צריכה להקיא אותי ממנה. יתכן. אבל לא טרחת להסביר למה. כי "אני לקוח משלם"? זה המצב. והוא נכון לגבי כל הסטודנטים שלך גם. ואם את מעדיפה עולם ללא כל הסטודנטים הללו, אז נו, משהו אכן פגום במערכת ההשכלה הגבוהה.

    אז מאחר ואני מאמין שאת כן יכולה לבנות טיעון – נו, מה כל כך גרוע בזה ש"אני לקוח משלם"? תאמיני לי שהייתי מעדיף לא לשלם.

  34. בהמשך לתשובתו של יובל (32) לדורון (28) –
    יש הבדל מהותי בהקשר זה בין קורסי היסוד של השנה הראשונה ואפילו שנייה לתואר, לבין סמינרים וקורסים קטנים יותר של השנה השלישית והלאה. אתה לא יכול לדון בידע שאין לך, ועל מנת לנהל דיון אפקטיבי יש צורך לרכוש ידע, ולו בסיסי, בתחום הדעת שלך, אחרת אתה נמצא בשיעור שהוא באמת משעמם ולא בגלל המרצה, אלא בגלל הסטודנטים, שלא טרחו להתכונן לפני בואם (יש לי כמה כאלה. זו זוועה אמיתי).

  35. יופי של דיון.

  36. תמר!!!

  37. דנדוש!!!

  38. תגעגעתי.

  39. יובל,
    אני מבינה את מה שאתה אומר, אבל לא מסכימה.

    אני מעדיפה לזפזפ בג'ימייל/פייסבוק/גלוב מאשר להציק לשכן מימין ולדבר איתו. אני מעדיפה שהשכן מימין יספר על הדייט שהיה לו אתמול לחבר שלו בצ'אט, ולא בלחשושים מרגיזים.

    אתה לעולם לא תשיג 100% הקשבה. לא אתה, ולא אף מרצה אחר. תמיד יהיו סטודנטים לא מרוכזים באופן כללי, או בנקודות מסויימות במהלך השיעור. ועכשיו, מה יותר מפריע? סטודנט שיוצא החוצה פיזית מהכיתה בשביל להתרענן, או סטודנט שמציץ במייל כדי להרוויח הפסקה קלה?

    אין לי בעיה עם זה שאנשים יצפו בדקסטר או ישחקו ב"קין" ליידי (טרו סטורי). במקרה זה אני יכולה לבחור אם להציץ במחשב שלהם או לא. כן יש לי בעיה עם אנשים שמדברים במהלך השיעור, וכופים עלי לשים לב להפרעה שלהם.

    …ובאותו עניין:
    http://www.student.co.il/?CategoryID=705&ArticleID=8089&Page=1

    נ.ב – המבחנים נבדקים ע"פ ת.ז בלבד. כן?

  40. אולי הבעיה היא דווקא באותם סטודנטים שמקלידים כל מה שהמרצה אומר מילה במילה וגורמים לכל הסטודנטים האחרים לצאת פראיירים כשהם מנסים לסכם משהו ולאמץ קצת את השכל…

  41. גם ככה החיבור לאינטרנט באוניברסיטת תל אביב הוא חרא.יש מקומות בודדים וכיתות מספר שבהם אפשר באמת לקבל קליטה טובה
    ולהתחבר בצורה נוחה שיכולה ממש להועיל לך ללימודים, וכן גם לדברים אחרים לפעמים.

    אבל בעיקר וברוב מוחלט של מרחבי האוניברסיטה קשה מאד להתחבר לרשת האלחוטית.

  42. בוריסדיאו

    תודה על הפוסט.
    יש דווקא פתרון לבעיה שהוא יותר פשוט ומוזר שהוא לא עלה כאן:מרצה שזה מפריע לו יכול להסביר בתחילת קורס /הרצאה שהלפטופים מפריעים לו להתרכז, לדעתו מפריעים גם לסטודנטים להתרכז, שהם מיותרים ולבקש/לדרוש שיישארו בתיקים. בלי צורך בחוקים או בהחלטות טכנולוגיות הרות גורל ומשמעות אידאולוגית.

    מהקונטקסט אני מבין שפה מדובר על אולמות מסוג כזה או אחר, המצב מבחינת קשר העין והמרחק גרוע הרבה יותר בחדרי כיתות קטנות רגילות כשמרצה/ מורה רואה מולו חומה.

  43. ירון כהן

    הסטאטוס של היידגר: "בכל מקום אנו נשארים לא חופשיים וקשורים באזיקים לטכנולוגיה, אם נודה בכך ואם לאו" (ויקיציטוט).

    מעניין שמכולם הזכרת דווקא אותו בפוסט על הטכנולוגיה בכיתות הלימוד.

  44. כסטודנט לשעבר אני נאלץ שלא להסכים עם הפוסט הזה. אני כן מסכים עם טענתה של רויטל – לפעמים לסטודנטים פשוט אין כוח להקשיב בריכוז לכל ההרצאה (במיוחד אם היא באה בסופו של יום ארוך) והם משתמשים בכלים שיש ברשותם בכדי להעביר את הזמן, בין אם זה שרבוט, פייסבוק או באבלס..

    אני לא חושב שיש כאן בכדי לפגוע בכבודו של המרצה, להיפך, בצורה זו כל סטודנט מעסיק את עצמו ולא מתלחשש עם היושבים סביבו בצורה שכן יכולה להפריע לשיעור.

    משום מה ניתוק הרשת האלחוטית מרגיש לי כמו הליכה אחורה, העולם מתקדם והאוניברסיטה צריכה להיות מקום שמוביל תהליכים מודרניים. חסימת האינטרנט פשוט לא נראית כמו צעד הולם.

  45. קיימן (45) וגם אחרים: אני מציע לא לקחת את הדיון לשאלה האם זה פוגע בכבודו של המרצה או לא. זו ממש לא היתה הנקודה שלי ואני מציע לא לגרור לשם את הדיון.

    שיזף (42): כאשר כתבתי את הפוסט חיפשתי את הטקסט הזה שלך ולא מצאתי אותו. תודה! מעניין אותי לשמוע מה דעתך על אלו שהגיבו אליו. היה שם מישהו שטען משהו בנוסח "מעניין מה היו חושבים הסטודנטים אם המרצה היה באמצע השיעור מתפנה כדי לענות לאנשים בצ'אט או כדי לקרוא עיתון".

  46. יובל, התלבטתי לגבי השימוש בביטוי "פגיעה בכבוד המרצה", החלטתי להשתמש בו כי ניסיתי לשים את עצמי בנעליים שלך ו-וואלה אותי זה היה מעצבן אם הייתי צריך לדבר לפני קבוצה של אנשים והייתי רואה שהם פשוט לא מקשיבים לי..

    מצד שני, הרי כולנו יודעים שאף פעם לא תצליח להשיג 100% הקשבה, לכן אני חושב שדווקא לפטופ הוא דרך אלגנטית להעביר זמן, בשונה מעיתון או התלחששויות מרעישות..

  47. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    באופן אירוני קראתי את הפוסט באחד השיעורים שהוא, לצערי, איטי מאוד בקצב שלו ולפרקים גם משעמם.
    החלטתי לערוך ניסוי, ולנסות לאלץ את עצמי לסגור את הדפדפן למשך כמה שיעורים. התוצאות: השיעורים המעניינים היו יותר מוצלחים תחת אמברגו האינטרנט, ובמקרים האלה אני מתכננת להמשיך להיות מחוברת לשיעור ומנותקת מהרשת. תודה שעזרת לי לשבור הרגל מגונה.
    בשיעורים הפחות מעניינים מצאתי דברים לעשות בלי אינטרנט, כמו מטלות של מקצועות אחרים. כלומר- יש אמת בשני צידי הדיון. מחד, לשיעורים מעניינים אנחנו הסטודנטים עשויים לא לתת צ'אנס לקשב אמיתי כי אנחנו רגילים לגלוש למקום אחר, וחבל. לשיעורים המשעממים אפשר לנסות לתת צ'אנס אבל זה לא יעזור- אינטרנט או לא, תשומת הלב תגלוש למקום אחר.
    ואגב- היה יוצא משני הכללים- שיעור פילוסופיה מרתק, שבו לא יכולתי לסגור את האינטרנט כדי נזקקתי לו כדי לבדוק איך מאייתים בגרמנית את המילים שהמרצה המצוין מצטט מקאנט והגל.

  48. לרוויטל – יש הבדל ענקי בין פייסבוק לבין סוליטר!

    סוליטר, כמו גם לצייר, או לעשות קיפולי נייר (דבר שעשיתי הרבה כשאני הייתי סטודנט) דווקא יכול לעזור לקשב. כשאני רוצה למשל לשמוע תוכנית רדיו שדורשת קשב אני במכוון משחק בספיידר סוליטר.

    לעומת זאת דברים כמו פייסבוק, או כל דבר שדורש קריאה, ממש מפריע לי להתרגז בדברים.

    ואני חושב שלמרצה בהחלט יש זכות לדרוש להפסיק עם דברים מפריעים. למשל לי נורא מפריע שאנשים קוראים עיתון כשאני מלמד, ודורש לקפל ולהכניס לתיק.

  49. ניו מדיה (10) – תבדילי בין היתרונות הכרוכים בשימוש בלפטופ בשיעור (להם התייחסת בתגובה שלך) לבין היתרונות או ההשפעות הכרוכים בהעברת שעור בסביבת ווירלס. בשביל לסכם בצורה מסודרת, לאתר דברים שנאמרו בשיעורים קודמים, להשוות בין סיכומים שלך לשל אחרים או לחסוך סחיבת ספר חקיקה עב כרס (במקרה של משפטנים) – לא צריך אינטרנט זמין.
    עברתי שלוש וחצי שנים באונ' עם מחשב צמוד ואני יכולה להגיד לך שהרגשתי הבדל מהותי באופן בו *אני* למדתי בין השיעורים שהועברו בכיתות שלא היה בהן ווירלס לכיתות שכן היה בהן. מה לעשות, לא תמיד היה לי מספיק כוח רצון כדי להתעלם מהאפשרות שנמצאת במרחק שתי הקשות מקלדת.

  50. הפוסט העלה נושא חשוב ומעניין, כך גם התגובות אבל אני חושב שיש פה איזה אי הבנה בכל הקשור למה הסטודנט צריך לעשות. את התואר הראשון שלי למדתי בבינתחומי בהרצליה, שם בכל שיעור של 80 סטודנטים רק 40 היו מופיעים ומתוכם רק 10 היו באמת לומדים. תמיד זה הפתיע אותי שסטודנט מקבל על עצמו החלטה מורכבת של השקעה של זמן וכסף ובמקום למצות את המיטב הוא או היא מעדיפים לעסוק בדברים אחרים. כך המצב גם בתיאור של הפוסט של יובל, סטודנטים מעדיפים לא ללמוד ולא משנה בכלל למה. הבעיה היא בניגוד למה שיובל מעלה לדעתי אינה במרצה או במוסד אלא בסטודנט. אם סטודנט לא רוצה ללמוד, שלא ילמד. אם הוא רוצה ללמוד שילמד. להגיד שיש פיתוי קשה מנושא בדמות אתר אינטרנט או משחק מחשב- הבעיה היא הסטודנט ולא המרצה או החומר הנלמד. הבעיה היא שהסטודנט מחליט שהוא לא צריך ללמוד.

    למדתי תואר שני בחו"ל ושם אם המרצה מאשר להכניס מחשב הוא מראש מסביר מה הוא מצפה מהסטודנט. מעבר לזה, בניגוד לישראל, בלימודים בחו"ל הסטונדט צריך להכיר את החומר של ההרצאה הרלוונטית לפני הההרצאה כך שבמהלך ההרצה מתפתח דיון שאמור לתת לכל סטונדט תובנות נוספות מעבר לחומר הנקרא.

    אבל מעל לכל מרחפת התפיסה שסטודנט משקיע מזמנו ומכספו כדי ללמוד ולהצליח ולא כדי להעביר זמן ולהצליח בבחינה. זו שיטה שבישראל היא מקובלת וזו לטעמי הטעות ופה לטעמי הבעיה האמיתית. לא במעמד המרצה, לא בנושא ההרצאה אלא במה רוצה הסטודנט ללמוד כדי לדעת או ללמוד כדי לקבל תעודה.

    הטקסט נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד.

  51. דורון ניר

    יובל, רק כדי לתקן אותך (אולי מרוב עצבים לא קראת הכל) – אני לא סבור שהאקדמיה היא מוסד שאבד עליו הכלח, אלא שהאקדמיה – בתצורתה הנוכחית – היא מוסד שאבד עליו הכלח.

    האקדמיה כאידיאל של מקום שאליו מגיעים לרכוש השכלה, ומפתחים את הידע האנושי על צורותיו השונות, הוא מוסד חיוני וחשוב שאוי לחברה שהוא לא יהיה חלק ממנה. אני גם חושב שחשוב להבחין בין החלק הלימודי והמחקרי של המוסד.

    יש חוקרים מדהימים באקדמיה, שעושים עבודה יוצאת מן הכלל ובעלת ערך עצום, ויש כאלה שלא עושים כלום ונהנים מהקוביה הקטנה של הקביעות שלהם. יש כאלה שהם מורים נפלאים, ויש כאלה שלא הייתי רוצה ללמוד מהם איך לקשור שרוכים. לצערי, אין תמיד חפיפה בין האיכויות של אנשי אקדמיה כחוקרים וכמרצים.

    דעתי היא שהאקדמיה כמוסד חינוכי, שבו סטודנטים מתיישבים להרצאה של שעה או שעתיים ונבחנים או מגישים עבודות בסוף הקורס, הוא מוסד שאבד עליו הכלח כבר לפחות לפני 10 שנים. מרגע שהידע שזמין בגוגל רחב יותר מהידע של המרצה שעומד מולך הפורמט של שעור בכיתה נמצא בבעיה. תפקידו של המרצה באקדמיה צריך להשתנות. לא זה שמעביר את הידע, אלא זה שמרחיב את הידע ועוזר לתלמידים לגבש את דעתם שלהם מתוך כמויות הידע העצומות שזמינות להם.

    יובל, אם אתה רוצה לדעת בדיוק כמה האקדמיה (בצורתה הנוכחית) תורמת לסטודנטים, עשה את הניסוי הבא: פנה לעשרה מחבריך, בוגרי תואר אקדמי כזה או אחר, ושאל אותם מה תרם להם יותר בחיים: הידע שהם רכשו באקדמיה, או התעודה שהם קיבלו בסוף הלימודים. לאחר מכן שאל אותם כמה מהשעות שבילו באקדמיה ובקורסים השונים היו בזבוז זמן בעיניהם. אני מהמר, לפחות במקצועות של תקשורת וטכנולוגיה, שאתה תגלה שאת רוב הידע הם רכשו במסגרות חוץ לימודיות, והמסגרת האקדמית נתנה להם בעיקר תעודה. אני מתכוון לבוגרי תואר ראשון בלבד (תארים מתקדמים זה כבר סיפור אחר, וכך גם היחס של סטודנטים, לדעתי).

  52. אני מלמדת במכללת כנרת ומבינה בדיוק על מה שאתה מדבר. המצב כיום אפילו יותר גרוע מכיוון שסטודנטים גם משתמשים בטלפונים הניידים שלהם כדי להכנס לפייסבוק וטוויטר. ובלי בושה מול המרצה. זה חוסר כבוד למרצה ולשאר הסטודנטים בכתה. לפי דעתי צריך להבהיר לפני השעור שאסור להכנס לאינטרנט בזמן השעור כי זה לא מכבד את הכתה ומפריע למהלך השעור. לא חושבת שזה רעיון טוב "לנתק" את החיבור לאינטרנט כי יותר ויותר מרצים ירצו להישתמש באינטרנט במהלך השעור וכדאי שזה יהיה זמין כל הזמן עבור המרצה.

  53. לכל מי שתהה – קאנט נולד ב-22 באפריל, 1724.

  54. זה בעיה מוכרת וכסטודנט אני נופל אליה גם לא מעט.
    למזלי ברוב הכיתות הרשת האלחוטית לא מגיעה 🙂

    אני גם מעדיף בהרבה לסכם במחשב, ויופתע עומר, יש דרכים מצויינות לכתוב נוסחאות במחשב (MathType ודומיו ויש אפילו מובנה באופיס 2007). הבעיה העיקרית זה ציורים! (גרפים ותרשימים במדעים מדוייקים, והן עיגולים, שמשות והערות עם חיצים באחרים).

    אני גם מסכים עם יובל שמחשב פתוח משפיע על האנשים לידי ומאחוריי. אני מכיר את זה מיד ראשונה.

  55. דיון מעניין – תודה!

    כשהייתי סטודנטית מספר המחשבים בכיתה היה בין אפס לאחד וטוב שכך.
    כמובן שגם אז מי שרצה מצא את הדרכים להסיח דעתו מהשיעור.
    הבעיה לדעתי היא שאתרים כמו פייסבוק וטוויטר שמהווים להבנתי אחוז ניכר מהתופעה, הם אתרים שבנויים על קבוצה. אם תכתוב סטטוס בפייסבוק ולא יגיבו עליו, מה הוא שווה? סביר להניח שחלק מהסטודנטים חברים בכיתה וגם בפייסבוק ולכן הקבוצה יוצאת מהאתר ויושבת יחד בכיתה ויוצרת הפרעה גדולה יותר.
    גם אותי הדהימה בעבר התופעה של חברים לספסל הלימודים שבחרו לשלם הרבה כסף עבור הזכות לשבת על הדשא (אמנם אחלה דשא, אבל בכל זאת..)

  56. אהבתי את הסנטימנט שבתגובה של דורון (28) אבל נראה לי שהכיוון קצת מוטעה. אין לי ספק שהכלח לא עבר על האקדמיה אבל דיי ברור שהיא חייבת להשתנות עם העולם שמשתנה מסביבה ולא להשאר מאחור. לחסום את האינטרנט או את פייסבוק זה הפתרון הכי פשוט אבל הוא לא פתרון לתווך הארוך. בסופו של דבר זה יהיה בלתי אפשרי לחסום הכל או טריוויאלי לעקוף כל חסימה וכל נסיון חסימה יראה פטתי. הפתרון הוא לנסות לשנות את פורמט ההרצאות באופן שבו הסטודנט לא רוצה בכלל להיות בפייסבוק.
    צעד ראשון בכיוון הזה כפי שהוזכר הוא שלכולם יהיו את השקפים של ההרצאה מודפסים ושהם יוכלו לכתוב הערות עליהם. במקרה הזה לכתוב הערות על עותק אלקטרוני זה כמעט בכל מקרה יותר מורכב מלכתוב אותם על הדף שלפניך. האמצעי הזה אבל כנראה רלוונטי רק בסוג מאוד מסויים של קורסים.
    מה שאני מדבר עליו זה פרדיגם-שיפט כולל באיך שתופסים את מושג ההרצאה הפרונטלית. אין לי מושג במה זה אמור להיות כרוך אבל.

  57. אני מבין את טענותיך ומסכים עימן, אך אינני חושב שזה הפתרון. צריך לחשוב על פתרון שיגרום לשינוי בגישה של הסטודנטים (סליחה על ההכללה).

  58. עזרא הקטן

    טקסט מעניין ואיכפתי, המצביע על בעיה אמיתית. אבל אז, בסופו של הטקסט מופיעה השורה הבאה:

    הסטונדטים מנהלים את המוסד ולמוסד אין say באשר לדרך שבה הוא מתנהל

    אתמול, הייתה בערוץ 2 כתבה על מלחמת גוגל-פייסבוק. בשלב מסויים מצולמת מנהלת השיווק בישראל, ריקי דרורי, בפתחה של ישיבה

    בואו נתחיל לגבי השבוע הזה, ונתחיל עם Consumer Products

    יענו, מוצרי צריכה.
    הפלא בפלה יש לזה מילה בעברית.
    בחברות עושים את זה מידי יום: מכניסים לתוך משפט בעברית מונחים באנגלית, מתוך מחשבה שזה נשמע מקצועי יותר.

    זה בעיקר מרגיש שהדובר לא יודע מה הפירוש של זה בעברית.

    השימוש בין "אין להם say" הוא מיותר. הוא מתחנף.
    אין רע בסלנג. אך סלנג הוא חלק מהשפה. השפה אותה אתה מדבר.
    תאר לך שאחד מהסטודנטים שלך יגיד לך פתאום AS IF תוך גלגול עיניים.
    זה יהיה ממש Lame, אתה לא חושב?

  59. דורון (52): יש לי הרגשה שאתה מתבלבל בין מידע לידע. המידע אכן נמצא בגוגל. ואני מסכים איתך, תפקידו של המרצה להוסיף על המידע ולהפוך אותו למשהו עשיר יותר. אבל הדרך היא לא להפנות את הסטודנט חזרה אל גוגל.

    עזרא (59) – תודה רבה על תרומתך החשובה לדיון.

  60. שלום אני כתלמיד שממשיך השנה בתואר שני בבר אילן דווקא חפשת לקחת את הקורסים שלך כקורס כללי או סתם לשמיעה שיש חלון במערכת(ראיתי שבשנה שעברה עברת קורסים בבר אילן).וזה עקב שראית את הפינה שלך בלנדון וקרשבאים.כאשר לפני כמה זמן דברת על קוד פתוח ומה המקור שלו הבנתי למה מרצה אצלי במחלקה שהוא במקור מ MIT לא בדיוק מחבב את מיקורספט ומעדיף את לינקוס.

  61. יובל – אני איתך לחלוטין. לפחות בכל מה שקשור לפייסבוק.
    תראה – בתואר הקודם שלי, אי שם לפני 12 שנים, לא היה לי או לאף אחד אחר לפטופ, ואכן כמו שרויטל טענה בתגובתה הראשונה לפוסט הזה – סטודנטים שלא רצו ללמוד מצאו דרכים יצירתיות לא ללמוד.

    אבל החל מאמצע הסימסטר הראשון של תואר הנוכחי והשלישי שלי, החלטתי לקנות לפטופ.
    זה יעיל, זה מקל על הכתיבה ועל קצב ההקלדה, זה בהחלט מקל עליי להיות כל הזמן מכוון למצגות של המרצה מהאתר שלו ועוד.
    אני לא יודע איך הייתי עובר את התואר הזה (אותו אני מסיים עוד סימסטר וחצי) בלי לפטופ.
    בחיי שאני לא יודע.
    אבל האם אני נכנס לפייסבוק או לרשתות חברתיות אחרות? התשובה היא לא.
    האם אני נכנס לבדוק מיילים בזמן ההרצאה? התשובה חיובית. אבל זה הדבר היחיד שאני בודק בזמן ההרצאה.

    לפני שנה ומשהו, ברופין, המקום בו אני לומד כעת, אכן חסמו את פייסבוק. זה החזיק פחות מסימסטר וקצת. הצעקה של הסטודנטים, ולא פחות מזה – של העובדים – ניצחה את ההיגיון. פייסבוק נפתח מחדש לגלישה חופשית.
    לאחרונה ניסו לחסום ברופין את הכניסה לג'ימייל. גם זה נגמר די מהר.

    העניין הוא, שרשת אלחוטית יכולה לשמש לכמה כיוונים.
    הבעיה שלי מתחילה ונגמרת, כפי שציינת גם אתה, עם אלה שמתחילים להפוך את הגלישה לכל מיני סרטוני יוטיוב או פייסבוק למשהו חצי פומבי – כזה שכל השורה האחורית בכיתה שותפה לו.
    זה הרי אף פעם לא נגמר שם. הרחש תמיד יגיע לשורות הראשונות של אלה שמתים ללמוד דברים חדשים (כמוני למשל).
    אתה יודע כמה פעמים ניסיתי אני – חסר סמכות בעליל בכיתה – להשתיק את אלה שישבו בסוף, בגלל שאפילו כשישבתי בשורה הראשונה – לא הצלחתי לשמוע את המרצה מרוב רעש? אין כמעט יום שזה לא קורה.

    מצד שני – אני לא חושב שצריך להפעיל צנזורה רבתי על הרשת האלחוטית.
    יש לה שימושים אחרים, כפי שציינו כאן מספר אנשים, שעשויים לתרום למהלך ההרצאה, כמו בדיקת עובדות, למשל.
    כל עוד זה לא הופך למשהו בלתי נסבל, או משהו חברתי – אלא אישי בלבד – אין שום טעם או סיבה לאסור גלישה ברשת בזמן הרצאה.

    אני חושב שהבעיה העיקרית לא מגיעה מהכיוון שאתה מדבר עליו, אלא דווקא משחיקת מעמדו של המרצה באקדמיה.
    המרצים הפסיקו להשתמש בזכותם להעיף סטודנטים מקורסים, להעניש סטודנטים מול חבריהם וכו'. אין לי מושג למה זה קורה, אבל היו מצבים, שבהם מרצים התייעצו איתי, ועם עוד כמה "צדיקים בסדום", שרצו באמת ללמוד אצלם, ושהרעש בכיתה שלהם היה בלתי נסבל. הם רצו עיצות מאיתנו, מה לעשות עם אותם סטודנטים. וכן – זה הרגיש ממש מגוחך.

    אני לא חושב שזה רק בגלל שהמרצה לא יודע להעביר את הקורס בצורה מעניינת, כי זו הרגשה מאוד סובייקטיבית. מעניין עבור אחד זה שעמום המחץ עבור שני ולהיפך. ואני לא חושב שצריך להיות סטודנט אחד – אפילו באולם שלם – שיסבול בגלל כמה מטומטמים שבאו בשביל לקבל נייר בסוף השנה, ולנגב איתו את התחת. מי שלא רוצה ללמוד – שלא יגיע להרצאה.

    יחד עם זאת, פה מגיעה גם אשמתו של המרצה – אם המרצה נתקל ברעש, ישתמש נא המרצה בסמכותו, ויעיף מהכיתה אחד או שניים מהמרעישים, ו"יעשה בית ספר" לאלה שחושבים שהם הגיעו ללונה פארק.

    לדעתי זה יפתור את כל מה שאתה מכנה אירוע פייסבוק/טוויטר חברתי, בזמן ההרצאה. לאף אחד אין זכות להחליט עבורי מה אני אלמד ואיך, ולאף אחד אין זכות לכפות על אחרים רעש.
    אני מחכה ליום שבו המרצים יתחילו לעשות משהו עם הכוח המינימלי שיש בידיהם.

  62. דינוזאורית

    סיימתי את לימודיי באמצע שנות התשעים, סוג של תקופת-אבן שכזו, ואני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר לעצמי מה פירוש הדבר להיות סטודנט – או מרצה – בכיתה ממוצעת היום. האמת? נשמע לי סיוט מוחלט, והביטוי "הפרעת קשב קולקטיבית" הוא מדויק מאין כמותו.

    אבל זה בלי כל קשר לפייסבוק. כתבה כאן מישהי, סטודנטית שלך, על כך שמאוד פשוט ויעיל להגיע עם לפ-טופ מכמה סיבות: מהירות ההקלדה ונוחותה, היכולת לשלוף חומר משיעורים קודמים בהקלקת עכבר, והיכולת לעקוב אחרי מצגות, שכפי הנראה השתלטו על השיעורים עד כדי כך שמרצים מגישים אותם בתור השיעור ובמקומו.

    אם נתחיל מהסוף, העניין הוא שמצגות לא יכולות להעביר ידע. במקרה הטוב הן מעבירות מידע. הקישורים בין שיקופית לשיקופית הן הידע, אך מעצם ההגדרה הם נעדרים מהמצגת.

    לגבי סיכום השיעור – אכן, נוח ומהיר להקליד, אבל אולי קצת יותר מדי נוח. סיכום אינו תימלול. המאזין (אם הוא בן-אנוש ולא סטנוגרמה) אמור לחשוב תוך כדי השיעור, לבחור מה לכתוב, לנסח את הטענות במילותיו שלו לאחר שעברו איזשהו עיבוד מצידו, אולי להוסיף איזו תובנה משלו בסוגריים פה ושם, אולי אפילו – שומו שמיים – שאלה כלשהי. שלא לדבר על ההבדל בין שפת דיבור (אפילו אם זו הרצאה) לבין שפה כתובה (אפילו אם זה רק סיכום שיעור). אם עסוקים בתימלול מה שעובד זה האוזניים והידיים, המוח קצת פחות.

    ולגבי היכולת "לשלוף" פרטי מידע משיעורים קודמים – חבל שהזיכרון של המחשב מחליף בקלות כזו ובלי קרב את הזיכרון האנושי. שוב, זו תמונה מאוד מכאנית ועצובה של מה נחשב בימינו לידע: אוסף עצום של פריטי מידע, שאפשר לשלוף בהקלקה או שתיים בתגובה לאיזשהו גירוי.
    לך תסביר להם מה ההבדל בין זה לבין ידע, חשיבה ושאר עניינים שוליים.

  63. יובל אחר

    יובל, האם אפשר לקבל הפניה לוידאו של הרצאה שלך בשיעור, כדי שנוכל לראות מה קורה שם?

  64. חשבתי שזה עתיד ההוראה. רחוק מהעין…

  65. יובל אני מתפלא עלייך! לשבש טכנית את החיבור נשמע לי קצת חשוך וחסר הבנה של ה"לאן פנינו" בו אתה עוסק לא פעם. בתור סטודנט [שלך בין השאר] שיושב עם מחברת בכיתה, אני לא פעם מתבאס שאין לי לפטופ לגגל בו כהרף עין, זה עשוי בהחלט לתרום להעשרת הידע והעומק של השיעור וכמובן למציאת גליצ'ים של המרצה – שיעוררו ויכוח עיקש בכיתה.
    נכון שמשחק השולף המהיר לבטח לא יהיה השימוש "הנכון" ברתימת המחשב והחיבור לצורכי הלימוד, אבל אני סמוך ובטוח שניתן למצוא דרכים בהם כן אפשר להפנות תלמידים למקורות ולנצל זאת תוך כדי שיעור [אחשוב על זה ואחזור עם רעיון].
    סביבי יושבים תלמידים רבים שגולשים בפייסבוק או משחקים או מה לא, זה לא באמת מפריע, כל עוד השיעור עצמו מעניין, כשהוא לא מעניין הוא לא מעניין ואז מוצאים דרכים לברוח אאני וואי.

    והערת אגב: שיעור אנרגטי ורווי אנקדוטות כמו שאתה יודע להעביר מצויין הוא בהחלט מרתק ושומר על רמת ריכוז גבוהה בקרב הסטודנטים, אם כי זה לא תמיד יוצא ברור מה היתה כוונת המשורר..

  66. אני פשוט לא מבין למה לעזאזל מישהו ירצה לשלם 30 אלף שקל שכר לימוד כדי לגלוש בפייסבוק בזמן שיעור. אם הייתי מרצה באוניברסיטה (מי יודע, אולי יום אחד), הייתי פשוט מסביר בצורה יפה שמי שלא רוצה ללמוד, שיצא. לא צריך לשים להם רצועה על הצוואר, הם לא חיות, הם מבינים, בערך. נסה להסביר.

    כל זה אני אומר בהנחה שהתלמידים שלך לא מורכבים מ80 אחוז אנשי ה"אבא שלי עשיר ומשלם לי על הכל אז ננסה אוניברסיטה" ואת הבגרות שלהם עשו בזכות הוויקיפדיה והשליפים.

  67. בתיכון של הבת שלי אסור לפתוח סלולרים בכיתה. תלמיד שנתפס עם סלולרי פתוח נזרק מהשיעור ומכשירו מוחרם ונאסף רק על ידי הוריו. לתומי חשבתי שכך המצב בכל הארץ והופתעתי לקרא את התגובה של תלמיד תיכון (18). ברור לי שיש תלמידים שעוקפים את האיסור אבל גם ברור לגמרי שהחוק והאכיפה הקפדנית שלו מצמצמים את התופעה לבודדים שאפקט ההפרעה שלהם זניח. אני לא חושב שבאוניברסיטה שבה לומדים אנשים מבוגרים צריך (או אפשר) להחרים סלולרים או לפטופים אבל להתוות כללים כאלה ולהקפיד עליהם נראה לי מתבקש (גם בתיאטרון וקולנוע מבקשים לכבות והרוב המוחלט עושה זאת וגם שם מדובר ב"לקוחות משלמים"). אותם סטודנטים שממש "חייבים" את המחשב בכיתה – שיבואו לבקש אישור מיוחד ויבטיחו להתנתק מהרשת או משהו. נראה לי לא נכון לקבל את ההפרעות האלו כגזרה משמיים.

  68. אני אומר לך מתי נשברתי באמת – כשמרצה ישבה בסדנה שלי עם לפטופ פתוח, הייתה בפייסבוק, במייל ובאתר חדשות לאורך כל החלק הראשון, הלכה בהפסקה, לא חזרה אחריה ואף אחד מהמרצים האחרים (זו הייתה סדנה למרצים) לא אמר לה מילה – כולל אני. האמת היא שעבורי זו הייתה הפעם הראשונה באותו מוסד ופעם ראשונה לראות תופעה כזו אצל מרצה ואולי בגלל זה שתקתי. לא יקרה שנית.

    ומדוע לא? משום שבעולם ממנו אני מגיעה (סיפור סיפורים) למאזין יש חלק שווה ערך לזה של הדובר ושל התוכן הדבור. הוא העד לדברים וללא עדותו הדברים אינם מתקיימים. לא רק זה אלא שבעדותו הוא משפיע על האמור.

    מכאן שאם העד מתעקש להתעלם מחלקו (וכאן נעבור לשפה של עדים מתעלמים) הדובר הוא אוויר וכך גם דבריו. זה הרגיז אותי בטירוף ובפעם הבאה שמישהו רק יעשה תנועה בכיוון אני אומרת לו את דעתי על העניין ושיבחר איפה הוא רוצה להיות. אבל לשבת מולי ולתת לי הרגשה של אוויר – אין מצב.

    מעבר לזה, כל ה"גיחות" הללו לכל מני ממשקים והתזזית בין עניין לעניין לא מתאימים לרוב בני האדם. ישנם מעטים המסוגלים לזגזג כך ועדיין להבין את כל מה שקורה. גם אלה יודעים היטב שאם הם מתכוונים להגיע להישג ראוי הם יצטרכו להתמקד לפחות לזמן מה.

    מה אני עושה בדר"כ? מבקשת לא להביא מחשבים ושולחת במייל מצגות וחומר כתוב – לאחר השיעור. בזמן השיעור אני מבקשת לרשום רק את המחשבות המקוריות שעולות בראש ושאלות כי לאלה יש נטייה ללכת לאיבוד תוך זמן קצר. אם אנשים יושבים עם מחשבים – אין קשר רשת אם אני יכולה להכריע בעניין.

    כן, מרצים היה רצוי שיהיו מעניינים אבל גם להם צריכה להיות סיבה טובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן