אני מרצה באוניברסיטאות ובמכללות כבר לא מעט זמן. מיד אחרי שסיימתי את התואר הראשון והתחלתי בלימודי התואר השני, מתישהו לפני 13 שנים בערך, התחלתי לשמש כעוזר הוראה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב.
הוראה מול סטודנטים היא חוויה שמערבת שני חושים מרכזיים: אתה רואה את הסטודנטים ואתה שומע אותם, אבל בעשור האחרון הסאונד השתנה. מסאונד של כתיבה על נייר, רשרוש דפים ו"רגע! דבר יותר לאט!", הוא הפך לסאונד של תקתוקים על המקלדת (ו"רגע! דבר יותר לאט!"). הדבר נכון בסמינרים, בקורסי בחירה ובקורסי חובה; יותר ויותר סטודנטים מקלידים ולא כותבים. למעשה, הסטודנטים הכותבים הופכים בהדרגה למיעוט.
לחדירה המאסיבית של המחשבים הניידים משמעויות רבות. חלקן הנדסיות (הוספת שקעים בכל פינה) וחלקן פדגוגיות. כל מחשב נייד מצויד באפשרות להתחבר לרשת אלחוטית ובכל אוניברסיטה ומכללה קיימת רשת אלחוטית שכזו לרווחת הסטודנטים. הבעיה מתחילה בחיבור המרובע של: מרצה, סטודנט, שיעור, מחשב נייד מחובר לאינטרנט, שכן ברוב המקרים התוצאה הפרקטית היא: מרצה, סטודנט, שיעור ופייסבוק.
השנה אני מלמד מאות סטודנטים. זו לא צורת ביטוי – אני אשכרה מלמד מאות. רבים מהם יושבים בכיתות שלי עם מחשבים ניידים. חלקם גולשים לפייסבוק (או לאתרים אחרים – אבל בדרך כלל לפייסבוק).
ניתן לטעון שסטודנט שגולש לפייסבוק במהלך השיעור הוא סטודנט משועמם וסטודנט משועמם הוא אשמתו של המרצה, שכן אם השיעור היה מעניין הוא היה מקשיב ולא פונה למחוזות אחרים. אני מקבל את הטיעון הזה באופן חלקי בלבד. הסיבה היא שלעתים השיעור אינו משעמם – השיעור תובעני. הוא מחייב ריכוז, מחשבה והתעמקות בסוגיה.
בעולם נטול מחשב מחובר לאינטרנט לסטודנט בשיעור שכזה היו ארבע אפשרויות: לצאת החוצה, להירדם, להשתעמם או להיכנס לעניינים. בעולם של מחשב מחובר לאינטרנט יש לו עדיין את אותן ארבע אפשרויות: לצאת החוצה, להירדם, להשתעמם או להיכנס לעניינים אלא שפייסבוק מעלה הסיכוי שבמידה והוא לרגע אחד לא מתחבר לעניינים (כי הוא משועמם או עייף), הוא מיד גולש, תרתי משמע, למחוזות אחרים.
המשמעות היא שהשיעור צריך להתנהל בקצב של וידאו-קליפ, כזה שלא נותן לסטודנטים לנשום לרגע. יש לי שיעורים כאלו, יש לי קורסים כאלו, אבל לא כולם כאלו. אין מה לעשות, כאשר אתה מנסה לרדת לשורשה של תיאוריה של פילוסוף גרמני, כאשר אתה מדבר על סוגיה סוציולוגית, כאשר אתה מציג קונספט או מזמין את הסטודנטים למחשבה ביקורתית, אתה לפעמים דורש מהם סבלנות והתעמקות (ועוד לא דיברתי על פקולטות שאינן פקולטות למדעי הרוח או החברה).
בעידן של הפרעת קשב וריכוז קולקטיבית, בעידן שבו הגירוי האולטימטיבי נמצא במרחק הקלקה אין להתפלא שסטודנטים רבים מעדיפים לבדוק את הסטטוסים של החברים שלהם (חלקם מעדכנים אותם במהלך השיעור עצמו) מאשר לבדוק את הסטטוס של היידגר. אפשר לטעון: זכותם – הם משלמים, שיבזבזו את כספם. הבעיה היא שהפעילות הזו מבזבזת גם את כספם של אלו שיושבים לצידם. אם אתה משחק במשחק, אם אתה מצ'וטט בצ'אט, אם אתה מעדכן סטטוסטים, אתה בהכרח, באופן ודאי ומוחלט, יוצר הפרעה אצל כל אלו שיושבים לצידך. רק השבוע קרה לי שבאמצע משפט שלי שני סטודנטים החלו להתגלגל מצחוק וכאשר ביקשתי להבין מדוע, התנצלה הסטודנטית ואמרה לי: הוא פשוט הראה לי טוויטים נורא מצחיקים.
בכמה מוסדות להשכלה גבוהה עשו מעשה: ניתקו את הרשת האלחוטית בתוך הכיתות. בעוד שאני מסוגל להכיר בערך של חיבור לאינטרנט בתוך הכיתה, בייחוד בבית ספר שעוסק בתקשורת, אני סבור שבחלק בלתי מבוטל מהמקרים, הערך בחיבור נופל מהתועלת שהוא מייצר.
בעיניי ישנם שלושה פתרונות לבעיה (וזו בעיה). הראשון הוא לקרוא לאחריות מצד הסטודנטים. זה פתרון פאסיבי ולמען האמת בלתי יעיל – לא מכיוון שסטודנטים הם לא אחראים (גם) אלא בעיקר מכיוון שהפיתוי גדול מדי. הפתרון השני הוא לזנוח את מודל ההרצאה הפרונטאלית ולפנות למודל מסוג אחר לחלוטין. הפתרון השלישי הוא לתת בידי המרצה את השליטה על הכפתור שמפעיל משבשי קליטה מקומיים (שכיום לא קיימים במוסדות) של הרשת האלחוטית.
נראה לכם אגרסיבי מדי, פולשני מדי? האם הייתם מסכימים שכל סטודנט יצויד בתוכנה שתאפשר לו בכל רגע נתון ללחוץ על כפתור ולהפוך את המחשב הנייד שלו למכשיר טלוויזיה אשר מציג את כל ערוצי הכבלים כך שבכל רגע במהלך השיעור הוא פשוט יכול להתחיל לצפות ב"האח הגדול"? כאמור, ניתן לטעון – אם זה מה שהם רוצים לעשות בכיתה, שיעשו, אבל המשמעות המיידית של ההצהרה הזו היא זו: הסטונדטים מנהלים את המוסד ולמוסד אין say באשר לדרך שבה הוא מתנהל ובאשר לדרך שבה השיעורים מתנהלים בו.
זהו מסר מסוכן והרסני – לא רק למוסד ולמרצים, אלא גם לסטודנטים שהגיעו אליו כדאי ללמוד. יש כאלו.
כתיבת תגובה