כאשר גשם, ארקיע ואילת נפגשים

היום (יום ד’) הייתי אמור להרצות בשעה 17:00 באילת במסגרת הוועידה השנתית של איגוד בתי האבות (סוג של רמז שמישהו מנסה לרמוז לי, אני מניח. האמת שזו הפעם השניה שאני מרצה בוועידה שלהם ויש שם אחלה קהל מעניין). הייתי אמור לעלות על טיסת “ארקיע” משדה דב בשעה 12:25 ולחזור בטיסה של 20:55. הנה מה שקרה בפועל.

כדי להגיע לטיסה בזמן, יצאתי מהבית ב-10:30. הגעתי לשדה דב בסביבות 11:30. עברתי בידוק בטחוני ושמתי לב שאולם הנוסעים די מלא. הגעתי לדלפק “ארקיע” ודיילת הקרקע אמרה לי, “הנה הכרטיס שלך. אני מקווה שנצא עוד מעט. אחרי שיפתחו את שדה התעופה באילת”.
“מה?”
“אחרי שיפתחו את שדה התעופה באילת”
“הוא סגור?”
“כן”
“מתי הוא ייפתח?”
“ממש בקרוב”

מעניין. אבל יש זמן. אחרי הכל ההרצאה היא בשעה 17:00, הייתי אמור לנחות בשעה 13:30. יש זמן.

בסביבות 12:20, הודיעו שטיסת “ארקיע” יוצאת. נו יופי. דיילת הקרקע צדקה ושדה התעופה נפתח.
עליתי על האוטובוס שלוקח את הנוסעים למטוס.
עליתי על המטוס.
התיישבתי במטוס.
וחיכיתי.
וחיכיתי וחיכיתי.

אחרי המתנה של בערך 20 דקות נוספות במטוס, הטיסה יצאה לדרך.

הקברניט אמר: “שלום לכולם, אנחנו מתנצלים על העיכוב. יש בוץ על המסלול באילת בגלל הסחף שנגרם בגלל הגשם. אנחנו מקווים שעד שנגיע יסיימו לנקות את המסלול. אם לא, ננחת בעובדה. אנחנו נודיע לכם לקראת הנחיתה מה קורה”.

מעניין.

רבע שעה לפני הנחיתה, הדיילת אומרת “אנחנו מבקשים מכם לקפל את המגשים, שכן התחלנו בנחיתה לאילת”. שמחה גדולה. ואז הקברניט משתלט על המיקרופון. “לצערי שדה התעופה באילת עדיין סגור. מאז שדיברתי איתכם ניקו את המסלול אבל ירד שוב גשם ושוב יש שם בוץ. אנחנו נוחתים בעובדה”. אוקיי. הדיילת שוב לוקחת את המיקרופון. “בעובדה יחכו לכם אוטובוסים שייקחו אתכם לאילת. אגב, בגלל שינוי בדרכי הנסיעה, הנסיעה לאילת באוטובוס אורכת כ-50 דקות במקום כ-40 דקות”. מעניין.

נוחתים. האנשים קמים ורוצים לצאת החוצה מהמטוס. לא פותחים את הדלת. הדיילת שוב לוקחת את המיקרופון: “אהה, שלום לכולם. כידוע לכם נחתנו בעובדה. אבל אנשי רשות שדות התעופה לא הספיקו להגיע לכאן כי היינו אמורים לנחות באילת ולכן אסור לנו להוציא אתכם מהמטוס כי אין כאן אף אחד שיקבל אתכם. שבו. נגיש לכם משקאות קלים”. מעניין.

אחרי שהנוסעים, שעצביהם המתוחים הגיעו עד כאן, העלו את המטוס באש, נתנו לנו לרדת. המקום היה נטוש. אני מתכוון נטוש כמו בסרט הוליוודי שבו יש מטוס פייפר שנוחת בשדה תעופה מקומי שאין בו אף אחד חוץ מעשב שמתגלגל על המסלול? כזה נטוש. יצאנו ברגל החוצה. עומדים. מחכים לאוטובוסים. שום דבר. אף אוטובוס לא מגיע. כלום. עובדה הוא מקום שמישהו שכח אותו. אפשר להבין את המישהו הזה.

אחרי שלושת-רבעי שעה הגיע אוטובוס אחד. יש בו 40 מקומות בערך. בחוץ כ-200 נוסעים (זה היה מטוס גדול יחסית). דחיפות, בלגאן, צעקות. הצלחתי לעלות עליו. אנשים ממשיכים לעלות. הנהג מסביר שהוא לא יכול לנסוע כאשר יש אנשים שעומדים במעבר. אסור לו. זה בכלל אוטובוס תיירים או משהו כזה. מחכים שאנשים ירדו. הנהג נוסע. הוא נוסע במהירות של 70 קמ”ש. אין אף אחד על הכביש ומותר לנסוע 90 קמ”ש, אבל אתם יודעים – ליתר ביטחון. בכל פעם שהנהג מזהה חתיכות חצץ על הכביש או מעט בוץ, הוא מאט למהירות של 15 קמ”ש. כידוע, חצץ יכול להפוך אוטובוס ששוקל כמה טונות. הוא מאט. אין צורך למהר. הסתכלתי לראות אם אוטובוס ריק מגיע מכיוון אילת לקחת את הנוסעים שנותרו שם. שום דבר. לדעתי הם עדיין שם.

השעה כבר 15:45. הנהג מגיע אל שדה התעופה. כ-30 מטר לפני השדה עומדת ניידת של הפיקוח העירוני וחוסמת את הכביש. הסיבה היא שלפניה יש טרקטור שמפנה את הבוץ שיש על הכביש, אותו בוץ שכיסה גם את המסלול. הניידת לא נותנת לאוטובוס לעבור. האנשים צועקים על הנהג שיפתח את הדלת, אחרי הכל אנחנו במרחק של 30 מטר מהכניסה לשדה. הנהג מסביר שאסור לו. אחרי שהנוסעים העלו באש גם את האוטובוס, הוא פתח את הדלתות.

לקחתי מונית למלון. הכביש חסום. מוצף במים. הנהג מתחיל לנסוע בדרכי עפר.

הגעתי למלון בסביבות 16:15. תפסתי משהו קטן לאכול והלכתי לתת הרצאה. סיפרתי בראשית ההרצאה על היום שעבר עליי. אמרתי לקהל שאני מספר לו את זה כיוון שעם המזל שלי, במהלך ההרצאה תתרחש הפסקת חשמל.

כן. אתם יודעים את ההמשך.
היתה אחת כזו. לכמה שניות, נפילת מתח כזו שכיבתה את האורות. הקהל התמוגג. אני פחות.

בשעה 19:30 הגעתי לשדה התעופה באילת. הוא כבר היה פתוח. שאלו אותי אם אני אמור לעלות על הטיסה של 20:55. אמרתי שכן. שאלו אותי אם אני רוצה לעלות על הטיסה של 20:00. אמרתי שבשמחה. אחר כך הסתבר לי שהטיסה של 20:00 היא לא הטיסה של 20:00. היא הטיסה של 17:00. היא יצאה באיחור של שלוש שעות.

ועכשיו, ברשותכם, אני הולך למות קצת.

11 מחשבות על “כאשר גשם, ארקיע ואילת נפגשים

  1. מאוד מאכזב כל הפוסט הזה ואפילו אין תמונה אחת. רק לחשוב על הממים שהיה אפשר לעשות מלראות אותך נדחף לאוטובוס בשדה תעופה נטוש.

  2. נו, לא שזה מעודד, אבל לפחות במקרה שלך הייתה סיבה. אדיוטית ומאה שש-עשרית ככל שתהיה, אבל סיבה. עכשיו נסה להעביר את אותו הסיפור לספטמבר, בלי שום תירוץ של גשם, והוסף לקלחת שני ילדים קטנים.
    אצלי, אגב, זה הסתיים בהיותי מאלה שהיו אמורים לעלות על הטיסה של 5:00 והתעכבו את אותן שלוש שעות…

    אמרת משהו על למות?

  3. גורו יאיא (8): כמובן שאני מכיר את זה. אני אפילו מראה את זה לסטודנטים בתחילתו של קורס. העניין הוא שזה לא ממש רלוונטי. כל עוד הייתי מגיע למחוז חפצי לא היו לי בעיות עם עיכובים, המתנות ומה לא. אבל מהרגע שהטיסה מתל-אביב לאילת נמשכה כמו הזמן שהיה לוקח לי להגיע לאילת באמצעות רכב, מהרגע שהטיסה הפכה בעצם לנסיעה באוטובוס, אני מודה שההמצאה של האחים רייט, בטעם של ארקיע, עושה עליי פחות רושם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: