מתקפת הכתבות הפטריוטיות, בכל אתרי האינטרנט, בכל אמצעי התקשורת, עושה לי בחילה. זו מתקפת סכרין מרוכזת במסגרתה מספרים לנו שאין כמו ארץ ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל, ישראלים וישראליות. עם ישראל חי!
ב"הארץ" בוחרים כל מיני אנשים, שהשם שלהם לא אומר שום דבר לרוב הקוראים, כל מיני שירים שהם בעיניהם השירים הכי פטריוטיים. למה? ככה. ב-Ynet מופיעה כתבה שמספרת את סיפוריהם של ישראלים שעזבו עבודות נחשקות וקריירה מדהימה לטובת חזרה לישראל (אבל כמובן שבאותה ההזדמנות לא מספרים את סיפוריהם של אלפים שעוזבים את ישראל בייאוש מוחלט). ב-NRG פורסמו טקסטים על גבי טקסטים תחת כותרת המשנה "למה אני פטריוט" ובהם כל מיני אנשים, מכל מיני תחומים, מסבירים למה הם פטריוטים. למה? ככה. שלא לדבר על אינסוף כתבות צבאיות שעושות בית ספר לתעמולה מבית מדרשו של קים ז'ונג און.
אני לא תמים. ברור שיום העצמאות הוא היום הטבעי לחגוג, לפאר, להלל ולקלס את המדינה. אבל האופן הדחוס, הדביק, הכל כך נטול ניואנסים שבו הדבר מבוצע, מזכיר לי את האיש הזה שהולך בחושך ושורק מרוב פחד. כך אנחנו נראים – כמו עם חסר ביטחון עצמי, שכל הזמן צריך להזכיר לעצמו שהוא נס, הוא פלא, ובכלל הכי טוב להיות כאן מכל מקום אחר בעולם.
משום מה, אף כלי תקשורת לא מוכן לומר את האמת הפשוטה: זה לא המקום הכי טוב לחיות בו. רחוק מזה. למעשה, יש אינסוף מקומות הרבה יותר טובים לחיות בהם כמעט מכל בחינה אפשרית. מה הפלא? המחירים כאן גבוהים, הפוליטיקה מושחתת, השכנים (בחלקם) רצחניים, מזג האוויר לח ודביק, החינוך זוועה ואין אף אחד, ממש אף אחד, שמסתכל 50 שנה קדימה ואומר לעצמו "בואו נקבל היום החלטות כדי שבעוד 50 שנה המקום הזה יהיה טוב יותר". אף אחד. טווח הראייה המקסימלי הוא טווח הראייה של הפריימריס הבאים.
ולמרות כל זאת, זה המקום שלנו. זה המקום שאליו אנחנו קשורים מבחינה תרבותית, זה המקום שבו תקענו יתד מסיבות היסטוריות. כאן נמצאים ההורים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו, כאן אנחנו מדברים בשפה שלנו, כאן החלטנו להתאסף ובנינו כאן משהו. מקרטע, אבל בנינו. זהו.
כל השאר זו פרופגנדה סובייטית עילגת, מטופשת ומביכה.
נכון. הבעיה היא שכל מי שאומר זאת נחשד מיידית כמרעיל בארות, ורק האמיצים מעזים לומר זאת בגלוי.
http://www.youtube.com/watch?v=dFBukE2T7eg
לא טוב לך? קום וסע!
אסף (2): תודה. כי ממש חיכיתי לאישור שלך.
יובל, אתה צוקד כמובן. יחד עם זאת חשוב להדגיש שהיו גם כתבות אחרות, יותר רציניות ויותר בקורתיות. למשל רון בן ישי המצוין:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4367629,00.html
אחשלו, תסתכל בלינק. מדובר על אירוניה מודעת לעצמה.
אני דוקא אשמח אם תשאר.
אסף (5): אני מתנצל. חוש האירוניה שלי קהה בשל אנשים בפייסבוק שבתמונת הפרופיל שלהם יש טנק מרכבה (!!) שמודיעים לי שאני יכול לרדת מהמדינה כאילו היא שייכת להם יותר ממה שהיא שייכת לי.
היופי הוא בפשטות. היום זה היום פשוט לשמוח על מדינתנו היקרה. מה רע בקצת פטריוטיות?
לראות נכוחה כמוך, זה להיות מיעוט שבמיעוט. מפוכח ועצוב.
אני כועס על הרע יותר משאני שמח על הטוב, סוג של דפק באישיות. כל מה שאמרת נכון אך אתה עדיין מאמין ב"למרות זאת". אישית איבדתי את האמונה בעתידה של מדינת ישראל וצר לי על ילדי ונכדי.
מזדהה מאוד עם התחושה שלך, אבל הביקורת על התקשורת לא במקומה, מה אתה היית כותב במקום?
כעורך תוכן היית עושה את זה אחרת?
יובל, גם אתה חוזר על מנטרות. אתה מלונן על הדביקות שלהם אבל משתמש באותה שפה רק בכיוון ההפוך:
"
מה הפלא? המחירים כאן גבוהים, הפוליטיקה מושחתת, השכנים (בחלקם) רצחניים, מזג האוויר לח ודביק
"
אני בכלל לא בטוח שהפוליטיקה מושחתת במיוחד.
אבל מעניין יותר מזג האוויר:
מזג האוויר בארץ מצויין ורצוי. למעשה אני יכול להניח שרוב האנשים שחיים בארצות שיותר טוב לחיות בהן היו שמחים אם היה להם מזג אוויר ארץ ישראלי במקום בו הם גרים.
האמת שגם אתה היית צריך לומר היא שאין אינסוף מקומות שטוב יותר לחיות בהם. יש כאלה, וכמה כאלה, אבל הם ספורים. ספורים מאוד.
"
ולמרות כל זאת, זה המקום שלנו. זה המקום שאליו אנחנו קשורים מבחינה תרבותית, זה המקום שבו תקענו יתד מסיבות היסטוריות. כאן נמצאים ההורים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו, כאן אנחנו מדברים בשפה שלנו, כאן החלטנו להתאסף ובנינו כאן משהו.
"
ממ, קופי פאסט מיאיר לפיד? מי אמר שאי אפשר לחיות עם חברים ומשפחה בארצות הברית?
א.ג (10-11):
א. אני שמח שאתה בכלל לא בטוח שהפוליטיקה מושחתת במיוחד. עכשיו אני רגוע.
ב. אני גם מאושר ונרגש מכך שאתה נהנה מקיץ בלתי אפשרי כמעט בכל פינה בישראל ומחורף די דלוח.
ג. לא ספורים ולא נעליים. אינסוף מקומות.
ד. אם אתה מסוגל לקחת את כל החברים שלך וכל המשפחה שלך מישראל לארצות הברית, אז, פעם נוספת, אני ממש שמח בשבילך.
לסיכום, אני ממש מתנצל שלא כתבתי את דעותיך שלך ובמקום זה, ואני שוב מבקש להתנצל, החלטתי לכתוב הפעם את דעותיי שלי. זה לא יקרה שוב. שלח לי את הדעות שלך בפעם הבאה ואדאג ליישר איתך קו.
מתי (9): כן? יש רק דרך אחת לכתוב טקסטים ליום העצמאות? וואלק, לא ידעתי.
יובל,
אתה לא צריך להתנצל על שכתבת את דעתך. גם לדעות שלך יש מקום בבלוג שלך.
ולגבי המשפחה: לקחת את המשפחה המיידית יכול להיות אפשרי. לקחת את השמפחה המורחבת זה לא אפשרי. אבל עדיין המוני אנשים מהגרים גם מארצות שהפער התרבותי בינן לבין ארץ היעד גדול יותר. כנראה שהפער לא מספיק גדול מהבחינה הזו.
שאלה מעניינת היא אם תמליץ לילדים שלך, כשיגדלו ויתחילו לתכנן את חייהם לנסות לחיות במקומות אחרים.
יובל, אני מסכים עם כמעט כל מה שכתבת כאן, אבל חייב לסייג לגבי דבר אחד – הכתבה ב"הארץ" עם השירים הפטריוטיים היא הרבה יותר ביקורתית מאיך שאתה מציג אותה. נכון, האנשים שם אינם מוכרים לקוראים כי רובם עורכים הנמצאים מאחורי הקלעים. פשוט נותנים לאנשים הללו הזדמנות להתבטא בכתבה הספציפית הזו. הרבה מן השירים שנבחרו אינם כאלה שהיית חושב עליהם כשירים פטריוטיים קלאסיים. אחד מן העורכים אפילו בחר את השיר "נפלא פה" של הבילויים, שיר שהוא כמעט גרסה מולחנת של הפוסט הזה.
כמו שאמרתי, אני מסכים עם הטענה הכללית של הפוסט הזה, אני פשוט חושב שהכתבה של "הארץ" ראויה לבחינה קצת יותר מעמיקה.
כבכל דבר, ניתן להתמקד בחצי הכוס הריק או בחצי המלא. בכמעט כל ימות השנה, עוסקת התקשורת בראיה ביקורתית ומתמקדת בחצי הריק ("כלב השמירה", וגו'). יום אחד (או יומיים) בשנה, הם עושים תרגיל מחשבתי ומתמקדים בחצי המלא. לא רואה מה הבעיה בזה – שלא הוסיפו סייגים? ניואנסים? אותם תקבל מחר ומחרתיים ובמשך יתר השנה.
באשר להצהרה שלך – "יש אינסוף מקומות הרבה יותר טובים לחיות בהם כמעט מכל בחינה אפשרית" – זה כבר פשוט מביך. לא פחות מביך ונבער מלכתוב משהו כמו "שהרי ברור לכל שאחד ועוד שתיים שווה ארבע". אמנם לא עקבתי אחרי הקריירה האקדמית שלך, אבל אם כמו הקולגות שלך, בילית שנתיים-שלוש בפוסטדוקטורט באירופה/אמריקה/קנדה/יפן, לא ייתכן שחזרת לארץ עם המסקנה המופרכת שיש אינסוף מקומות הרבה יותר טובים לחיות בהם כמעט מכל בחינה אפשרית.
הסבר (15): אין לי בעיה שתקרא לי מביך ואפילו נבער. תזכיר לי מי אתה? אההה, אתה שפן שמסתתר מאחורי כינוי וכתובת מייל מזויפת.
תודה רבה שהשתתפת!!
כבר יותר מחמש שנים שאני חי באחת ממדינות אירופה המתקדמות, הנאורות והעשירות. החינוך פה אולי מושקע יותר וניתן חינם, בבתי החולים האחיות מרוצות יותר, המחלפים מצוחצחים והכבישים רחבים ובטוחים, זיהום האוויר הוא בערכים תיאורטיים בלבד, הנהגים אדיבים וסבלניים ומקרי אלימות קשה הם נדירים, שכר הדירה מפוקח ומוגבל לדירות ששטחן עד 80 מ״ר, והריבית על הלוואת המשכנתא לדירת מגורים היא הוצאה מוכרת גם לשכירים. ובנוסף לכל אלה השכר שלי פה גבוה משמעותית ממה שהיה בישראל, ובמהלך חמש שנותיי פה גם הצלחתי להתבסס כלכלית ולדאוג לעתיד המשפחה. אמנם רמת החיים פה לכאורה גבוהה, אבל זה לא מספיק כדי שאיכות החיים תהיה גם היא גבוהה. הגעגועים לישראל הם אדירים, והצורך בהשתייכות חברתית ותרבותית הוא עצום ואינו בא אל סיפוקו. וכשצורך בסיסי שכזה אינו מסופק המערכת כולה יוצאת מאיזון… אין בגולה תחליף אמיתי להוויה הישראלית, לסולידריות החברתית שבין הישראלים ולתרבות העברית המתחדשת. שחיתות שלטונית קיימת בכל מקום, ודווקא יש בישראל אנשים שהם בעלי ראייה ארוכת טווח ואף מובילים בתחומם בעולם כולו. בעיניי מסקנת המאמר שלך אינה בהכרח נכונה. עבור יהודים – גם חילונים – המעונינים לחיות חיים שלמים מבחינה תרבותית ולשמר את זהותם המיוחדת, אין בעולם מקום טוב ומתאים יותר, למרות כל הבעיות
תמיד היית דוגרי (מילה כל כך ישראלית, בלתי אפשרית לתרגום) וחד ביטוי.
את מה שאתה מצליח לראות ולבטא מתוך הפוזיציה, גם ישראלים שמצאו עצמם בחו"ל מאיזו שהיא סיבה, ומבצעים אידיאליציה לא מודעת, או לחילפון מפעילים את הפילטר השלילי, לא רואים.
יובל מדבר אמת לאמיתה. האמת חובטת בי כל פעם מחדש בביקור השנתי אצל המשפחה, החברים, במיקומי הטבע האהוב שהולך ונעלם, במקומות שטוב לאכול ולשמוח בהם.
אני מייחל ליום בו חזרה לארץ תהייה אופציה שפוייה. כרגע זה נראה כמו הימור מטורף על העתיד. כל עוד זאת ההרגשה של חלק נכבד מאוד מן הישראלים בגולה, ביקורת על פוסט שכזה חייבת להיות זהירה, עניניית ומודעת.
מישראלי שכבר 11 שנים חי בנכר, במקומות שבוודאות נחשבים ל"הרבה יותר טובים לחיות בהם", אוהב את המדינה וכואב מאוד את ה-הדרדרות המהירה במורד של המדינה, אותה לפחות אני חווה בשנים האלו.
יובל,
קראתי פעם על מחקר בפסיכולוגיה שמתאר את הרגשת הגאווה של הורים בילדים שלהם. אני לא זוכר במדויק את פרטי המחקר – אם אני לא טועה המחקר נערך בתור לרופא הילדים כשלמול ההורים הונחו מספר עלונים. בחלק מן הקבוצות העלונים פירטו את היתרונות הטמונים בילדים (סעד בזקנה, הגשמה עצמית וכו'..) ולחלק מן ההורים חילקו עלונים המפרטים את הקושי בגידול ילדים (עלויות הגידול וכו' ). להפתעת החוקרים דווקא ההורים בקבוצה השנייה ציינו שרמת האושר/ סיפוק מגידול הילדים גבוהה יותר..
יכול להיות שאני טועה בתיאור המדויק של המחקר, אבל השורה התחתונה הייתה שככל שההורים מרגישים שהם משקיעים/ נדרשים להשקיע בילדים שלהם – כך הם מאושרים יותר.
ונכון, להשתמש בדימויים מעולם המשפחה כשמדברים על מדינה זה קצת שחוק (ע"ע פטריוטיזם..) אבל קשה שלא להקביל בין במדינה הזו שהיא יציר כפיהם של כלל האזרחים עד האחרון שבהם, שהרי הם (אנחנו) עדיין מהווים מגש הכסף (פיסית וחומרית..), לסוג של "ילד" שאנחנו מגדלים ומטפחים.
בשביל כל אחד שהמילה ציונות אומרת משהו, מדינת ישראל היא גאווה.. יכול להיות שזה מוזר, מוגזם (לאומני..)..חלק אומרים שאנחנו עם או מדינה עם טראומה מתמשכת.. אבל אני לא חושב שיש הרבה עמים שיכולים "להתחרות" עם ההיסטוריה שלנו.
(ד"א, יכול להיות שהטיעון זה "מגביל" את גבולות הדיון ברמה האזרחית.. אבל למרות שעדיין קיימים פערים ויש לאן להתקדם בכל מה שקשור שיוויון האזרחי בין כלל אזרחי מדינת ישראל אני מאמין שאנחנו במקום חיובי)
בכל מקרה, ראוי וחשוב להיות ביקרותיים. לטעמי, ישראל כחברה נמצאת במקום טוב בכל מה שקשור ליסוד הזה – אנחנו לא חברת מופת, לא אור לגויים.. אבל עובדים על זה,משתדלים.
וגם כשלא – פעם בשנה יש לילד יום הולדת.. לא נגיד מילים טובות?
אני דווקא חושב שמתקפת הפטריוטיות מעידה שהמסרים כבר לא כל כך עובדים. ואני באמת לא יודע אם הבעיה היא עודף פרופוגנדה פטריוטית או שאנחנו פשוט השתנינו.
מאד מוזר מה שאתה אומר,
הרי אתה נולדת(אני מנחש) וגדלת כאן ולמרות זאת(כניראה) לא יצאת כל כך גרוע(לדעתך).
אז למה נראה לך שהכל פה כל כך לא טוב?
נ.ב: עדיין ישראל הרבה הרבההה יותר טובה מרוב מדינות הגלובוס(כן, עולם שלישי וזה)
הפוליטיקה פה לא הרבה יותר מושחתת מבמקומות אחרים, ולעומת שנים עברו – נמצאת במגמת שיפור (כן, יש עוד לאן לשאוף). ומזג האוויר? אז חם ולח שלושה חודשים, חוץ מזה גן עדן, אומות שלמות היו חולמות על 90% ימי שמש בשנה, לחוף ים.
ולמרות הכל, הישראלים מאוד מאושרים:
http://www.thedailybeast.com/articles/2013/04/14/why-are-the-israelis-so-damn-happy.html
מסכים עם כל מילה.
אמרו את זה יפה בפתיחה הגאונית של חדר חדשות.
ניר (17), לא כתבת מה המקצוע שלך ואיפה אתה גר, אבל אתה לא מיצג את "ריקי כהן" אם הסתדרת כל כך טוב. מדינות נאורות נוטות באופן מובן לא לקבל לשורותיהן אזרחים שלא תורמים להן דבר, ולא כלכך פשוט למצוא את החיים הנוחים שאתה מדבר עליהם. לי יש משפחה שהיגרה מאוקראינה לארה"ב לפני כ-15 שנה. כולם בעלי מקצועות חופשיים, וקשה להם מאוד כלכלית. הם קונים יותר ממה שהיו קונים בארץ, אבל בתחושה זה אותו דבר – חוסר בטחון כלכלי.
דווקא בישראל כדי לחיות ברמת חיים נורמאלית לא צריך יותר מידיי.
אני אישית גרה בפריפריה ועובדת בעבודה רגילה וכך גם בעלי, ומגדלת שלושה ילדים. לא אומר שזה קל אבל אני לא רעבה ללחם….
גלעד (18), "דוגרי" זה בערבית. המשמעות היא "ישר".
המדינה לא מתדרדרת אלא משתפרת בכל קנה מידה. פשוט פעם כיסו על זה (הדפיסו כסף, העסיקו אזרחים בעבודות יזומות, מחקו חובות לקיבוצים…) והיום אנחנו משלמים על זה. המשק שלנו נמצא בתקופת ניתוח קשה וכואב אך הכרחי. לא בטוח שהכל נעשה כמו שצריך ותום לב, וכמובן שיש שחיתות (איפה שיש כסף יש שחיתות) אבל המגמה חיבית.
יובל סחתיין על הגאווה שלך על הארץ אוכלת יושביה שבנינו פה ביחד.
כל הכבוד לנו רואים שהשתדלנו.
אבל כואב לי הזלזול שלך (בטח בתור מומחה לתקשורת) בתעמולה הסובייטית.