מתקפת הכתבות הפטריוטיות, בכל אתרי האינטרנט, בכל אמצעי התקשורת, עושה לי בחילה. זו מתקפת סכרין מרוכזת במסגרתה מספרים לנו שאין כמו ארץ ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל, ישראלים וישראליות. עם ישראל חי!
ב"הארץ" בוחרים כל מיני אנשים, שהשם שלהם לא אומר שום דבר לרוב הקוראים, כל מיני שירים שהם בעיניהם השירים הכי פטריוטיים. למה? ככה. ב-Ynet מופיעה כתבה שמספרת את סיפוריהם של ישראלים שעזבו עבודות נחשקות וקריירה מדהימה לטובת חזרה לישראל (אבל כמובן שבאותה ההזדמנות לא מספרים את סיפוריהם של אלפים שעוזבים את ישראל בייאוש מוחלט). ב-NRG פורסמו טקסטים על גבי טקסטים תחת כותרת המשנה "למה אני פטריוט" ובהם כל מיני אנשים, מכל מיני תחומים, מסבירים למה הם פטריוטים. למה? ככה. שלא לדבר על אינסוף כתבות צבאיות שעושות בית ספר לתעמולה מבית מדרשו של קים ז'ונג און.
אני לא תמים. ברור שיום העצמאות הוא היום הטבעי לחגוג, לפאר, להלל ולקלס את המדינה. אבל האופן הדחוס, הדביק, הכל כך נטול ניואנסים שבו הדבר מבוצע, מזכיר לי את האיש הזה שהולך בחושך ושורק מרוב פחד. כך אנחנו נראים – כמו עם חסר ביטחון עצמי, שכל הזמן צריך להזכיר לעצמו שהוא נס, הוא פלא, ובכלל הכי טוב להיות כאן מכל מקום אחר בעולם.
משום מה, אף כלי תקשורת לא מוכן לומר את האמת הפשוטה: זה לא המקום הכי טוב לחיות בו. רחוק מזה. למעשה, יש אינסוף מקומות הרבה יותר טובים לחיות בהם כמעט מכל בחינה אפשרית. מה הפלא? המחירים כאן גבוהים, הפוליטיקה מושחתת, השכנים (בחלקם) רצחניים, מזג האוויר לח ודביק, החינוך זוועה ואין אף אחד, ממש אף אחד, שמסתכל 50 שנה קדימה ואומר לעצמו "בואו נקבל היום החלטות כדי שבעוד 50 שנה המקום הזה יהיה טוב יותר". אף אחד. טווח הראייה המקסימלי הוא טווח הראייה של הפריימריס הבאים.
ולמרות כל זאת, זה המקום שלנו. זה המקום שאליו אנחנו קשורים מבחינה תרבותית, זה המקום שבו תקענו יתד מסיבות היסטוריות. כאן נמצאים ההורים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו, כאן אנחנו מדברים בשפה שלנו, כאן החלטנו להתאסף ובנינו כאן משהו. מקרטע, אבל בנינו. זהו.
כל השאר זו פרופגנדה סובייטית עילגת, מטופשת ומביכה.
כתיבת תגובה