למי קראת אדישה?

נראה שהטקסט הזה שפרסמתי ב"עין השביעית" נגע לכמה אנשים. קודם דבורית הגיבה ואז אני הגבתי לתגובה שלה (וגם אתי סורז'ון כתבה פוסט בנושא) וכעת גל מור מפרסם תגובה ב"עין השביעית".

קראתי בעיון את התגובה של גל ואני מודה שהתקשיתי להסכים עם מילה אחת שכתב בשלוש הפסקאות הראשונות של תגובתו (עם המשך הטקסט אני מסכים הרבה יותר). אז מה הבעיות שלי עם התגובה של? גל כותב:

יובל דרור כתב כאן בשבוע שעבר כי היתרונות של העיתונאי על פני הבלוגר הם מקצועיות וניסיון. דעה מוצדקת ביותר, בהנחה שאין עיתונאים שהפכו ליחצנים או אחרים שהם בלתי מוכשרים לתפקידם באופן מיוחד.

מדוע זה "בהנחה שאין עיתונאים שהפכו ליחצנים…"? מדוע הטיעון שלי נפגם אם אמנם חלק מהעיתונאים אכן הפכו יחצנים או שהם בלתי מוכשרים לתפקידם? הרי אין חולק שלא כולם כאלו. אני דוחה את הטענה שבגלל שיש כמה עיתונאים שמוכרים את המקצועיות שלהם או שהם פשוט לא מקצועיים מלכתחילה, התזה שלי נופלת. התזה שלי היא כללית ולא ספציפית לעיתונאים או בלוגרים מסוימים.

מאחר שכל מי שעוסק בתקשורת יודע כי רמת התכנים בה מידרדרת, קשה לקבוע באופן חד-משמעי שבלוגרים אמינים פחות מעיתונאים. יש בלוגרים מקצועיים לעילא כפי שיש עיתונאים רשלנים. ולהפך.

בשום מקום לא טענתי שבלוגרים אמינים פחות מעיתונאים. טענתי שבאופן אינהרנטי, על פי רוב, בלוגרים שמסקרים מוצרים אינם מומחים בשדה בו פועל אותו מוצר, ועובדה זו גורמת לכך שגם אם תפורסם סקירה מעמיקה ומעניינת, היא תהיה חסרת הקשר השוואתי. אינני יודע איך מכאן קופצים ל"בלוגרים אמינים פחות מעיתונאים".

וכעת, למנה העיקרית:

הבלוג הוא בסך-הכל פלטפורמה להפצת תכנים. מקצועיים או לא – היא אדישה לשאלה זו. כפי שעיתון הוא פלטפורמה להפצת חדשות, נכונות או מסולפות. העיתונאים הם אלה שמעניקים למלים את תוקפן ואמינותן.

אני כופר בטיעון לפיו אין חשיבות לפלטפורמה. יש לה חשיבות עצומה.

ישנם שני סוגים של עיתונאים (יש הרבה יותר, אבל לצורך העניין הזה, יש שניים): עיתונאים מוכרים, בעלי מוניטין, רקורד ויוקרה (ז'אנר המוטי גילת, נחום ברנע וכאלו), שלא משנה איפה הם יכתבו – בעיתון, בבלוג או על פפירוס – דבריהם יזכו לאמינות ותוקף ולו מעצם העבודה שהם חתומים עליהם. הסוג השני הוא של עיתונאים שאינם מוכרים. הם התחילו לעבוד בעיתון לפני שבועיים, לפני חודשיים, לפני שנה. השם שלהם אינו נישא בפי כל ועדיין כאשר קוראים את הידיעות שלהם בעיתון, אף אחד אינו מטיל ספק מיידי בנכונותן. מדוע? כי הן כתובות בעיתון.

הפלטפורמה מקרינה על המתפקדים בתוכה לא רק מכיוון שלפלטפורמה (נניח עיתון "הארץ") יש מוניטין משל עצמה אלא מכיוון שיש סיסטם, יש שיטה שמוכרת גם לקוראים. הקוראים יודעים שיש כתב, משכתב, עורך, עורך גרפי, עורך חדשות, סגן עורך עיתון, עורך עיתון. מטרת השיטה היא להבטיח את האמינות והתוקף של הכתוב בעיתון ולכן גם כאשר הכתב אינו מוכר, אין סיבה לפקפק בטקסט שלו, אלא אם יוכח שטעה, או שאינו מקצועי וכן הלאה. הקוראים זוכים להנות מיתרונות השיטה, מיתרונות המערכת שפועלת כדי לוודא שהעיתונאי עושה את מלאכתו נאמנה. זו לא מערכת מושלמת ולא פעם היא חורקת ואף נשברת – ועדיין היא קיימת (שימו לב, אני לא מדבר על צהובוני סופרמרקט. אני מדבר על עיתונים).

ובלוגר? בלוגר הוא הכתב של עצמו, העורך, הגרפיקאי, העורך של החלק, הסגן, העורך הראשי והמו"ל של עצמו. הוא לא צריך להגיש את הטקסט לאף אחד. הוא אינו נערך, אינו משוכתב, אינו צריך לשכנע אף אחד שהנושא חשוב, שהוא ביצע בדיקה קפדנית, שהוא מציג את הסיפור בדרך הטובה והמקצועית ביותר. גם במקרה הזה הפלטפורמה מקרינה על המתפקדים בתוכה. הפלטפורמה אינה ניטרלית ואינה אדישה. אין צורך להרחיק עד "המדיום הוא המסר" אבל המדיום במקרה הזה הוא אינו דף חלק שמחכה שיכתבו עליו דבר מה בעוד הוא צופה מהצד.

אין זה אומר שלבלוגרים אין שיקול דעת, או שהם לא מקצועיים. מה שזה אומר הוא שאין מערכת שתומכת במקצועיות שלהם, שעומדת על המשמר, שדוחפת אותם להתמקצע. אם הבלוגר עומד על המשמר ומתמקצע זה רק בגלל שהתחשמק לו, ואם לא, אז לא. אגב, גם המערכת העיתונאית לא תעזור אם עיתונאי יחליט לשקר או לבצע עבודה רשלנית אבל מערכות עיתונאיות רציניות מתגייסות כדי למנוע מצב שכזה (ראו תגובת הניו-יורק טיימס למקרה ג'ייסון בלייר). לכן אין זה מפתיע שבמרקר ביצעו תחקיר פנימי לאחר מקרה המדבקה (גם אם ההחלטה "לא למהר עם פרסומים ולוודא את אמיתותם ודיוקם" היא מעט מביכה).

בעוד שאני מכיר ומוקיר את היתרונות העצומים הגלומים בכתיבה בבלוג, אני מציע שלא לשפוך את התינוק עם מי האמבט. הניסיון לטעון שממילא התכנים בעיתון מדרדרים ולכן אין סיבה להעדיף אותם על אלו של הבלוגרים נראית לי תבוסתנית וניהילסטית וללא קשר היא אינה משנה או פוגעת בעצם הטיעון הראשוני שלי. הטענה לפיה "הם (העיתונאים) גרועים לא פחות" נראית לי כמו התחמקות מהתמודדות עם הסוגיה שהעליתי וממילא אני לא חושב שהשאלה היא "מי יותר גרוע" אלא "מה הם היתרונות המובנים והחסרונות המובנים של כל מדיום".

19 מחשבות על “למי קראת אדישה?

  1. מסכים בהחלט. כמובן שתמיד יש יוצאים מן הכלל כמו בלוגרים או בעלי אתרים עצמאיים שמכסים להנאתם תחום שבו הם עוסקים מקצועית ביום-יום או מחבבים באופן מיוחד. דווקא בתחום הטלפונים הסלולריים, אותו נתת כדוגמא, יש כמה אתרים עצמאיים ובלוגרים שמספקים סקירות ברמה טובה כמו בעיתונות.

  2. אני לא מסכים עם ה-FTC פשוט כי בדיוק כמו שלא צריך להאמין לכל מוכר ברחוב בניו יורק שמוכר שעוני רולקס, לא צריך להאמין לכל בלוגר שכותב במאת האחוזים במיידי. בלוגרים צריכים לבנות מוניטין לפני שאנשים צריכים להתחיל להאמין להם. אלו שמאמינים לכל בלוגר פשוט צריכים להבין את החוק הישן והידוע שהאינטרנט הוא 90% שטויות, שקרים, חצאי אמיתות ואינטרסים מסחריים.

    אני, אגב, מסכים עם גל כשהוא אומר:

    שאלה מעניינת יותר היא אם עיתונאים חייבים להיות בלוגרים כדי לשרוד במקצוע בעתיד. לתחושתי, כן.

    ויובל, אל תשכח שיש בלוגרים (מרובי משתתפים) רבים שלהם יש עורך או שניים שבודקים את הפוסטים של הכותבים לפני הפרסום. אולי זה לא כמו עיתון, אבל זה עדיין עוד זוג עיניים על הטקסט…

  3. יובל, יש לי הרגשה שאתה מדבר על מה שראוי היה להיות ולא על מה שקיים. הרמה של העיתונאים ושל התוכן העיתונאי יורדת בקצב כזה שכבר לא נדיר למצוא בלוגרים שהם יותר מוכשרים ומנוסים ממקביליהם בעיתונות.

    והפלטפורמה מקרינה, אין ספק. ואתה ואני יודעים היטב מה היא מקרינה פחות ופחות ומה יותר ויותר. אילו ערכים, איזה מוסר עבודה, איזו מידה של לויאליות ושל אתיקה.

    להדגים עם ישראל וולמן, איש נדיר מסוגו בעיתונות של ימינו, זו באמת חכמה גדולה. ברגע אני שולף לך תריסר דוגמאות נגדיות – וגם אתה יכול.

    בקיצור, כשאמרתי: אתה מדבר על מה שראוי להיות, על הרצוי ולא על המצוי.

  4. גל מור זה אותו גל מור שפרסם רק לפני כמה ימים את הפוסט שהסביר ששיטרית מושחת בגלל שחבר במפלגה שלו היה פעם מנהל באחת החברות שאולי יתמודדו על המכרז (כששטרית לא יהיה שם לבחור את המנצח)? ואחרי הפוסט הזה מישהו באמת צריך להסביר למה בלוגים הם הרבה פחות מקצועיים ואמינים מעיתונים?

  5. ברגע זה אני כותב בכלי מובנה בבלוגים שאמור לסייע לבלוגר (סליחה, גלובר) לתמוך במקצועיות שלו, שמעמיד אותו על המשמר ושדוחף אותו להתמקצע.

  6. נו אז בסופו של דבר נעשתה רדוקציה לשתי טענות
    א) מומחה עדיף מלא מומחה (אין חלוקה על כך)
    ב) מערכת עיתון יוצרת סביבה המעודדת מומחיות, או לפחות מבקרת את החוסר מומחיות של עיתונאי מסויים.

    סעיף ב' נכון לגבי חדשות, דיווחים ופרשנות בתחומי כלכלי, חוץ ופנים.

    הבעיה יובל, כשאתה רוצה להכיל את זה לתחום סקירות מוצרים. האם באמת מאחורי טור שמפרסם ביקורת על מוצי וופל חדש של עלית, עומדת עבודת תחקיר, ויש עורך אחראי שמוודא שהוופלה החדשה באמת יותר טעימה? האם באמת מאחורי טור על נגן אם פי 3 חדש בידיעות/מעריב, עומד עורך טכנולוגיה רציני, שמבקר את הכתב הטכנלוגי הצעיר? האם העורך יתערב להגיד לו ש-"התשווה אותו לאייפוד ותראה שהוא גרוע"?
    אז התשובות בשני המקרים הם כנראה שלא.
    גם בגלל שזה לא קורה בפועל, גם בגלל שאין ביקורת כזאת וגם בגלל האינטרס הברור שיש לעיתון, שעומד בפני פוטנציאל רווח הרבה יותר גדול (פרסום), מאשר בלוגר שמרוויח יוגורט / משקפיים חינם.

    אז אתה צודק לגמרי כשאתה אומר שכשיעלי מבת ים שכותבת על יחסים בינו לבינה, שמקבלת חינם משקפיים / יס מקס, באמת חסרת כישורים לכתוב משהו ענייני בעניין. במקרה כזה, עדיף לקרוא review של מומחה, או לפחות בעל נסיון מינימאלי בתחום.

    האם הוא עובד בעיתון או שהוא בלוגר, זה כבר עניין נפרד.

  7. במקרה, הנושא הזה בדיוק מטריד אותי לאחרונה בעניין מאוד ספציפי.
    לפני שבוע התפרסמה הכתבה הזאת, בעיתון "הארץ" (בעמוד הראשי מיינד יו).
    מדובר בכתבה שנולדה מהודעה לעיתונות של אחת האוניברסיטאות, המשיכה בכתב שעושה מחקר קצר מאוד בנושא (ומפספס כמה נקודות חשובות), עורך שנותנת כותרת פרובוקטיבית שהיא שקר מוחלט, והחלטה לשים את כל החבילה הזאת בעמוד הראשון.

    את דעתי על הכתבה הבעתי אצלי, ואני חושב שזו דוגמה טובה לכתבה בעיתון שהיא פחות אמינה מפוסט בנושא, מסיבה נורא פשוטה – הכתב למד את העניין באופן מקומי ושטחי עבור הכתבה, ולעומתו ישנו (במקרה?) בלוגר שמכיר את הנושא מבפנים. זה סוג של עיקרון אנתרופי שכזה.

    ואגב, במקרה הזה אותו "מערך" שאתה מציין שנמצא מסביב לכתב – עורך, משכתב וכו' – דווקא קלקלו לכתב את הכתבה, והכניסו לו כותרת שהופכת את כל הכתבה לפרובוקציה. במובן הזה, לבלוגר אמנם את הפריבילגיה שיוודאו אותו, אבל גם אין אף אחד שיקלקל לו את הפוסט.

  8. יואב (4): מאיר שטרית אמנם לא יבחר את הזוכה במכרז, אבל הוא זה שמעצב את החוק, ויש לו את הכח לתפור את החוק (והמכרז שיבוא בעקבותיו) למידותיה של חברה מסוימת שהוא מוקיר ומעריך, אם ירצה.
    ואגב, החשיפה פורסמה בבלוג של גל מור, אבל הכותב הוא אפי פוקס.

  9. ובכן דן (וגם שוקי), כפי שטענתי, המערכת לא תמיד עובדת, לפעמים היא חורקת ולפעמים היא ממש שבורה, ועדיין כאשר היא מתפקדת היא כלי עזר אמיתי, חשוב וממשי, כזה שעיתונאי יכול לחוש בו פיזית וזה משהו, שאין מה לעשות, הבלוגר הבודד, לא יהנה ממנו.

    שוקי – אתה טוען שזה משהו שראוי שיהיה יותר ממה שזה בפועל? אולי. אכן חלה הדרדרות ביעילותה של המערכת הזו ובכל זאת אני מקווה שזה לא מאוחר מדי. שזה לא בלתי הפיך.

  10. כמו שאמר רבי נחמן: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר גם לתקן".

    כן, אני מאמין שיש תקנה לעיתונות, והיא כאשר מו"לים יבינו שעבודה עיתונאית טובה היא לא רק עניין אידיאולוגי אלא גם צורך קיומי של כלי תקשורת כדי לשרוד. כי כל עסק שרוצה לשרוד לאורך זמן צריך ללמוד לייצר מוצר טוב ולתת שירות טוב ולא רק לשווק באגרסיביות.

    עיתונות מוטה, שטחית, אינטרסנטית או ירודה, בסופו של דבר גורמת בטווח הארוך לנטישה של קוראים. מי שחושב אחרת חוטא בחטא הגאווה ולא באמת מבין בתקשורת. אני לא יכול לחשוב על אף דוגמא לכלי תקשורת ששורד ומשגשג עשרות שנים עם תוכן ירוד. בסופו של דבר, לאנשים נמאס.

  11. יובל,

    קודם כל, במהלך קריאתו של הפוסט הנ"ל תהיתי לא פעם אם מדובר על "כל הבלוגרים וכל העיתונאים?" – מכיוון שזה לא היה כל כך ברור לי – שכן ישנם בלוגרים אישיים ובלוגרים שכותבים בנישה מסוימת, שאותם נדמה לשניה שאתה משווה לעיתונאים גרועים ולעיתונאים טובים, בהתאמה – החלטתי לקרוא את המאמר שלך בעין השביעית.

    "כך, לדוגמה, כאשר ישראל וולמן מ"ידיעות אחרונות" כותב ביקורת על טלפון סלולרי, הוא עושה זאת אחרי שנים של ניסיון. האיש בדק כל טלפון סלולרי שהגיע לישראל מאז ימי מוטורולה העליזים. אין דגם שהוא לא מכיר (ואם הוא לא מכיר, הוא ידאג להכיר). כאשר מגיע הטלפון ה-500 במספר, הוא יודע להשוות אותו לטלפונים אחרים בקטיגוריה המתאימה, לביצועים שלהם, לנוחות השימוש בהם, לממשק, לתכונות שיש בהם או שאין בהם. הביקורת שלו תהיה לעולם בתוך הקשר."

    ובהמשך:

    "בלוגר מושחז שכותב על חוויותיו, ולפתע מתבקש לכתוב על המכשיר החדש של חברת נוקיה, אינו מצויד ביכולת ההשוואה הזו. משום כך, אף שהוא עשוי לתת מידע מקיף על הדגם שבדק, המידע שיספק יהיה לעולם חלקי, שכן הוא אינו אומר דבר על המתחרים ואינו מספק את המידע הכי קריטי לצרכן: איך המוצר בהשוואה למוצרים מתחרים."

    שוב, בהשוואה שלך יש מן ההכללה: האם לא נמצא בלוגרים שכותבים בנישא מסוימת שבה הם שולטים בצורה יוצאת דופן ומצוינת? זה כל כך משנה אם שם הכלי בו אתה קורא הוא "ידיעות אחרונות" או "Engadget"/"גאדג'טבלוג"?

    זיגמונד

  12. זיגמונד, אני מציע לך לקרוא גם את הפוסט שבא בעקבות התגובה של דבורית, שם העמדתי דברים על דיוקם. הנה הקישור לפוסט והנה הקטע הרלוונטי:

    הטענה של דבורית לפיה עם הזמן הם יתמקצעו אינה מבוססת על דבר חוץ מאשר על משאלת ליבה. כתבתי "רוב הבלוגרים", והדגשתי את המילה "רוב", מכיוון שישנם בלוגרים שהופכים מקצוענים ומומחים בתחום מסוים: יאיר רוה בקולנוע, בועז כהן במוזיקה, עידן רונן דורפמן בספורט, גל מור בטכנולוגיה וכן הלאה (זה ממש לא מקרה שלרבים מהמומחים יש רקע בעיתונות ובכיסוי התחום בו התמקצעו). אבל רוב הבלוגרים שמקבלים מוצרים על פי השיטה הזו אינם מקבלים מוצרים דומים פעם אחר פעם. הם לא הופכים מקצועיים כי אין לאף אחד אינטרס להפוך אותם למקצועיים (בניגוד למערכת עיתונאית שיש לה אינטרס להפוך אותך למקצוען בתחום שלך). למעשה, ההפך הוא הנכון: יש מי שמרוויח מהעובדה שהבלוגר הוא "האדם הממוצע". אין זה אומר שתהליך כזה לא יכול להתרחש עם הזמן – אבל בינתיים, הוא לא קורה.

  13. עיתונות היא תופעה ארגונית. לא אני אמרתי אלא ד"ר צבי רייך מאונ' ב"ג (וגם ד"ר יובל דרור, הוא פשוט לא סיכם את זה בשלוש מלים). והם צודקים – הרי העיתונאי לא בוחר בעצמו על מה לכתוב, לא מה הדגשים והוא אין ספק שהוא לא חשב שהולכים להציק לו על כל פיפס מצ'וקמק שמופיע בעיתון/ אתר המתחרה כל היום.

    אבל, היתרון של חלק מהבלוגרים – הם כן יכולים להיות יותר מומחים מעיתונאים בהרבה תחומים. תראה למשל ידיעות על צבא וטכנולוגיה – בהרבה מאוד מהמקרים זה ינוע בין שירי הלל לטיל/רובה/טנק לקשקושי הפחדה – אם מדובר במשהו של ההם (בד"כ – מה שיצא ממלעסות ה-PR האיראניות). מה לעשות שהרבה מהעורכים, גרפיקאים ולעתים גם כותבים לא ממש יודעים מאיזה צד של הגליל יוצא הכדור האטומי. אותו כנ"ל בהרבה תחומים שמצריכים ידע מעמיק. ובידיעות כאלה הרבה פעמים קורה שהמערכת באמת עומדת לרועץ – לדוגמא פיקנטית מלפני כמה שנים טובות אינפו על כוחות הצבא של מדינות ערב שהאייקון שייצג את הטנקים היה צללית של מרכבה.

  14. יובל,

    גם אני פיספסתי את המילה רוב, וגם לא קראתי ברוב עצלותי את פוסט התגובה שלך, איך אני מעז לדבר על מקצועיות? 🙂

    נכון, רוב הבלוגרים לעולם לא יגיעו לרמה של מקצועיות – אבל הדבר תקף גם לבלוגוספירה העולמית, לא רק המקומית.

  15. נראה לי שעוד הבדל גדול הוא כמות האנרגיה שעיתונאי משקיע בכתיבה שלו לעומת בלוגר. עיתונאי כותב ומדווח לפרנסתו ובלוגר מקדיש את הפנאי שלו לכך.
    זה סוג אחר של הדדיות.
    בלוגר – אני כותב בשביל עצמי.
    עיתונאי – אני כותב כדי ליידע אותך ואתה משלם לי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *