ועכשיו, מעריב – סוף דבר

לפני חצי שנה הודעתי כאן שבעקבות פנייתו של רמי רוטהולץ, אתחיל לכתוב בעמוד הדעות של "מעריב". חצי שנה בדיוק לאחר שהתחלתי לכתוב ב"מעריב", בעוד פחות מעשרה ימים, בסוף החודש, אפסיק לכתוב עבורו.

הסיבה המרכזית בגינה אפסיק לפרסם טקסטים ב"מעריב" קשורה לעומס שנובע מתחילתה של שנת הלימודים האקדמית. אני מודה שאפילו אני הופתעתי מכמויות הסטודנטים שאלמד השנה במוסדות השונים בהם אלמד (מספירה שערכתי מסתבר שמדובר ביותר מ-430 סטודנטים), כשבחלק מהמקרים לא מדובר בקורסים בהם אני נותן שיעור והולך אלא בסמינרים, פרוסמינרים, סדנאות כתיבה ועוד. כל אלו מחייבים השקעה נוספת בהדרכה, בקריאה של טקסטים של סטודנטים ועוד.

נהניתי לכתוב עבור "מעריב" ובעיקר נהניתי לעבוד עם רמי ובאחרונה גם עם אילאיל לרון ממוסף המחשבים של "מעריב". עובדה זו היתה אמורה להקשות עליי את העזיבה, אך תחת זאת אני עוזב בתחושת הקלה.

לפני כחודש פרסמתי את הטקסט הזה ב"עין השביעית" שמותח ביקורת על פרויקט מיוחד שנעשה באתר נרג' (של "מעריב") לקראת יום הכיפורים. הרעיון של הפרויקט היה מעניין וראוי אך בסופו הוא הוחמץ לחלוטין (פירוט על כך בטקסט שהפניתי אליו). כאשר חשבתי לכתוב על הפרויקט הזה, התייעצתי עם כמה אנשים שאמרו לי "אל תטרח. ממילא אף אחד לא קורא את נרג'".

נרג' הוא בעיניי אחד מאתרי האינטרנט המוחמצים בישראל. אני עוד זוכר את אירוע ההשקה של האתר עם עופר נמרודי וההצהרות המאוד שאפתניות שלו. לא נותר מהן כמעט דבר. ממערכת חדשות מפוארת שאכלסה קומה מלאה בבית מעריב, לא נותר כמעט זכר. על המתרחש בתוך מערכת נרג' לא אוסיף מכיוון שלא קיבלתי את אישורם של האנשים (ויש כאלו כמה) שסיפרו לי על המתרחש בה, על יכולותיה הטכניות כמו גם העיתונאיות. אסתפק ואומר שהמצב לא ממש טוב.

למרות זאת, בעיניי, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לארגון תקשורת הוא שמתעלמים ממנו. זה מה שקורה לערוץ 1 – אף אחד לא סופר אותו, בשום מקום. אנחנו באים בטענות על הדרך שבה זכייניות ערוץ 2, ערוץ 10, יס והוט באים לידי ביטוי באינטרנט אבל על ערוץ 1 אנחנו לא אומרים דבר מכיוון שאין לנו שום ציפיות ממנו. הוא גוויה. חשבתי שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור נרג' הוא לא לתת לו יחס של גוויה אלא דווקא להתייחס אליו ברצינות, בביקורת שגם אם היא חריפה, היא הגונה, עניינית ואינה אישית.

לאחר פרסום הביקורת שלח העורך הראשי של נרג', ארנון גל, שאין לי מושג מיהו, מעולם לא פגשתי אותו והוא מעולם לא טרח לדבר איתי, מייל פנימי בקרב עובדיו בו הוא מורה על הפסקת פרסום כל הטקסטים שלי, שמתפרסמים בעיתון "מעריב", באתר נרג'. כאשר דבורית פנתה אליו לתגובה טען שהוא לא מבין מדוע אם יש לי כל כך הרבה ביקורת על נרג' "בחרתי בו כבמה", כאילו יכולתי לבחור לפרסם את הטקסטים שלי ב"מעריב" ושהביטוי המקוון שלהם יהיה ב-Ynet.

מעבר לתגובה ההזויה, נוקט גל טקטיקת של סגירת חשבונות הנהוגה בשוק. במקום לפנות אליי ואפילו לבקש ממני לחדול ולכתוב על האתר בשל ניגוד עניינים, הוא שולח מייל פנימי לעובדיו בו מורה להם להחרים אותי. זו בריונות עיתונאית מהסוג הירוד ביותר, המאוס ביותר.

לפני יומיים חשבתי בטעות שמשהו השתנה. טקסט שלי שפורסם ב"מעריב" הועלה לנרג' ואפילו הופיע בעמוד הבית. כבר נכתבו לטקסט שלוש תגובות ואולם בסביבות השעה תשע בבוקר הוא הוסר. אני לא מתכוון הוסר מעמוד הבית אני מתכוון הוסר מהאתר. נמחק. הוא לא קיים יותר. אני מקווה שהעורך האומלל, שהעלה אותו בטעות, עדיין מחזיק במשרתו.

מיותר לציין שאינני עובד "מעריב" אלא פרילנסר. היה זה "מעריב" שפנה אליי בבקשה שאפרסם טקסטים שלי בעיתון ובאותו מעמד הבהרתי, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאין לי שום כוונה להפסיק לכתוב ב"עין השביעית" וכי הטור שלי ב"עין השביעית" הוא טור שעוסק בביקורת תקשורת. עבדתי ב"עין השביעית" במקביל גם לסוף תקופת עבודתי ב"ידיעות אחרונות" ואז הקפדתי שלא לכתוב על העיתון או על האתר של העיתון. הסיבה לכך היא שהייתי עובד של "ידיעות אחרונות", קשור אליו חוזית ביחסי עובד-מעביד ובעיקר מכיוון שהתחלתי לכתוב ב"העין השביעית" לאחר שהתחלתי לכתוב ב"ידיעות אחרונות". במקרה של "מעריב", העיתון קיבל אותי בידיעה שאני כותב ב"עין השביעית". לא היתה כאן שום הפתעה. בדיוק ההפך.

יתכן שהטקסט שלי אודות נרג' היה נגוע בניגוד אינטרסים ויתכן של"מעריב" היתה ציפייה סבירה שלא אכתוב על העיתון או אתרו, אבל מהרגע שהוחלט לנקוט בחרם מהסוג השפל ביותר, נשברו הכלים. זו הסיבה שאני נפרד מהעיתון בתחושת הקלה.

בצניעותי הלא רבה אני סבור שתרמתי במשהו ל"מעריב" ולקוראיו ושעיתון כמו "מעריב" מסוגל להתמודד עם ביקורת גם אם היא אינה נעימה לאוזניו. תחת זאת "מעריב" הפגין חולשה איומה ומדאיגה כאשר גיבה את החלטתו של גל להחרים את הטקסטים שלי בנרג'. על כך אני מצר.

לדעתי, עופר נמרודי היה חותם בשקט ובמהירות על הטענה שלי לפיה בכל הקשור לנרג' "יש פער עצום בין הפוטנציאל וההבטחות למימוש שלהן בפועל". מכל הדברים הכי נוראיים שיכולתי לכתוב על נרג', זו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לתת לו, כלומר, לומר שיש לו פוטנציאל. רבים מעמיתיי שקראו את הטקסט הזה טענו באוזניי שאין לאתר תקומה.

מכל דבר לומדים וגם מהאירוע הזה למדתי דבר או שניים על עיתונות, על האנשים שמנהלים את ארגוני התקשורת בישראל ועל הסטנדרטים המעניינים הקשורים לחופש הביטוי בתוכם.

אני מאחל ל"מעריב" הצלחה בהמשך דרכו.

* לתשומת לב הקוראים: אני מודע לפוטנציאל התגובות המשמיצות של פוסט זה וידי תהיה קלה על הדק כפתור המחיקה.