על ביקורת ואד הומינם

בימים האחרונים אני מתעורר בשעות לא שעות. כאבי הגב שלי לא נותנים לי לישון. זה גרם לכך שבשעת בוקר מוקדמת כתבתי בטוויטר “הדבר היחיד שיותר צבוע מאלו שאינם מגנים את הגליוטינה בשדרות רוטשילד היא הכתיבה של שי גולדן”. ההתייחסות שלי נגעה לטקסט הזה.

זמן קצר לאחר מכן חטפתי על הראש משלוש נשים שאותן אני מעריך הערכה רבה: בירנית גורן, רוני גלבפיש ושירה מרגלית. הן טענו שאני מתרכז באדם ולא בביקורת. הן צדקו.

הביקורת של גולדן לגיטימית ועם חלקים ממנה אני גם מסכים (לא עם כולה). אין להכחיש שגולדן כותב לעתים דברי טעם ובכלל האיש יודע לכתוב. הבעיה היא שאני לא מאמין לו. ההתרשמות שלי מגולדן ממספר האינטראקציות שהיו לי איתו, והיו כמה כאלו בשלבים שונים בקריירה שלו, היא שגולדן לא כותב בכנות. תחת זאת, הוא מזהה, בין אם בצורה מודעת ובין אם לאו (אין לי מושג), מה ייתפס כעמדה שאינה בקונצנזוס אך עם זאת שיש לה אוהדים רבים – ובה הוא יבחר. לכן, כך נראה לי, יש שרואים בו קול מקורי, חתרני, ביקורתי. אני רואה שיטה, אני רואה זיוף.

ביקורת היא עניין מאוד טריקי, ואני אומר זאת כבעל ניסיון. כדי שיקבלו ממך ביקורת, בעיקר אם היא קשה, נוקבת ובלתי מתפשרת, צריכים להאמין שאתה כותב את מה שאתה מאמין בו ושאתה מאמין למה שאתה כותב. אם, למשל, יש אנשים שחושבים שאני מבקר את “מעריב” בגלל שלפני כשנתיים עזבתי את העיתון גם בשל חילוקי דעות, הם לא יאמינו לביקורת שאני כותב על העיתון. למה? כי הם לא מאמינים לי, הם לא מאמינים שהביקורת שלי עניינית. אני, כמובן, סבור שהם טועים – אבל קשה לשכנע אנשים שלא מאמינים לך. למה? כי ככה. ככה זה.

כאשר תומאס פרידמן, בעל הטור הידוע של “הניו-יורק טיימס”, כותב ביקורת על ישראל, יש כאלו שלא מאמינים לו: הם סבורים שהוא יהודון קטן, אכול שנאה עצמית, כזה שמעדיף את עמדת הפלסטינאים. הם פשוט לא מאמינים לו (קראו את התגובות).

כאשר חנוך דאום כותב שהוא חושב ש”המחאה חשובה אבל…” אני לא מאמין לו. אני לא חושב שהוא חושב שהמחאה חשובה. אני חושב שהוא מבלף (שלא לומר משקר) כיוון שהוא העבד הנרצע של דף המסרים של משפחת נתניהו.

יש שיטענו שזו גישה לא בוגרת, לא אחראית, לא רצינית, שהיא לוקה ב”גופו של אדם” ולא ב”גופם של דברים”. יש בזה משהו. לכן ניסיתי לעשות הפרדה במקרה של גולדן וכתבתי לבירנית שאין לי בעיה עם הטקסט שלו – יש לי בעיה איתו. רוני תהתה: “אתה מסכים איתו אבל אתה פשוט לא סובל אותו?”. התשובה היא שלא מדובר ב”חוסר כימיה אישית”. גולדן הוא לא חבר שלי (מעולם לא היה) ואני לא נדרש לסבול או לא לסבול אותו. אבל כקורא אני צריך להחליט האם אני מאמין לו.

כדי להמחיש את הנקודה (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות) אני בטוח שרבים היו מתקשים לקבל ביקורת ממשה קצב על נשים, מהירשזון על אתיקה ויושר ומאהוד ברק על צניעות. אני כותב “להבדיל אלף אלפי הבדלות” כיוון שגולדן לא פשע, לא אנס, לא גנב, לא הואשם ולא הורשע בדבר. ועדיין, לא חסרים מקרים שבהם קראנו טקסט שנכתב על ידי מישהו ואמרנו לעצמנו: “פפפףףף, נו באמת”. זה מה שקורה לי כאשר אני קורא את גולדן. למה? כי לכל כותב יש “קול” יחודי. אין לי ספק שמתישהו קראתם ספר והסופר/ת שפשוט לא שכנע אתכם. משהו שם לא עבד, לא התחבר, נראה לא אמיתי, לא אותנטי. הקול היה מזויף. זה מה שאני מזהה אצל גולדן: הוא כותב מזויף גם כאשר הוא כותב את “הדברים הנכונים”.

שלא יהיה ספק, יש לא מעט כותבים שאני מאמין להם גם כאשר אני לא לגמרי מסכים איתם. רביב דרוקר, לדוגמה, זוכה באמון שלי גם כאשר אני לא מסכים איתו. למה? כי ההרגשה שלי היא שהוא תמיד כותב את מה שהוא חושב (ואגב רביב, יש אנשים שחושבים בדיוק ההפך – הם לא מאמינים לו). זו בחירה אישית וכולנו מבצעים אותה כל הזמן.

אז כן, אני חושב שאני יכול לבצע הפרדה בין הכתוב לבין הכותב רק שבמקרה הזה בחרתי להצביע על הסתירה ביניהם: הטקסט דובר דברי טעם אבל לכותב אני פשוט לא מאמין.

* לתשומת לב המגיבים: טקסט זה לא נכתב כדי לשמש צינור אוורור לכל המבקשים לטנף על גולדן, על דאום, עליי או על כל אדם אחר. מטרת הטקסט היא להבהיר נקודה עקרונית: כדי “לקנות” ביקורת ממישהו, אתה צריך להאמין למבקר. לפחות כך זה עובד אצלי.

נכתבו 77 תגובות לפוסט “על ביקורת ואד הומינם”

  1. אדגר:

    אני חושב שיש כותבים, כמו גולדן, ועוד רבים אחרים, שהם דמויות עגולות. יש אופי ואישיות מאחוריהן. ומטור לטור, הקורא זוכה להכיר אותם. כשאתה מזהה חוסר עקביות בכתיבה לאורך זמן, חוסר אינטגריטי בדמותו של הכותב, אתה לא תאמין לו יותר גם כשהוא כותב דברי טעם. גולדן הוא בראש ובראשונה דמות מוכרת היטב, דעותיו מוכרות היטב, הטורים שלו פעמים רבות אישיים מאוד, ואני מסכים לגבי תחושת אי האמון בו ככותב.

  2. ג'ו:

    היו”ר מקנא כי לא הציעו לו להשתתף בריאליטי הזה, נו איך קוראים לו…

  3. ביקורת « Lexi Toxon:

    […] דרור, שתמיד שווה לקרוא אותו, כתב פוסט על ביקורת ואד הומינם. מתוך תגובה דברים שהוא עצמו כתב, הוא יוצא לדיון בנושא […]

  4. אייל:

    כולי רחמים על מי שלא מכירים את הנפשות הפועלות.
    בלי להזכיר שמות – כמו בכל תחום עיסוק, יש כמה כותבים/ עורכים שהם ארכי-נוכלים, אנשים המונעים מאינטרסים של קידום אישי בלבד – וככל נוכל, משכנעים להפליא בדרך התבטאותם ומבטם הנוקב. בהתאם, הם יזגזגו ממקום למקום ע”י רקימת קשרים אישיים, ושינוי טוטאלי של הדעות בהתאם למה שמצופה מהם, או בהימור, איפה גורפים עכשיו תשומת לב ציבורית.
    מציע שכל אחד יבדוק את מסלול הקריירה של אותם אנשים, וידגום כתיבה לאורך הדרך. התוצאות מהממות.
    ושוב – צר לי על מי שבמקרה נקלע לנקודת זמן אחת, ומנקודת מבטו הרגעית מפתח אמון כלפי הכותב. מוטב להזדהות לרגע עם הטקסט – אבל עם האדם עצמו, זה עניין שונה לגמרי.

  5. יובל (אחר):

    היו”ר – רוצה המלצה למלאך של עמודי שדרה?
    כזה שניתן להאמין לו?

  6. יובל:

    אההה, הייתי אצל כל כך הרבה “מלאכים” שאני קצת מפקפק בקיומם. אבל תמיד אשמח לשמוע על עוד אחד!

  7. ג'וני דו:

    לשי גולדן היה פעם בלוג בשם הקולע “פח האשפה של הווה”. כאן נשארו כמה ציטוטים ממנו.

  8. סיוון:

    יובל
    אתה כל כך צודק, במיוחד לחנוך דאום אני לא מאמינה למילה, אתה יודע שבעצם זה שכתבת על גולדן ועל דאום באותו בלוג החמאת לדאום, ולענייננו הם ממש לא יוצאים דופן יש עוד כמותם אלפים בתקשורת, לקקנים ללא גבול כך שהבלוג הזה ממש לא רלוונטי

  9. דודי:

    ואני תמיד מפקפק (אגב, לא דובר פעם על ספק וספקנות כבסיס לאינטליגנצה ורצון לאסוף ידע?),
    באנשים (או נשים, כן כן – נשים) שמרגישים צורך באקסהיביציוניזם כמו תוכניות ריאליטי, ראיונות חושפניים ועוד.
    אנשים כאלה מצטיירים אצלי ככאלה המוכנים לעגל פינה, דעה, או אמת עבור עוד דקת מסך, עמוד או חשיפה ל50 איש נוספים.
    אבל שוב, זה רק אני.

  10. צ'יקי:

    כמי שתומך בגיליוטינה, שהיא מחאה של אריאל קליינר לעריפת הראש היומיומית של אזרחי ישראל, אני דווקא חושב שהעמדה של גולדן מאתגרת. בגלל שהוא לא פוני של טריק אחד, לא ימני ולא שמאלי, הוא תמיד יכול להפתיע ולכן יש טעם לקרוא אותו, דווקא בשל הסיבות בגינן אתה לא מאמין לו. כנ”ל לגבי מרגול, שהגנתי עליה בטוויטר, ואכן יצא שהיא מפרגנת למחאה בבאר-שבע. וכמובן בני ציפר שמביע תמיד עמדות מעניינות ומנוסחות היטב, ובעיקר מפתיעות

  11. שי גולדן:

    לשם שינוי, ובניגוד להרבה פעמים בהם השתמשת בי כמשל לשלילה ולשלילי, הפעם אני מוצא הרבה טעם – ואמת – בדבריך, ומכאן שזה טקסט שאין לי קושי לקבל אותו, גם אם לא נעים לי לקרוא אותו. אני חושב שיהיה מעט לא רציני להתעמת עם תחושות אישיות ועם החוויה הסובייקטיבית של מפגש הקורא עם הטקסט – אולם נדמה לי שבהקשר של המחאה הזאת, אני עקבי למדי: תומך ברעיון שמאחוריה ובעקרונות שהיא מייצגת, אולם מזועזע במעט מהתנהלותה ומהתנהלותם של לווינים החגים סביבה, בפרט עיתונאים רבים שוויתרו על תפקידם העיתונאי והפכו לדוברים בפועל של המחאה. נטשו את חובתם הביקורתית והתעלמו מאחריותם כלפי קוראיהם – להציג להם תמונת עולם מאתגרת וספקנית, ולא חד מימדית, של פני הדברים.
    אפשר לטעון כנגדי שאני צבוע בכתיבתי. אני, כמובן, כופר בכך, אולם חשוב לבדוק את היושרה שלי שמוטלת בספק, נופלת מזו של כל חבריי שזנחו את משמרתם על הגה האחריות העיתונאית והתמסרו באופן טוטאלי לקידום המחאה.
    ועוד עניין קטן – אחת הטענות שהעלית היא כי מעברי למעריב הפך את עמדותיי, מתוך כוונה לרצות את (מי בעצם? מעבידי? נו, באמת. הקוראים ״הימניים״ של מעריב? נדמה לי, יובל, שתגלה במהלך שיטוט בפורומים ואתרים המזוהים עם הימין, כי שמי הוא טוטם בעיניי הרוב המוחץ שם. את המחיר האישי ששילמתי כעיתונאי, בכל פלטפורמה בה כתבתי, מעטים שילמו. מימין שונאים אותי ומשמאל בזים לי. אפשר ששניהם חשפו את אותו זיוף שלי, אפשר גם שמעולם לא יישרתי קו עם המיינסטרים, מעולם לא ביקשתי לשאת חן והייתי מוכן לספוג את המחיר על כך) מי שזה לא יהיה. אין לי גלאי אמת לחבר למקלדת בכל פעם שאני כותב – אולם אותך אני מוכרח לשאול, האם כשכתבתי בהארץ נשאתי חן בעיניך? נדמה לי שלא. נדמה לי גם שהאמת שלך שאני מזהה היא חוסר סימפטיה לפרסונה שלי, העיתונאית, וזו האישית שנחשפת אליה כאן או שם. זה לגיטימי להרגיש כך. וזה גם לא מאד מטריד אותי. בניגוד לטענתך – אני לא עובד בלגרום לאנשים לאהוב אותי. ואם אני עסוק בכך, אז אני עושה עבודה גרועה מאד. עובדה: כל כך הרבה שוטמים אותי ואת סגנוני. בטח גם על תגובה זו יהיה בוודאי מי שיתגולל. זה בסדר.
    אני כותב כפי שאני כותב והדמות שלי שפוגש הקורא אינה ברורה תמיד. זה ברור גם לי. אני מתבגר כאדם וככותב ויש לי רגעים טובים לצד טקסטים מחורבנים. אני יודע לומר גם שבמידה רבה הופקעה ממני השליטה על עיצוב דמותי – שכן אינספור אנשים שלא פגשו בי או שוחחו איתי מעולם מחווים עליי דיעה אישית וקושרים לי כתרי התנהגות כאילו חלקו איתי שק שינה. גם זה חלק מהמחיר שאני משלם במודע על הבחירה שלי להתעקש על אור הזרקורים ועל כיבוש פסגות קריירה. בליבי אני יודע שאני גרוע הרבה פחות מהדברים שאני קורא ושומע על עצמי. אני יודע גם, שאני כותב ואומר אמת יותר מרוב האנשים שמטילים ספק באמת שלי.  

  12. יובל:

    שי,
    ראשית אני מודה לך על התגובה. ברור לי שהטקסט שלי לא נוח לך, אין לי ספק שהוא היה לא נוח לי (וטקסטים דומים ואף גרועים מאלו נכתבו עליי) אם היה נכתב עליי. ובכל זאת בחרת לבוא ולהגיב. על כך אני מבקש לומר תודה ולהביע הערכה.
    נראה שהטבת לנתח את עצמך טוב ממני. אני לא מוציא מכלל אפשרות שאני מתווכח עם התדמית שנקראת “שי גולדן” ולא עם המציאות שנושאת את אותו השם, אבל בינינו, כולנו מתווכחים עם תדמיות. אסתכן ואומר ש-98% מהגולשים בגלוב לא פגשו אותי במציאות וגם אלו שפגשו במציאות, לא באמת מכירים אותי. הם מכירים את התדמית שלי כפי שהיא נשקפת מהכתיבה שלי, כפי שהיא נשקפת מהדימוי שלי.
    הקביעה שלך לפיה הופקעה ממך השליטה על עיצוב דמותך היא נכונה וטראגית בעת ובעונה אחת. אינני צריך להסביר לך למה – אני בטוח שאתה יודע זאת טוב מכולם.
    יש לי את ההסברים שלי הנוגעים לסיבות “האמיתיות” שמניעות אותך, את כתיבתך ואת דעותיך, אבל מכיוון שאנחנו לא באמת מכירים, הסיבות “האמיתיות” שאני יכול לנפק שוות לתחת. רק אתה יודע מה באמת מניע אותך וכל הסבר שאני אציע הוא לא יותר מאשר פסיכולוגיה בחצי גרוש. למרות זאת, הסיבות שבראשי הן במידה רבה הפילטר שדרכו אני קורא אותך ומפרש אותך. רצה הגורל וקראתי טקסטים מסוימים שלך (כתובים ומצולמים) בדרך שגרמה לפילטר שלי להיות מכוון כך ולא אחרת. במובן זה “האשמה”, אם יש כזו, משותפת לשנינו שהרי בתהליך פירוש של יצירה, כל יצירה, נוכחים שניים: המוען והנמען.
    ובכל זאת תשובה אחת אני חייב, שהרי שאלת אותי שאלה: אני חושב שאתה כותב מוכשר (כן, לכולנו יש טקסטים טובים יותר וטובים הרבה פחות – אין דרך לכתוב כל כך הרבה מבלי להכיר את העליות והמורדות שמחכות לכולנו) ומשום כך השאלה מעולם לא היתה האם אני מחבב את כתיבתך. אני מחבב אותה עד מאוד. לדעתי הרווחת ביושר את מקומך במועדון המצומצם של דור הביניים של הכותבים המוכשרים בעיתונות הישראלית (לו שותפים, בין השאר, דרור פויר, רענן שקד, שלומי ברזל, דנה ספקטור).
    העניין הוא אחר – וזאת ניסיתי להסביר בטקסט שלי: גם יאיר לפיד כותב ממש לא רע אבל כאשר הוא כותב “אחיי העבדים” אני מתכווץ בכסאי. בסופו של דבר כתיבה טובה היא לא הפריזמה היחידה דרכה כותב נשפט.

  13. שי גולדן:

    יובל,

    תודה על המחמאות על כתיבתי. את זה נעים תמיד לשמוע. אדייק: בשביל זה כל כותב, כמדומני, חי. ברבות השנים למדתי להתפייס עם העובדה שלא אצליח – לעולם, כנראה – לגרום לזולת ולקורא לקבל אותי כפי שאני. אפשר שזה בגלל שגם אותו ״אני״ שלי אינו מובהק לי עצמי, אפשר בגלל שמשהו בפן הקרקסי וההרפתקני באישיותי נתפס כזגזגני והפכפך. אני מחשיב את עצמי להיות אדם שאינו נאחז בעמדה אחת, שאינו מאוהב בדוגמות ובדפוסים חברתיים, ובמיוחד – אדם שאינו מבקש מחנה להשתייך אליו. אני מנסה להיוותר נאמן לעצמי, ולעיתים נדמה כמי שמחפש להרגיז לשם הפרובוקציה. אני מודה: אני מעדיף את הטקסט המפתיע והחריג, על פני המקובל. אוהב את עמדת האופוזיציה ונזהר מזיהוי ושיוך שבטי. אני שייך קודם לעצמי ולמשפחתי.
    התוקפנות בה נתקלתי בשבועות האחרונים לא הדהימה אותי. השורות ברורות מאד כיום וכל בחירה של מילים היא גם בחירה של מיקום בצד כזה או אחר של הגדר. כשאני כותב אני מדמיין שאני מת, שאין לי חברים ואין לי שונאים. כך עושה מישל וולבק – לא שאני משווה, חס וחלילה. גם הפעולות האחרות שלי, שמשפיעות על ייצוג ״דמותי״ נעשות ממקום מעט מתאבד. כך אני נוהג. זה עניין שכלתני ומודע הרבה פחות מהנראה.
    אני ער לטינה כלפיי וחי לצידה. בינינו, למי מאיתנו אין אויבים ושונאים נלהבים? אפשר ששלי נמרצים וקולניים יותר בגלל הפרסונה מושכת האש שלי. כאמור, אני ער לכך, גם אם זה מייסר אותי לפעמים. אבל זו הדרך בה בחרתי לחיות ולכתוב, והיא שלי, לטוב ולרע. מבחינה זאת – באופן אירוני, האמת שלי גלויה מאד – אדם מסוער, שעושה ואומר דברים מסוערים, תוך שמירה על חזות של שליטה ואירוניה מתנשאת ומתמדת. הפיצוח של זה אינו מורכב מאד. למעשה, כתבתי ואמרתי אותו אינספור פעמים. העובדה שהוא נתפס בעיני חלק כמפגן של נכלוליות צריכה לגרום להם לשאול את עצמם – מה יש בו שמעורר בי כל כך הרבה עוינות? העוינות אינה תוצאה של התנהגותי לבד. חלק גדול ממנה נובע מעניינים של כל אדם עם עצמו. ואני, בקושי עם עצמי מסתדר, אז שאנסה להסתדר עם תודעות רבות של זרים? אני מוותר מראש.
    בכל מקרה, אני שמח על הדיאלוג הפומבי הזה ומודה לך עליו.

  14. יובל:

    שאפו.

  15. ליאור הנר:

    תענוג. הויכוח והכתיבה המשובחת של שניכם עושה חשק לעוד. יובל, אני הייתי מציע לשי מקום קבוע בבלוג או בתגובות. זו יכולה להיות תחילתה של החייאת תרבות סלונים מודרנית (גם בפעם הקודמת הייתה גיליוטינה ברקע).

  16. רוני:

    מאוד מאוד נעים לראות ששני אנשים שאני כל כך מעריכה מצליחים להתחיל ממקום כל כך קשה וליצור יחד דיאלוג שיש בו קשב אמיתי. מלאה התפעלות. שבת שלום לשניכם.

  17. רן:

    לפני כמה חודשים יצא לי להתכתש לכמה שעות עם גולדן (שעוד צייץ לרגע) על מאמר שכתב על חוויותיו בטוויטר, וקומם אותי מאוד (גולדן כעס על האלימות שבביקורת שלי [כתבתי שמדובר ב’חרא של טקסט’], ואני חושב שהוא צדק אם כי ממש לא התכוונתי להתייחס לגופו של כותב). הרבה חברים שאלו אותי אז למה הטקסט המדובר הכעיס אותי כל כך, ועניתי בדיוק במילים שלך, יובל, “כי אני לא מאמין לו”. חשבתי אז שהרצון האובססיבי כמעט לבדל את עצמך ככותב, לא לחזור על שום דבר שכתבו לפניך, מפריע לגולדן לממש את כשרון הכתיבה העצום שלו. ההתחכמות, הצורך לבדל את הטקסט שלך ולהציג עמדה שעדיין לא הוצגה, היא בנפשו של כל כותב. אבל כשהיא הופכת להיות הדבר עצמו, המהות, היא יוצרת חיץ בין הקורא לבין הכותב. ואצל גולדן, נדמה לי, החיץ הזה קיים כבר הרבה שנים. הוא כותב נפלא ברמה הטכנית, שולט שליטה וירטואוזית בתחביר ובקצב. אבל משהו בסך הכל תמיד עובר מעלי, לא מצליח לגעת בי. אני לא מוצא שם כנות, שהיא לב כל העניין. הכל מלוטש לי מדי.

    כשאני מסתכל על האנשים שהזכרת – ברזל, ספקטור, פויר (מוסיף גם את אלון עידן וארא”ל סגל ברשותך) – אני יודע למה אני מאמין לכתיבה שלהם, בין אם אני אוהב אותה או לא. כי יש שם סוג של חמלה. חמלה בסיסית, אותנטית, לא גדולה מהחיים. והחמלה הזאת, שקשה לשים עליה את האצבע, עוברת מהדף אל הקורא כפי שהיא, מייתרת את הצורך בוירטואוזיות. וגם גורמת לך להאמין לגופו של כותב, לא לחפש את הזווית הצינית, כי משהו בצד הכותב מגיש לך את עצמו, את מי שהוא, לא את הדימוי שהיה רוצה להתעטף בו.

    וכש-300 אלף איש יוצאים לרחוב עם זעקה, הציפיה הבסיסית שלי ממי שכותב על המחאה הזאת, היא להבין שיש בחוץ 300 אלף איש עם זעקה. ואני, כקורא, מצפה לאמפתיה כלפי הזעקה הזאת (בדיוק כמו שהכתומים ציפו לאמפתיה לפני שש שנים, ולא קיבלו אותה) כי היא אותנטית ובאה מהבטן. לא מלוטשת, לא מנוסחת היטב, לא חפה מטעויות, לא חסינה מביקורת – אבל מביעה מצוקה שמי שלא מצליח לגלות כלפיה אמפתיה (ראה ערך דאום), מקומם אותי. והכתיבה של גולדן, כך נדמה לי, חפה מהחמלה הזאת, רצה מיד אל ההחסרונות, וכמעט קופצת משמחה כשניתן להצביע עליהם כדי להתמקם בעמדה שאף אחד לא הביע. וזה, מה לעשות, קצת לגופו של כותב. כי את חוסר הטעם שבגיליוטינה ניתן היה לסכם בפסקה. אבל היי, מי היה זוכר את זה?

  18. צפריר:

    איזה דיאלוג היפסטרי, נפוח מחשיבות עצמית, רהוט, קוהרנטי ומענג.

    תמותו.

  19. קרמר:

    אני לא יכול לדבר בשם אחרים אבל גם אני שמתי לב להסתייגות שיש לי בשנה האחרונה מהטקסטים של גולדן, למרות שהוא היה ונשאר אחד הכותבים הכשרוניים בעיתונות. הנטייה שלי היא לייחס את זה דווקא לחשיפה הטלוויזיונית של גולדן, ולא לכתיבה שלו. רק לפני שבועיים, אחרי ההופעה שלו אצל דנה ספקטור ורן שריג, דיאמתי למכרה משותפת שאני מתקשה להבין מדוע איש אינטלגנטי ושנון כמוהו מתעקש לבחור דמות טלוויזיונית מרגיזה ומעיקה כל כך. פתאום הבנתי שמאז מחוברים יש לי רתיעה אמיתית מהטקסטים שלו וקושי להתחבר לכתיבה שלו ולעשות הפרדה מלאה בין המסר לבין השליח.

  20. רן:

    מעניינת ההערה על וולבק, אגב. רציתי להזכיר, אבל היה נדמה לי פלצני והיפסטרי וכו’. רק שוולבק זה השפיץ של השפיץ של האברסט וכשאתה שם, כמה מעצבן שלא תהיה, גאונותך אומנותך…

  21. רוצה להיות אבא:

    גולדן היקר,

    ראשית – אתה כותב מוכשר ביותר ושאפו על השיתוף הציבורי הזה במחשבות שלך ועל זה אין ויכוח ועם זאת כבוד היו”ר הצליח לזקק באופן מדויק את תחושותי כלפיך!

    אתה כותב,

    … שלא אצליח – לעולם, כנראה – לגרום לזולת ולקורא לקבל אותי כפי שאני.

    ובכך אתה טועה או לא מבין או לא מודע … שאלו בעצם כמה דרכים שונות להגיד אותו הדבר: שמה שאתה כותב זהו מי שאתה (מקווה שסייעתי לך בהקשר של החיפוש העצמי) ולכן הקורא בחלט קורא ומקבל אותך כפי שאתה במציאות!

    … אותו ״אני״ שלי אינו מובהק לי עצמי …

    .

    מילא, אם הייתה כותב ומפרסם תחת “פסבדונים” – הייתי מקבל שהכתיבה שלך אינה מייצגת את מי שאתה באמת. אבל וכמו שכתב היו”ר – אתה מודע לזיהוי החד-משמעי והחד-חד-ערכי בין השם שלך, לדימוי שלך ולכתיבה שלך.

    וגם אם תגיב ותכתוב שזהו חלק “מהעמדת הפנים” המקצועית שלך … לא אקבל עמדה זו. כי עצם זה שאתה “מרשה” לעצמך לכתוב כך ותחת הזיהוי האישי והאינטימי ביותר שלך (אם על גבי עיתון ועם בתוכנית ריאלטי) מאשרת שאתה מוכן “לשלם” את מחיר הזיהוי המודע הזה ולכן והיות ופילוסופים גדולים ממני כסארטר, קבעו “שקיום בא לפני מהות” ולכן אתה מגדיר את מי שאתה – זה בדיוק מה שאתה עושה.

    הכתיבה שלך מגדירה את מי שאתה וגם אם לא תפסת את עצמך ככזה, מעולם – הרי שהיום אתה והכתיבה שלך אחד הם. כי “אנחנו תמיד אחראים בכל מעשינו ובכל העדפותינו. אנחנו תמיד אחראים לפני עצמנו ועל עצמנו – כלומר על מה שנהיה מעצמנו”.

    … ואם עוד תחזור ותנמק שזו פרנסה וזה הכורח, הרי שבחרת לשלם את המחיר, “למכור את נשמתך” וכו’ וכו’ … הרי זה הינו הך.

    בקיצור, כתבת באופן ראוי והצגת נימוקים מיני נימוקים – אבל בשום מקום לא התייחסת לחופש שלך לקום, לעזוב ולנטוש את תחום העיסוק הציבורי שלך ולבחור במשלוח יד פרטי ואינטימי (אני מנחש, שאצל כבוד היו”ר, זה היה לפחות חלק מהשיקול בבחירה המקצועית שלו בעבר). אלא רק הפנת אצבע “מאשימה” לקהל הקוראים … אותו פילוסוף היה מקטלג זאת כ-“לסרב להאמין בחרותנו ובכך לדחות את אחריותנו על עצמנו ועל מעשינו”.

    הערה: הניתוח הזה, מתייחס באופן מעשי לכלל מי שבחרו במקצוע בעל חשיפה ציבורית ולאו דווקא אליך באופן אישי.

  22. יובל (אחר):

    יש חכמים ממני, וגם ממך גולדן, וכך כותב אחד מהם, גרוסמן, בשבוע שעבר בעיתון אחד.
    ראה סעיף “טמטום החושים של המדיה וכו..” נדמה לי שזה קצת קשור לדיון כאן.

    http://article.yedioth.co.il/default.aspx?articleid=5184

    העיקר שזה יצליח לכולנו.

  23. שי גולדן:

    היי רן וקרמר,

    לעניין וולבק – קטונתי. זה ציטוט שלו מתוך ראיון שפורסם בזמנו במוסף הארץ, וכשקראתי אותו, הרגשתי שמישהו ניסח את הרגשתי טוב ממני. אבל אני, כאמור, רחוק מאד מלהיות וולבק. אגב וולבק, רן, אחת הטענות המסורתיות שמוטחות בו היא היעדר החמלה בכתיבתו. אכזריות היא תכונה חשובה לכל כותב, ואפשר שלקחתי את העניין צעד אחד רחוק מדי. אני בהחלט מאתגר את עצמי להרהר בעניין בעקבות דבריך. הם ראויים למחשבה רצינית מצדי.
    קרמר, באשר למחוברים – הסיכון שבעניין היה ברור לי. הבנתי כי רבים יתייגו אותי כליצן האקסהבציוניסט מהריאליטי, ועדיין היה חשוב לי להשתתף בפרויקט, מהמקום בנפשי בו אני מקבל החלטות: הסיכון, הריגוש, הדרמה, התעוזה ומתיחת גבולותיי אל מעבר לקצה. אני לא מתחרט על ההרפתקאה הזאת לרגע. היא שינתה את חיי, בהרבה מובנים, גם טובים וגם רעים.
    אני נמשך לטלוויזיה ומסרב לכבול את עצמי למסגרת אחת ולשפה אחת של ביטוי עצמי. רבים סוברים שיש לא מעט בעייתיות בבחירה שלי לרקוד על כמה חתונות. אני לא יכול להגיד שאינני מבין את עמדת המוצא שלהם. אבל, בסופו של יום, אני בוחר לחיות את חיי בדרך מלאת סיכונים, נאמן לדחף שלי לעשות את הדברים אחרת. אולי אני טועה. ימים יגידו. אבל אני מנסה לחיות את חיי בצורה שונה מזו של מרבית האנשים שמקיפים אותי: חיפוש אחר מסגרת ופורמט שיסייעו להם להגדיר את עצמם. מרביתנו מנסים להגדיר את עצמנו באמצעות הדברים שאומרים וחושבים עלינו, ומתוך רצון פתולוגי לסתגלנות בתוך מסגרת. אני עוין מסגרות ומפחד להסתגל – כאמור, עניין שלי עם עצמי, גם אם אני משתף בו את הציבור. מיום שבחרתי לחיות את חיי שלי ולא את חייהם של הוריי, מוריי או עמיתיי למקצוע, הבנתי שאני גוזר על עצמי חיים מתמידים של משחק באש. פירושו של משחק באש הוא גם לקרוא – בכאב – שאתה מוצא אותי מאוס. אבל אני מוכרח להיוותר נאמן לעצמי ולדרכי, אותה אני בוחן בכל פעם מחדש, אחרת אאבד את עצמי. והמחיר הזה – של אובדן זהותי, מפחיד אותי יותר מאובדן אמון הקוראים.
    אני מודה לכם על הקשב. אשתדל לא להגיב יותר, כדי לא להיות מואשם בנרקסיזם המפורסם, בו אני מואשם תדיר. ובצדק, אגב.
    תודה ליובל ולגולשים על רגעים יפים של כנות והגינות.

  24. יובל:

    ואני דווקא מקווה שיהיו תגובות נוספות ושתגיב אליהן, שי.
    אחת הסיבות שאני מאוד אוהב וקשור לגלוב היא שהוא מסוגל לייצר, באמצעות מגיבים כמו אלו שנחשפת אליהם, דיאלוג אמיתי, פורה ומאוד ישר ולכן לפעמים גם מעט בוטה. זה לא תמיד מצליח אבל כאשר זה מצליח, אין מקום טוב ממנו באינטרנט הישראלי (וטוב שלא הגזמתי בכלל).
    כאח לכתיבה אני יכול לומר שמשוב מצד הקוראים הוא אחד הדברים החשובים שיש, אם לא החשוב שבהם. אני מסכים לחלוטין שאין כמו לקבל מילות חמות על יכולת הכתיבה שלך: זהו החום הנעים בעולם. ואולם בתוך החום הזה יש כאן אנשים שמסבירים בצורה מנומקת והגונה מה הם חשים כלפי הכתיבה שלך, הסברים, שאם יורשה לי, קשה למצוא כמותם בבית הנוכחי שלך, נרג’.
    לא רק זה, לדעתי התשובות שלך עושות צדק עם הכישרון שלך וכפי שכתבתי לכמה אנשים בטוויטר, הן מזכות אותך אצלי בכמה נקודות זכות בלתי מבוטלות.
    אף אחד כאן לא יאשים אותך בנרקיסיזם בגלל שאתה טורח ועונה. אני מקווה שתראה בזה הזמנה פתוחה להמשיך ולהגיב – במידה ותרצה בכך.

  25. שי גולדן:

    אם כך, אכבד את הזמנתך ואגיב ככל שארגיש שיש לי מה להעיר על דברים נוספים שאולי יעלו פה.

  26. אחד לשעבר:

    כל מה שתיארת לגבי הכתיבה של גולדן אני מרגיש בעוצמה רבה ובמדויק כאשר אני קורא את הטקסטים של יאיר לפיד. מעין חומה של חוסר כנות החוצצת בין הטקסטים לבין האיש שעומד מאחוריהם. תיאטרון דיעות, במילים אחרות ולא טור שקשור ישירות לאדם שכותב אותו.

    לגבי הכתיבה של גולדן התחושות שלי שונות. הטור שלו בשער האחורי של הדה מרקר מגזין היה אחד מהמשעממים והאגוצנטריים ביותר שקראתי מימי. הייתי מכנה אותו “דרור פויר לעניים” עד שהתייאשתי מלקרוא אותו.

    לעומת זאת, מוסף הארץ בעריכתו של אותו גולדן ובאותו זמן בערך היה (ברובו הגדול!) המוסף המרתק והמעניין מאז שאני קורא את העיתון. וגם בראיונות שראיתי בטלוויזיה פה ושם מאוד התרשמתי מהאיש ומכושר ההבעה שלו..

  27. צפריר:

    ולחשוף שההתלטפות הפומבית הזאת התחילה בטקסט שכל מהותו “אני לא אוהב את גולדן”. נפלא, כמו קרב בוץ בסרט תכלכל שמתחיל בניבים חשופים ומסתיים באגנים רוטטים ושפתיים מתנשפות.

    אני פה ממשיך למחוא כפיים, גם אם אתם טיפה שעירים מדי לטעמי.

    כן יובל, אפילו אתה.

  28. אייל:

    הגדרה קצרה לסיפור הזה: האם היית קונה משי גולדן מכונית משומשת?

  29. מוסיף:

    תענוג לקרוא את התכתובת.

  30. שושי:

    כמה מרגש ונפלא
    ברוך בורא Web 2.0

  31. אלירם:

    לפני לא מעט שנים פגשתי את שי גולדן באיזה כנס לכמה דקות. לא משהו שהוא אמור לזכור. הכרתי את כתיבתו מהטורים שהיו לו בוואלה. אמרתי לו בחצי חיוך שהוא כותב וירטואוז, אבל ציני ואכזרי ופרובוקטור. ככל שזכרוני עומד לי הוא ענה שהוא לא גאה במיוחד בטורים ההם ושהוא מנסה להשתחרר מהתדמית ומהנטיה לכתוב כך. האמנתי לו ואני חושב שהוא די הצליח סה״כ, למרות שהסגנון עדיין קיים מתחת לפני השטח.
    יכול להיות שזה מעגל שמזין את עצמו ותורם לחוסר האמון כלפיו שעליו דובר פה. לא יודע. אני מקווה בכל זאת בשבילו שהוא כן יתאמץ כדי לרכוש את אמון הקוראים. כפי שיובל כתב, אפשר להביע גם את הדעות הכי פרובוקטיביות בצורה אמינה. זה קשה יותר אם חשים שהכותב נהנה יותר מקצת מעצם הפרובוקציה גם אם הוא מאמין אמונה לוהטת בכל מלה. 

  32. יובל אברמוביץ':

    02:00
    תחזירו לי חצי שעת שינה שאבדה לי בגללכם.

    נהניתי מ”הריב” המכובד.

  33. טל:

    תודה לכולם על ערב מרתק. תודה מיוחדת ליו״ר, שהיטיב באופן יוצא דופן לתאר את שאני חושב ומרגיש ביחס לכתיבה של גולדן. ותודה לגולדן שיצא גבר – respect.

  34. שי גולדן:

    לרוצה להיות אבא, לאחד לשעבר ולאלירם,

    לעניין הסרת האחריות מעליי במפגש עם הקורא והעברתה אליו – בתחילת ימיי ככותב בוואלה! נהגתי לעשות שימוש בפסבדונים רבים, כדרך של לא לשחוק את שמי אצל הקוראים (אחרי הכל, וואלה! הייתה אתר קטן אז בהרבה ועני בהתאמה, והעורכים שלי, מסוחררים ממהירות הכתיבה שלי ומנכונותו להביע סיעה בכל תחום כמעט, דחקו בי להרבות בכתיבה). העניין הזה הפך לתרגיל מרתק שלימד אותי שמרגע מסוים בקריירת הכתיבה של אדם, מרגע שהגיע לנקודת האל חזור ורכש לעצמו קוראים קבוצת קוראים המזהה אותו ומנהלת דיאלוג של ציפיות והנחות יסוד עם כתיבתו (טובות או רעות) אובדת לו לאדם היכולת לכתוב במנותק משמו ולהשמיע דברים בשם אומרם. הכותב הופך להיות הטקסט, ובמידה רבה גם התגובה לו, הרבה לפני שהוציא מילה אחת מתחת לידיו. אחת לזמן מוכן הקורא לגשת לטקסט ממקום בלתי מעורב – או לחלופין, הוא אדיש לכותב ולאישיותו – ואז נוצר סדק דרכו ניתן לחדור ולהעביר מסר משוחרר מהתניות מוקדמות, אבל מקרים אלה בודדים, וככל שתרבה לכתוב וככל שכתיבתך ושמך יהיו מזוהים, כך ייקשה עליך, ועל קוראיך, לנתק את השיפוטיות המוקדמת שלהם לפני שהעין נחה על המילה הראשונה. כמובן שאין אלא דברים מוחלטים – מרבית הקוראים אינם מנהלים מערכות יחסים יצריות עם כל הכותבים, אלא רק עם בודדים. יש שנתנו ליאיר לפיד את הסיכוי האחרון להתיע אותם לפני הרבה שנים, ומשנואשו, או שחדלו לקרוא, או ששבים וקוראים מתוך אותה עמדת קיבעון של תפיסתם את יאיר לפיד הכותב והדימוי שלו בתודעתם. אני ער לכך שרבים מהקוראים ״ויתרו״ עליי – גם כאשר הם קוראים אותי. חלקם קוראים אותי בכדי להתרגז. חלקם קוראים אותי בכדי לרטון ולסנן לעצמם נאצות כלפי תעשיית התקשורת שמאפשרת לאנשים דוגמתי ליהנות מבמה קבועה, ומונעת מאחרים את אותה הבמה. אחרים קוראים אותי ממקום מלגלג ויש, כנראה, גם כאלה שמצפים לטקסטים שלי ונהנים להסכים עם עמדותיי ומפיקים הנאה מסגנוני. אבל ההצעה שלך – לשקול לוותר על העיסוק הציבורי ולפרוש לאלמוניות שבחסותה אוכל ליהנות משלווה, אינה מעשית בשלב זה, לפחות עבורי. גם מכיוון שתקשורת היא פרנסתי ומטה לחמי. גם מכיוון שאני עדיין נהנה מאד מהעיסוק בה. וגם מכיוון שהמתח הזה – בין זהותי הפרטית לייצוגי הציבורי טרם הגיע לנקודה בה הוא בלתי נסבל עבורי. אם לחזור לרגע לוואלה! ולתקופת הפסבדונים שלי (רוני שוסטר, אלי כהנא, שרגא גפן ואחרים) אספר לך בקצרה, סיפור משעשע, עליו כתבתי כבר בעבר: בראשית דרכי בוואלה, כשהייתי אנונימי לחלוטין עבור מרבית הקוראים, התפתח גל טוקבקים באינטרנט שחשד בי שאני עצמי פסבדונים. אחרי הכל, טענו שם הגולשים, איזה מן שם הוא ״שי גולדן״? נשמע מומצא במבט ראשון. איך יכול להיות, הם כתבו שם, בפתיל, שמגיע איזה ״שי גולדן״ כזה, משום מקום וכותב ברמה הזאת? בטח מדובר בגיאגיא, בצ׳יקי, היה מי שחשד באדם ברוך. הגיעו הדברים לידי כך שגולשים היו מצלצלים למערכת בכדי לבקש לשוחח עימי בכדי לחשוף את האיש מאחורי הפסבדונים. כתב ״קפטן אינטרנט״ צלצל וחקר ופירסם אייטם. זה היה מאלף – כתרגיל עיון בדיאלוג הציפיות בין קורא לכותב למדתי שיעור נוסף: הציפיות המוקדמות של הקורא מהכותב, חזקות מהשפעתו של הכותב עליו. מרגע שטקסט מערער את בטחונו של הקורא בעצמו וחותר תחת דעותיו המוקדמות, ייטה הקורא להעביר את האשמה לכותב ויאשים אותו ברגשותיו. הכותב, מצדו, לעולם יוותר בודד מול קהל גדול של קוראים. ומכאן, שאין לו אלא את בטחונו העצמי ואת גרגיר ההיבריס ההכרחי עימו יוצא כל כותב לדרך – אחרי הכל, אתה מוכרח להאמין שאתה ודבריך מעניינים ונאים דיים עבור אחרים לקרוא אותם, אחרת לא תתיישב לעולם לכתוב אותם.
    לעניין הטור במרקר – אספר לך סיפור שלא רבים יודעים: בערך בתקופה בה מוניתי לתפקיד עורך המוסף פניתי לעורכת הוויק, ענת ג׳ורג׳י, וביקשתי ממנה למצוא לי מחליף. הרגשתי שאני כותב חרא, שאני ממוצה, שחוק ולעוס לעייפה וכי אין לי מילה אחת מועילה לתרום לקוראים. תוסיף לזה את העובדה שהוויק הוא מוסף כלכלי ושעולמות העניין שלי רחוקים מתחומי העיסוק המסורתיים שלו, ותראה שהקונפליקט האינהרנטי ביני לבין הטור הזה היה מובנה מרגע הליהוק שלי. לא אשקר – הכתיבה שלו הייתה קלה לי, אפילו קלה מדי. אני כותב קל מאד. אולי הקל ביותר שאני מכיר – ואני מוקף באנשים כותבים בעשור האחרון. וכך, שכאשר פניתי לענת וביקשתי להשתחרר היא ביקשה ממני לסגת מהרעיון. חודש קודם לכן הם ערכו סקר או קבוצת מיקוד, אינני זוכר בדיוק, ומצאו שהטור שלי הוא אחד האהודים והנקראים ביותר על קוראי המוסף. הדבר הפתיע אותי, שכן תחושותיי היו דומות לשלך – הטור היה כתוב רע, רחוק מאד מתחומי העניין שלי ונעדר את הלהט שמאפיין אותי בכתיבה על נושאים אליהם אני מרגיש קרוב. כשניסיתי ״לגנוב״ ולכתוב מספר טורים אישיים במנותק מההקשר הכלכלי הרחב, ביקשו ממני עורכיי לשוב לתלם ולמסגרת ושוב מצאתי עצמי כותב טור שאינני יודע כיצד להגדיר אותו לעצמי. אפשר שהקלות בה אני כותב עומדת בעוכריי. הטכניקה שלי טובה ויכולתי להעמיד טקסט ״נאות״ כמעט אבסולוטית. אבל טקסט נאות הוא טקסט לא מספיק טוב, ואני כתבתי הרבה מדי כאלה בשנתיים האחרונות. מכל מקום, כל מילה שתאמר על כתיבתי במרקר אקבל בהבנה – ושלא תהיינה אי הבנות: העורכים שלי במרקר עשו עבודה מצויינת והם אנשים מצויינים – השיעור שלי הוא לא להתחייב לעולם יותר לכתיבה שאני עצמי מתקשה לאהוב. אבל זה כבר נובע מהפחד שלי, ושל אחרים, מפני היום בו יפסיקו לבקש מאיתנו לכתוב. זה יהיה היום בו נמות. ומפני המוות הזה אני מתיירא מאד, ובגללו אני כותב לעיתים טקסטים גרועים ממש, רק מכיוון שאני מסוגל לכתוב אותם ומכיוון שיש מי שממשיך לבקש אותם ממני. אחרי הכל, למרות האגו הגדול שלי, גם אותי מניע הכח הגדול מכולם: הפחד.
    באשר למילים שכתבת על עבודתי במוסף: חי אדוני, אלה היו המילים המשמחות ביותר שקראתי השנה. אני יודע שלא רבים מסכימים איתך – אבל דיון על מוסף הארץ, הוא כבר עניין לפתיל תגובות אחר. ארוך בהרבה. אם יחליט יובל לכתוב בנושא יום אחד, ויזמין אותי להשתתף, אשמח. יש לי הרבה מאד מה לומר בנושא. רק מילה קצרה, כטריילר לסרט שלא בטוח יוקרן: בטוקבק שפורסם באיזה מקום בו נודע על מעברי למעריב, כתבה מישהי ״סוף סוף יפסיקו להיות כתבות תמוהות על כוכבניות ריאליטי בכל שבוע״. חי אדוני – בכל השנתיים וקצת שלי במוסף לא פורסמה כתבה אחת, אפילו לא אחת, על משתתף או משתתפת בתוכנית ריאליטי. ו״העין השביעית״ כתב שוקי טאוסיג: הפך את מוסף הארץ לפנאי פלוס. אבל על זה, באמת, בהזדמנות אחרת.
    אלירם, בוודאי שאני זוכר אותך. ואם אני זוכר נכון גם את אחיך ירון. ואני זוכר גם את השיחה הזאת, וכתוצאה ממנה נולד בלוג שלי ״תסמונת הש.ג.״, עליו הייתי גאה מאד בתקופתו ושהיו לו מספר קוראים נאמנים מאד, עד שכדרכי, נבהלתי ממנו – כפי שאני נבהל מהרבה דברים ברשת – וקיפלתי את האוהל.

  35. שי גולדן:

    סליחה מראש על שגיאות ההקלדה וההגהה. זה מאד קשה גם לעיניי לראות, אבל אני מקליד על האייפד ולא שולט בחרא הזה עדיין עד הסוף.

  36. בועז כהן:

    קורא (ומתפעל מאוד) מהדיאלוג המחכים שבין יובל ושי.

    יש לי, עם זאת, השגה אחת ויחידה בנוגע לאמירתו של גולדן “אכזריות היא תכונה חשובה לכל כותב”. אני לא מסכים עם זה ואף פעם לא הסכמתי עם זה.

    ביקורתיות, בחינה לא שגרתית של הדברים – אפילו אירוניה דקה – בהחלט מעשירים את כתיבתו של הכותב, אבל “אכזריות”?

  37. יובל:

    פחד הוא מוטיבטור לא רע אבל אני חושב שהוא יועץ רע לניהול קריירה. את הגלוב פתחתי כמה ימים אחרי שעזבתי את עיתון “הארץ” לטובת לימודי הדוקטורט שלי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאפתח בלוג כדי שאם אף אחד לא ירצה יותר לפרסם את מה שאני כותב, יהיה לי מקום שבו אפרסם את עצמי בעצמי – אהיה המו”ל של עצמי. זו, בעיני, הגדרה של פחד.
    אבל לדעתי, כאשר באופן אינדיבידואלי כל טקסט מונע מפחד ש”אם אני לא אכתוב, ואכתוב מעולה, אולי לא יבקשו ממני יותר” (משהו שאמרת על עצמך גם ב”מחוברים”), התוצאה, כמעט בהכרח, לא יכולה להיות אופטימלית. כאשר עבדתי ב”הארץ” היתה פלטפורמה אחת שמעולם לא סירבתי לכתוב בה: העמוד האחורי. חשבתי שזה העמוד הנקרא ביותר בעיתון והמגניב ביותר בעיתון מבחינת עושר הנושאים שהוא מטפל בהם. היתה תקופה שכל העורכים בדסק ידעו שאם יש להם בעיה עם העמוד האחורי, הם יפנו אליי ואני אדאג לאייטם, ואני בכלל הייתי כתב הייטק ב”כלכלה”. אבל מה שהניע אותי לא היה פחד אלא אהבה לפלטפורמה וגם לא מעט אגו (כאמור, חשבתי, ואני עדיין חושב, שזה העמוד הנקרא ביותר בעיתון).
    לא לחינם אני מתעכב על הנקודה הזו. הפחד שאתה מדבר עליו, ולא בפעם הראשונה, הוא פחד להיות לא רלוונטי. ומשום שזה מה שמניע אותך, אתה מתאמץ, מאמץ נפשי מכוון ומאוד תובעני, להיות בשיאך כל הזמן. אלא, שכפי שכבר כתבתי, אי אפשר להיות בשיאך כל הזמן, לא בכתיבה ולא בכל עיסוק אחר (אפילו מייקל ג’ורדן הפסיד לפעמים) ולכן, לעתים, אתה בוחר בעמדה פרובוקטיבית, יוצאת דופן, חוץ-ממסדית, כדי לייחד את עצמך. לכשעצמה, אין בבחירה הזו כל רע כאשר היא אותנטית, אבל כאשר מה שמניע אותה מאחורה הוא פחד – הפחד צובע את הטקסט בחוסר אמינות.
    שכן משעה שאני כקורא יודע שאתה חושש שאם לא תכתוב משהו שהקוראים יגידו עליו “ואוו!”, לא יזמינו אותך לכתוב יותר, תהיה לך ככותב בעיה לשכנע אותי שהטקסט שאני קורא הוא לא יותר מאשר פרובוקציה ומניפולציה שתפקידה לחלץ ממני את ה”ואוו!” הזה. כקורא אני לא יכול להימלט מהמחשבה שחילצו ממני את ה”ואוו!” לא כי זה מה שהכותב חושב אלא כי זה מה שהוא צריך . וזו הבעיה: אני לא מרגיש שום צורך לעבוד אצל הכותב – בדיוק ההפך – הוא עובד אצלי ולכן נוצרת אצלי התנגדות אינסטינקטיבית לכתוב, אפילו אם מדובר בדברי טעם.
    במובן הזה, כך נראה לי, החשיפה העצמית בה בחרת, הפכה אותך להרבה יותר שקוף בעיני הקורא (לפחות בעיני הקורא הזה, אני) ומהרגע שאני מודע למניע הכי חזק שמניע אותך – פחד – הפקפוק והחשש שאני בסך הכל פיון בתוך המשחק הגדול שנקרא “הפחד של שי”, מזמזים ברקע כאשר אני קורא אותך.

  38. שי גולדן:

    יובל,

    אהיה פשוט ותמציתי: אני ער לזה ומנסה להילחם בזה. והדיאלוג הזה הוא חלק מתהליך הריפוי.
    בועז – אכזריות במובן של היעדר פשרות והנחות וסטייה בסנטימטר מהאמת, לא ברוע וברצון להכאיב לזולת. בראשית דרכי התאכזרתי לאנשים שלא לצורך – בכתיבה – מתוך אמונה שכך אצליח גם למשוך יותר תשומת לב וגם מוניטין של אקדוחן צלף. אלה מחשבות שעוברות בראשו של איש צעיר – נגמלתי מהן מזמן. היום אני אכזר בעיקר לעצמי: כותב דברים ללא פשרה, מתוך נכונות לשלם עליהם מחיר. כך גם לגבי מחוברים וגו׳. אני מבטל את החמלה שלי כלפי עצמי, ולא אחת מסב לעצמי נזק – עובדה: הדברים שאני קורא כאן, ממקום צלול ולא מתגונן, על כתיבתי ודמותי התקשורתית. אני ער למורכבות של מעשיי ולהיעדר השגרתיות בהם, כך גם לגבי כתיבתי – כפי שכבר כתבתי כאן.
    אני יוצא ממעבדת השיח הזאת עם לא מעט נקודות להרהר בהן ברצינות, ועם לא מעט מחשבות על מתיחת גבולות סבלונתם של אנשים.

  39. מאיה:

    איזה כיף לקרוא דיון אינטליגנטי כזה, שמעלה נקודות מעניינות למחשבה, במיוחד בפלטפורמה כזאת, שבה לקוראת אורחת כמוני, שמות המשתתפים בדיון, הם בחלקם נטולי רקע ושיוך ביוגרפי, שהרי שי גולדן הוא היחידי שחתום על כתיבתו בשמו המלא וגם אם לא כך היה, חי אדוני שקל היה לקשור אותה לגוון קולו והבעות פניו.

    אפרופו וולבק שדובר כאן, קשה שלא להזכיר בהקשר הזה את רולאן בארת, שב”מות המחבר” ביקש להתייחס לכתיבה כאל “הרס של כל מקור, כאל מקום שבו אובדת זהותו של הגוף הכותב.” על מנת שפירוש הטקסט יהיה אפקטיבי, כך טען, עליו להיות מנותק מההקשר האישי לכותבו, פתוח לפרשנות חופשית של הקורא.

    יותר מכך, על הקורא עצמו להשתדל ולנתק את דעותיו על מה שהוא מחשיב כמניעיו של הכותב ולהתייחס למה שנכתב. תפקידו של העיתונאי (או המבקר) בעיני הוא להביא לקורא שלו עובדות ולטוות סביבן כמה שיותר נקודות מחשבה מאירות ומנומקות. ולכן, במקום להתעצבן שנער הזהב הביא אותה באיזה יציאה שלא מסתדרת עם האג’נדה ההו-כה צודקת של כולם, ועוד מסיבותיו הפוליטיות או הפסיכולוגיות בשנקל, אפשר להתייחס לנקודה עצמה.

    והנקודה היא כזאת: מה שמרגיז לדעתי בטקסט של גולדן הוא שכל עוד ההפגנה הייתה בצד הסו-קולד שפוי, הסתות למיניהן נחשבו בעיקר למשעשעות אצל רוב העיתונאים, אבל מרגע שבוחריו של ביבי (פשוטי העם, קלי האצבע על ההדק) הצטרפו לחגיגה, פתאום שי גולדן (סתם דוגמא) נזכר שבעצם משחקים כאן באש, ומישהו יכול להיפגע. הצרה היא שאני כבר לא בטוחה שזה באמת מדאיג כאן מישהו.

  40. שי גולדן:

    מאיה,

    הגיליוטינה וההתבטאות של קונטס הן לא הסלמה של השיח לדעתך? לדעתי, כן.

  41. מאיה:

    הגיליוטינה היא יצירה אמנותית בהגדרתה (לא משנה כרגע אם טובה או רעה), לא שיח. ההתבטאות של קונטס לעומתה, היתה לא לעניין ולכן כנראה הוא גם חזר בו ממנה. בלהט הדברים (כוח הוא סם ממכר) אנשים שוכחים כמה פוטנטיות המילים. ולכן, כמו שאמרתי, תפקידם של עיתונאים (פרשנים, מבקרים) הוא לעורר את השיח, ותפקיד הקוראים להתמקד יותר במה, ופחות במי.

  42. ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות 12.8.11‏:

    […] ארוך בין שי גולדן ליובל דרור על כתיבה, ביקורת, זהות, פרסונה, קונצנזוס, העדרו, […]

  43. שי גולדן:

    מאיה,

    אם כך, אנחנו מסכימים.

  44. בנג'מין ניתאי:

    בשעה שגולדן מלהג כאן, הוא מנהל מו”מ מתקדם עם קשת על הגשת תוכנית – זמן קצר אחרי כמה כתבות חנופה בשמו במוסף הארץ, לשידורי קשת.

    זה אותו גולדן שלא היסס לכתוב טור שטוען ש”הפרסונה” רן שריג (חבר שלו בריאליטי) נהג תחת השפעת גראס, ולא האיש רן שריג, שהמשטרה צריכה לשחרר.

    גולדן יצא נגד האוהלים, אחרי שבוע הצטרף לתמיכה, ואחרי שבוע חזר להתנגד. ויש עוד מקרים. אז לכתוב הוא אולי יודע – אם מדובר בהצבת טקסט על נייר, והרבה טקסט – דעה אין לו, מניעים נסתרים יש. זה למה הוא לא אמין.

  45. שי גולדן:

    הנה דוגמא לסיבה שאני נמנע מאד מלהגיב: טוקבקים כאלה. הרי אינני מנהל משא ומתן מתקדם עם קשת על הגשת תוכנית. למעשה, אני כבר משתתף בפאנל של דיבור ישיר בכל יום שישי. אבל זה שקוף וגלוי, הרי. עכשיו, מגיע לכאן יהודי אנונימי, שטוף שנאה וטינה, מפזר שקר גמור בקול יודע כל ואין מי שיעמוד ויגיד – מדובר בשקר. קורא הגולש את הדברים ומקבל אותם בשם אומרם. אני, כמובן, הופך פרנואיד ושואל את עצמי מי מבקש להזיק לי ולפגוע בי כך סתם? ואז אני מגלגל לעצמי רשימת שונאים מוכרת בראש ומתחיל להיות מוטרד מכוונותיהם. הם מאשימים אותי בכתבות חנופה לקשת. יכול להיות שאלה כתבות חנופה לקשת – מחמאות לארץ נהדרת ולהיכל התהילה. בשעתו אותו אדם כתב שאני מחפש עבודה בקשת ואת דרכי החוצה מהארץ. כמובן שזה לא היה נכון: ניהלתי מומ מתקדם עם מעריב בשעה שכתבתי את כתבות החנופה לקשת. ובשעה זו אני מנהל מומ מתקדם עם ערוץ עשר דווקא על הגשת תוכנית, אבל זה, כמובן, אינו מפריע לאנונימוס לפזר את הרעל מתוך כוונה לפגוע. אז לא, אף עובדה שנרשמה כאן אינה נכונה. ועכשיו, כשחשפתי שאני בכלל במגעים עם עשר ואין לי שום עניין עם קשת, להוציא הופעה בפאנל חד שבועי, האם גם עכשיו הטוקבק הזה בעל תוקף?
    ואתם, בעלי הבלוגים, והגולשים – עד מתי תמשיכו לעמוד מנגד כשבחסות האנונימיות ברשת מסתובבים כה רבים ומפזרים רעל שתכליתו להרוג, לפגוע, להשחיר שם ולהלבין פנים, ללא שום ביסוס עובדתי. אני קורבן של זה – בתדירות מבהילה ממש, וכך גם אחרים, אני מניח. זו הסיבה שאני ממעט להשתתף בדיאלוגים ולהגיב, כי תמיד יגיע איזה ניתאי אחד וישקר שקר גמור, רק כי אפשר. ואת הצלקת והעלבון והנזק התדמיתי רק אני אספוג, לבד.

  46. יובל:

    הסיבה שהותרתי את התגובה של ניתאי על כנה ולא מחקתי אותה (מה שאני עושה לעתים עם תגובות מהסוג הזה) היא שידעתי שאתה כאן ולכן תגיב.
    לגופה של טענה, זו אכן אחת הבעיות הכרוכות בעידן הזה בו מתנהלים דיונים המבוססים, בחלקם הגדול, על אנונימיות הדוברים. כל מי שמעט חשוף לעין הציבורית (וגם מי שלא) ובוחר להציג את עצמו ברשת, נחשף לסוג הזה של ההתנהגות. אתה נחשף אליה יותר כי אתה חשוף פי כמה מבחינת ציבורית, אבל אם היית יודע כמה פעמים כתבו בתגובות ובבלוגים אחרים שפוטרתי מ”הארץ”, פוטרתי מ”ידיעות אחרונות”, פוטרתי מ”מעריב” (לא פוטרתי בחיי מאף מקום עבודה שבו עבדתי – אפילו לא מאחד), היית יודע שהטרולים נוגסים בכולם ללא הבדל דת, גזע או מין. לדעתי, גם הקוראים מבינים את ערכם המפוקפק של טוקבקים מכפישים מהסוג הזה והם משקללים ידיעה זו היטב בשעה שהם קוראים אותם.
    הדרך הנכונה, לדעתי, להתמודד היא פשוט to call their bluff – שזה בדיוק מה שעשית. הקוראים – ואני בתוכם – נוטים להאמין למי שעומד מאחורי התגובה שלו בשמו המלא. התגובה שלך היא בדיוק ההפך מנזק תדמיתי.

  47. שי גולדן:

    ואבא שלי אמר לי: לעולם לא ישכון שלום במזרח התיכון, כי תמיד, גם ברגע האופורי והאידילי ביותר – תמיד יגיע איזה טרוריסט, יהודי או ערבי, ויפוצץ את הכל. אבל אני ממשיך להאמין בשלום, ועבורי 24 השעות הללו היו בהחלט מומ מתקדם לשלום ביני ובין המתחולל ברשת בישראל, ובעיקר ביני לבין עצמי. ועל כך אני מודה ליובל ולכל מי שהשתתף בדיון.
    שבת שלום ושבוע טוב

  48. רוצה להיות אבא:

    שי,

    הטוקבק הזה (עד כמה שאולי לא היה מדויק) הוא דוגמא מצויינת לכוונתי – בחרת במקצוע בעל פרופיל ציבורי, בחרת להתפרנס ולהסתמך על אהדת הקהל לכתיבה שלך ולאופן שבו אתה מציג את עצמך ולכן גם בחרת, מרצון, להיות חשוף לסוג כזה של ביקורת.

    כשאתה ושכמוך בוחרים להתפרנס במקצוע שבבסיסו נסמך על חשיפה ואהדה ציבורית – הרי שיש מחיר לשלם: אותה חשיפה, אותו אובדן הפרטיות, אותה החדירה לאינטימי … שוב, כל בוקר יש לך אפשרות בחירה – לחזור לאנונימיות המגוננת, או לשטוף עצמך באור הזרקורים המחמם (ולפעמים השורף).

    וכאמור, הדברים מתייחסים לכל בי שבוחר בנתיב המקצועי של נבחר ציבור או כזה המסתמך על אהדת הציבור (לכן גם לא מבין את התלונות על הפפארצי, טורי רכילות וכו׳). 

  49. יובל:

    רוצה להיות אבא (48): בעוד שאני מסכים שקיים מחיר לחשיפה (ובייחוד לאלו שהשתתפו במיזם כמו “מחוברים”) אין סיבה שחלק מהמחיר תהיה הכפשה שקרית. אובדן הפרטיות – אני מבין, חדירה לאינטימי – נו, נניח שאני מבין. סתם הכפשות? לא מבין. אין שום סיבה שתהיה חשוף להכפשות שקריות רק מכיוון שמכירים אותך. יכולים לכתוב שלא סובלים אותך, שלא אוהבים אותך, שאתה לא משכנע, שאתה סתם בלוף – בסדר, זו דעה אישית – שיבושם למבקרים. אבל לכתוב סתם דברי שקר במטרה להכפיש? מצטער, זה לא מגיע לאף אחד בין אם הוא חשוף ובין אם הוא אנונימי. זה לא חלק מ”המחיר” ובוודאי שהפיתרון הוא לא לזנוח את המקצוע שלך.

  50. שי גולדן:

    לרוצה להיות אבא: מה שהיו״ר אמר. אבל מילה במילה

  51. שרית:

    הטקסט והתגובות אליו – מרתקים ומאלפים.

    הדימוי העסיסי של צפריר – קרב הבוץ שהופך לסוג של חיבוק – קולע בול.

    עונג שבת 🙂

  52. אחי יפריד:

    וקטנה לסיום:
    פששש שייקה! אייפד! ראש טוב במעריב 😉

  53. רוצה להיות אבא:

    יובל ושי,

    צודקים – אבל, זה גם תירוץ לשי להתחמק מתשובה ולהתלות ביוצא דופן כדי להוכיח את הכלל … ובפרט שבמציאות הטכנולוגית וחופש הביטוי (עד כמה שכולנו לא אוהבים זאת) קשה מאוד לחסום אותה ולמנוע אותה.

    וזה לא ששי בהלם שמישהו כותב עליו הכפשה פתאום … זו לא בדיוק הפעם הראשונה (ויש להניח גם האחרונה) … אז בואו לא נתן לזה להסיט את הדיון.

    אני גם אחדד ואבהיר – לטובות ההנאה (לא במובן שוחד) שנלוות למקצוע שנמצא בעין הציבור (הנחות, הזמנות, מתנות, כבוד ואגו …) יש מחיר … וזה המחיר – אובדן הפרטיות ואוגדן הזכות לדרוש פרטיות. תשאלו בטח, על מה ולמה? אז בתור אנשי תקשורת שלוחמים על שקיפות, חשיפה ונאותות ותקינות ציבורית – להיות מוכנים לעמוד באותם מדדים ואותם מבחנים בדיוק.

    … וכדי שלא תגידו: בואנה, מה הוא מזדיין את השכל מהפינה החמימה שלו? … אז אני מקבל עלי אותם כללים בעשייה הציבורית שלי … נאה דורש, נאה מקיים. 

  54. צפריר:

    אני כאן מצטרף למי שהעיר שאהב מאוד את מוסף הארץ בשנה-שנתיים האחרונות. מצאתי אותו מסקרן ולא שגרתי כלל. למרות שהסתייגתי מהטורים הקבועים (אני לא מחסידי סייד קשוע, לצערי), חשבתי שבחירת הכתבות לא מובנת מאליה, לא שטאנצית, מקורית, חכמה ומסקרנת. והנה, גם אני יצאתי מפרגן בסוף. סססעמק.

  55. המלך ג'ורג':

    שרשור התגובות הזה הוא דוגמה נפלאה לאיך מטשטשים ביקורת נכונה בלי להתייחס לתוכנה באופן ישיר. *סמיילי מקיא*

    כמו כן, יובל – אתה מצהיר שאתה לא מאמין לגולדן של הטורים, אבל האם אתה מאמין לגולדן של הטוקבקים? אני לא

  56. יובל:

    איכסה מגעיל אחד. לך תקיא במקום אחר.

  57. אריה:

    איזו קריאה מענגת. תודה.

  58. שי גולדן:

    למלך ג׳ורג׳ – מצחיק שאתה מדבר על אמון וכנות, כשאני גלוי בשמי, חשוף ומקבל כל מילת ביקורת ואתה מסתתר מאחורי כינוי. אתה מבין – עמדת המוצא של הופעתך והשמעת דבריך מבוססת על כזב והסתרה. אז זה מעט מגוחך להיקלע לשיחה בין שני אנשים גלויים ולחלק להם ציונים כשאתה עצמך חובש מסיכה. בוא, תצא גבר, המלך ג׳ורג׳ (איזה מספר אגב?), ספר לנו משהו על עצמך. אחרי הכל, אנחנו כאן סיפרנו כל כך הרבה.

  59. ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » כותרות יום א’, אינטרסים מתנגשים וחמש שאלות לתקשורת העוינת‏:

    […] מעריב, האחראי על דסק התרבות החדשת והמתהווה של העיתון את התגובה הבאה (לטוקבקיסט שפגע בו) בבלוג של יובל דרור, במהלך דיון נוקב: …בשעתו אותו אדם כתב שאני מחפש […]

  60. לאון פלדמן:

    מזל שאין פה לייקים או כוכבים, הייתי מסיים את המכסה היומית שלי על הדיון המרתק הזה, שלדעתי צריך להיכנס לתוכנית הלימודים בכל מוסד המלמד כתיבה עיתונאים ותקשורת. שאפו לכולכם.

  61. ררלי:

    אמנם נעים לראות פוסט ביקורתי הופך לדיאלוג של ליקוק הדדי, אבל יובל, מלכתחילה כלל לא הבנתי את הטענה שלך. אתה טורח וכותב פוסט שלם שמצהיר שאינך מאמין לפרסונה של גולדן, אבל לא נותן סיבה לכך. אפילו לא מזכיר דוגמאות, ציטוטים, שיעידו על חוסר עקביות או צביעות בהתנהלותו של גולדן. אלה שנגעלים מיאיר לפיד, למשל, יודעים תמיד לצטט סתירות ערכיות ופנים-טקסטואליות אצלו, אחד מהם אפילו רקח מהן קומיקס מאוד מנומק. אבל אתה רק מצהיר שמשהו בכתיבותו – מין משהו מסתורי כזה שקשה לשים עליו את האצבע – גורם לך להסתייג ממנו. אפילו שהוא כותב “דברים נכונים” או שהוא “מוכשר”. אתה פשוט לא מאמין לו, כי… אמ… ביוש!

    זה בסדר להירתע מאנשים בלי לדעת את הסיבה המדויקת, זה בסדר לחוש ש”משהו” אצלם צבוע בלי לדעת לומר מהו. אבל לכתוב על זה פוסט? בשביל מה? אם אין לך תזה, אל תקהיל אותנו סתם. ככותב, זה מציג אותך כחלטוריסט. כאדם, זה מוציא אותך סתם מניאק.

  62. יובל:

    ררלי – מכיוון שאתה כותב פה במספר שמות בדויים והדבר היחיד שאתה יודע לעשות הוא לטנף, אין לי שום רצון או חשק לענות לך. אסתפק בכך שכל מי שקרא את הפוסט, שי גולדן בתוכם, הבין למה אני מתכוון. אני מתנצל מעומק הלב שזה לא היה מספיק טוב עבורך. שא ברכה ואל תחזור.

    לאון – תודה רבה!

  63. ררלי:

    אני מנודה עכשיו מהתגובות כי כתבתי שהפוסט שלך לא מנומק מספיק לדעתי בשביל לרדת על מישהו, או כי אתה מתעקש שאני טרול כי ככה נוח לך לחשוב?

  64. יובל:

    ררלי – שחררתי את התגובה הזו שלך כדי להבהיר: לא, אתה מנודה מהתגובות לא בגלל שכתבת שהפוסט שלי לא מנומק (זכותך) ולא בגלל שאתה טרול (למרות שזה מה שאתה ויש שלט בכניסה לגלוב: “אין כניסה לטרולים”), אלא בגלל שאין לי חשק או זמן להתמודד עם אנשים שהתגובה הראשונה שלהם (בכינוי הנוכחי) מסתכמת ב”ליקוק הדדי”, “חלטוריסט” ו”מאניאק”.

    מאניאק אחותך, חלטוריסט סבתך.
    שא ברכה ושהשם יהיה בעזרך.

    NEXT!

  65. יוני:

    לא צריך לפרש את הדיון כאן על זה בתור “ליקוק הדדי” – אף על פי שקל ללראות את זה ככה – אלא בתור תחרות כתיבה בין יובל לשי. וככזאת, שי לוקח בגדול. אין בכלל מה להשוות.

  66. יובל:

    אסף (שתגובתו לא פורסמה): אם תשלח לי מייל, אענה לך באופן אישי. אפשר להשיג אותי דרך הקישור כאן מצד ימין: האימייל הסגול עם הנקודות הצהובות.

  67. צפריר:

    אני דווקא נהניתי נורא מכל המלל הזה. בשישי הבא תחרות מוחטות על טרולים!

    רק בטקסטים של עד 250 מילה, למען השם. אנשים גם ככה סובלים מ-ADD.

  68. אסף:

    העובדה שלא פרסמת את תגובתי מוכיחה בדיוק את מה שטענתי.
    ומכיוון ששיערתי שזה מה שיקרה – עשיתי מבעוד מועד צילום מסך והצגתי אותה במדיה החברתית.
    לא יזיק שעוד אנשים ידעו עד כמה שכיחה סתימת הפיות שאתה עושה בבלוגך.

  69. יובל:

    🙂 איזה חמוד אתה, מאיים עליי ב”פרסום במדיה החברתית”. אמאל’ה!
    הנה התגובה שחשבתי לפרסם אבל אז שלחתי אותה רק לררלי באופן אישי. הזמנתי אותך לשלוח לי מייל כדי שאוכל לשלוח לך אותה באופן אישי, אבל מה פתאום שתשלח לי מייל – אתה מעדיף להתחבא כי אתה שפנפן חמוד. אני מקווה שתרגיש טוב, צדקנות היא מחלה קשה:

    ***

    חברים,
    לאחר שקיבלתי כמה הודעות למייל ואף קישור לפייסבוק של רלי, אין לי אלא להודות ביושר: הבחורה חיה קיימת ונושמת, היא לא משתמשת בשם בדוי אלא זה השם שלה. ררלי – איתך הסליחה על שהאשמתי אותך במשהו שאינך אשמה בו (תני לי לנחש: את גולשת דרך אורנג’ ולכן האייפי שלך הטעה אותי). אבל האשמתי את רלי בהאשמה נוספת ועל כך ההסבר הבא:
    כתבתי בעבר: שיטת המשטר הנהוגה בגלוב אינה דמוקרטיה אלא דיקטטורה נאורה. הסיבה לכך היא שאני מתייחס אל הגלוב כאל הבית שלי ומי שנכנס אליי הביתה, ובכן, צריך לכבד את העובדה שזה הבית שלי ולא שלו.
    מגיעה בחורה, שזו הפעם הראשונה שהיא מגיבה כאן, מחרבנת לי על השטיח והולכת. זה מאפיין אנשי תקשורת שחושבים שכולם עובדים אצלם והם העורכים של כולם: “את זה לא ציינת, לא נתת מראה מקום, כאן אין הצלבת מקורות, פה מופיעה טענה שאינה מבוססת”. נו באמת, אני עובד אצלך?
    אף אחד לא מכריח אף אחד לבוא כאן ולקרוא את השטויות שלי. מי שחושב שאני מבלבל במוח מוזמן שלא להגיע לכאן יותר. אינני מנסה לרצות את כולם, אינני מנסה שכולם יאהבו אותי (ולראייה יש לא מעט אנשים שלא סובלים אותי) ואני מכבד את כל מי שבוחר שלא לבוא לכאן. זה בסדר גמור – האינטרנט מספיק גדול בשביל כולנו. אבל מי שמגיע לכאן לא יכול לבוא, לקרוא פוסט ולומר “אתה או חלטוריסט או מאניאק – מה אתה בוחר?”. אני מכיר אותך מאפשהו? אני חייב לך משהו? מישהו הכריח אותך לקרוא?
    בניגוד למה שכתבו לי – התגובה של רלי אינו מהווה הזמנה לדיון. אתם מכירים את זה שאתה אומר למישהו משהו, הוא תוקע בך מבט רב משמעות ואז תוקע גראעפס? זה זה. אין לי סבלנות לכאלו אנשים וממילא אני לא מרגיש שום צורך להתדיין איתם.
    מעניינת במיוחד העובדה ששי עצמו בחר אחרת. הרי שי הוא חד לשון וחריף כתיבה וכמו שכתב המגיב השנון שמעליי, הוא גם “לוקח אותי בגדול”. אם היה רוצה היה מגיב בצורה שהיתה מדרדרת את הדיון לביבים. הוא בחר אחרת והתוצאה היא אחד הדיונים היותר מרתקים שהתנהלו כאן.
    רגע אחרי שהדיון מוצה וכולנו הרגשנו שלמרות נקודת פתיחה די נמוכה (בגללי) הגענו למקום הרבה יותר נעים, חושב ולעתים גם מכה על חטא (אני מתייחס כאן אליי, אינני מדבר בשמו של שי), מגיעה רלי ואומרת “יווו איזה ליקוק הדדי”. וואלה רלי, יצאת מה זה מגניבה. מגניבה אש. את הכי קולית בעולם.
    לכן, חברים יקרים, קוראים נפלאים, מכרים ואנשים שנקלעו לכאן שלא בטובתם: צר לי אם לעתים אני מגיב בחוסר סבלנות קיצוני – פשוט יש לי חוסר סבלנות קיצוני לסוג כזה של תגובות שמגיעות מאנשים שזו התגובה הראשונה שלהם פה. אני מדגיש את זה מכיוון שלמרות שחלק ניכר מהמגיבים אינם מגיבים בשמם אלא בכינוי, במהלך השנים האחרונות הם יצרו לעצמם פרסונה מקוונת שכולנו מכירים. גם אם הם לא מסכימים איתי – ובשלב כלשהו, ברגע זה או אחר, לכולם יצא לא להסכים איתי – יש בינינו היסטוריה. אבל כאלו שנקלעו לפה לרגע (או לכל הפחות החליטו להגיב לרגע) וזו התגובה שלהם? ‘צטער.

    לסיכום: אני מתנצל על שהאשמתי את רלי בהאשמה שאינה נכונה, וכלל לא מתנצל על שהאשמתי אותה בכך שהיא טרול. זו המשמעות של טרול: מישהו שמגיע משום מקום, מחרבן לך על השטיח, קורא לך מאניאק והולך. אני מעדיף ויכוחים קצת יותר אינטיליגנטיים ואם אני צריך לתפוס מקל ולגרש את אלו שמעדיפים דיונים אחרים, אעשה זאת. לדעתי, זה מה ששומר על הגלוב מהידרדרות שמאפיינת בלוגים אחרים שבהם היאבקות בבוץ היא התרבות השוררת בהם. זה אולי לא נעים לראות את זה וזה אולי מוציא אותי רע, אבל אם זה מה שצריך לעשות כדי לשמור על המקום הזה נקי, לפחות באופן יחסי – עליי.

  70. ררלי:

    אז גם אני מפרסמת את תגובתי אליך, שעניתי לך באופן אישי:

    אתה נטפל שוב ושוב לאותן ארבע מילים (ליקוק הדדי, חלטוריסט ומניאק) מתוך תגובה שלמה שכתבתי, שבה אני תוהה מדוע אתה יורד כל כך קשה על בנאדם מבלי להסביר בכלל למה, אלא רק אומר “האישיות של גולדן מרגישה לי מזויפת”. זה לא רק בגלל שאני בתקשורת, זה כי הרגיז אותי שכותב מוערך כמוך (ואני עוקבת די הרבה אחרי הבלוג שלך, זה לא שנכנסתי חרבנתי יצאתי. אני הקהל שלך) טורח כל כך לבקר מישהו בלי שיסביר את הביקורת. וזה מרגיז גם ברמה של הכתיבה (כי מבקר צריך לדעת גם לבקר) וגם ברמה האישית (כי זה מרגיש כאילו החלטת שמישהו הוא “מזויף” וזהו, אתה מפליג עם זה, ולעזאזל הכול). ואלה בדיוק שני הדברים שדיברתי עליהם: ככותב וכאדם. לא התכוונתי שאתה מניאק, כי אני לא מכירה אותך. אמרתי שזה מוציא אותך מניאק. כלומר, מציג אותך כך, מציג אותך כמי שצולב מישהו אך מסרב להסביר למה, וחבל שכך זה מוציא אותך.

    ייתכן שהייתי מבהירה את הניואנס הזה בהמשך הדיון, אילמלא התגובה הראשונה שלך הייתה לקרוא לי טרול ולהגיד לי לעוף ולא לחזור, מה שחיזק בי עוד יותר את התחושה שאתה לא נעצר לבדוק, או להקשיב, אלא שוב – נאחז ברושם הראשוני ומפליג איתו הלאה, ולעזאזל עם הכול.

    אני לא מכירה את שי גולדן והוא לא מעניין אותי. אני קוראת שלך ואני קהל שלך. וקראתי משהו אצלך שהרגיז אותי בניסוח שלו, משתי בחינות. נכון, לא הגבתי בבלוג לפני כן, זו הייתה תגובתי הראשונה. אז מה. תמיד יש פעם ראשונה, זה לא הופך את תגובתי לפחות לגיטימית. להיפך, צריך לשאול למה זאת הפעם הראשונה שגרמת לי להגיד משהו, במקום רק לקרוא אותך, לחייך ולהנהן.

    אז לא הנהנתי הפעם. ביג פאקינג דיל.

    אז אמרתי ארבע מילים לא נעימות מתוך תגובה שלמה שמעלה שאלה לגיטימית לגבי הדברים שכתבת. לטעמי, הבריונות שבה הגבת אליי באופן כל כך מיידי עשתה את הדיון לפחות “נקי” ממה שאני עשיתי אותו.

    זה מוציא אותך קצת לא טוב – אבל זה לא אומר שאתה אדם לא טוב. רק אמרתי שזה מוציא אותך (רק מבהירה שוב את פירוש הביטוי “מוציא אותך”)

    אשתדל שלא להגיב יותר בבלוגך.

    רחלי

  71. צפריר:

    וואו, יובל, זה וואן פור דה אייג’ז. נהדר! באמת הייתי עסוק לאחרונה באיך להתייחס לבלוגרים מהסגנון שמוזכר כאן.

    כלומר, חשבתי על זה ארבע שניות ואז מחקתי את כולם. שיזדיינו, האפסים הקטנים. לכו תחרבנו במרחב אחר.

    אתה שומע גולדן? גם אתה!! טוב, סתם. אני שוב נסחף. סליחה.

    יופי של תגובה, יובל. האחרונה שלך, אני מתכוון.

    ואני שמח שאתה וגולדן מחזיקים עכשיו ידיים. זה יפה לכם, לנוכח העובדה שאתם תמיד רהוטים, צודקים ומעצבנים כל כך. אמרתי לך לא מזמן בטוויטר ששנים פתחתי כל טקסט שלך באותו חוסר אמון שהזכרת כאן לגבי גולדן, ושזה עבר לי בסוף, דווקא לאורו של הגלוב הנהדר שלך. אז אולי יש פה גם איזה לקח קטן וצנוע: דעות משתנות, גם כשבעל הדעה הוא דעתן נבון ומעצבן. לפעמים אנחנו פשוט מתבגרים מעבר למיסקונספציות שלנו.

    ושלא תבין מכל זה שאני בעניין של להחזיק אתכם ידיים, כן?

  72. שובו של הציני:

    תשמע, קראתי את הכתבה של גולדן, ואני חייב להגיד לך, שלא משנה אם אני מאמין לו או לא מאמין לו, הבנאדם צודק.
    וכמו שיש הרבה שמטנפים על דפני למרות שלא משנה אם עשתה או לא עשתה צבא, גרה או לא גרה בכפר שמריהו, וגם אם אל-ג’זירה מממנים לה את השכר לימוד ופנטאוז באקירוב – היא צודקת.

    אז גם אם אתה חושב שגולדן הוא הנמסיס של העיתונות – המסר שלו נכון.
    נ.ב. (וסליחה שאני משמע כמו טוקבקיסט בYNET):
    אני אומר זאת למרות שאני סופר בעד המחאה (כולל התפקדות למפלגת העבודה).
    ואני לא ציני.

  73. שי גולדן:

    צ׳מעו, בואו לא נקלקל את הדבר היפה הזה שנוצר כאן. נכון, היה כאן קורטוב של קיטש, אבל קיטש עדיף בכל יום של השנה על ציניות ועל טינה ועל כל מיני רגשות שאינם מובילים לכלום להוציא רגשות אחרים – נחותים מהם.
    זה היה שיעור מאלף עבורי, והוא החזיר לי במקצת את האמון בכוחה של המילה הכתובה להזיז הרים. משהו בין התגלות לגאולה. ראבאק, תנו להיות נאיבי לחמש דקות. ממילא מחר נחזור לנוהל הרגיל: מלחמות היהודים אלה באלה. אבל עד אז, תנו לשמוח על רגע נדיר של דיאלוג, בין אדם וחברו וגו׳. העניינים האלה ממילא כל כך קצרי מועד.
    אני שמח שנקלעתי לקמט המוזר הזה בזמן. מי יודע מתי יזדמן לי עוד פעם אחד כזה.
    תודה לתושבי הגלוב וליו״ר. ועצה מאחד שאכל הרבה חרא ברשת – זה פחות עקרוני ממה שזה נדמה. וכשזה עקרוני – זה ממילא לא מתחולל ברשת.

  74. יואב מ.:

    תענוג. פשוט תענוג צרוף.
    ולכל הציניים שלא מסוגלים לראות פרגון הדדי: לכו חפשו מי ינענע אותכם.

    דרך אגב, אני יכול לזהות מה בכתיבה של שי נותן לי תחושה של אי-אמינות – אני קיבלתי את אותה התחושה וזיהיתי את המקור מכיוון שאותו הדבר קיים גם בכתיבה שלי עצמי לפעמים… שי כותב בעיקר מהשכל, כשהביטויים הרגשיים העיקריים הם אולי של כעס, אבל ללא ביטויים רגשיים אחרים. זה צורם בייחוד כששי מגיב פה לאנשים שרשמו כלפיו דברים פוגעניים – והתגובות שלו הן מדודות, מדוייקות ואינטיליגנטיות. ללא תחושה של עלבון או רגש.
    הייתי חושב שזהו הבן-אדם – אלמלא זה היה מוכר לי, כמו שכבר ציינתי, מכתיבתי שלי במקומות אחרים.
    לא אנסה לנתח את אישיותו של שי ולומר מהו הגורם לכתיבה השכלית – מי אני ומה אני שאעשה כזה דבר. רק אומר שזה לאו דווקא אומר עליו משהו או על עולם הרגש שלו – או על הכנות הפנימית שלו. זהו רק סגנון כתיבה.

  75. עמיר:

    שאלה קצרה ליובל:
    מוסיף, תמר וג’וני דו כתבו אצלך (הרבה) בעילום שם.
    לפעמים כתבו טוב יותר, לפעמים פחות, לפעמים היו מנומקים יותר, לפעמים פחות.
    אבל אף אחד לא ידע מי הם.
    אז למה כל-כך חשוב לך לדעת מי הם המגיבים?

  76. אלירם:

    קודם כל, שי, כל הכבוד על זכרון חד כתער.
    שנית, גם אני “חטפתי” מיובל, לדעתי שלא בצדק. פתיל קצר וכו’. אני מסכים שזה גורם גם לי לקרוא את התכנים בגלוב דרך פילטר מסויים שהייתי מעדיף לוותר עליו.
    מצד שני, יובל כתב את דעתו על שי פה בבלוג, לא כטוקבק לכתבה של שי. ההתיחסות לאותו הטקסט, אם היה נכתב כטוקבק, היתה שונה משמעותית לטעמי. באותו האופן, כשמגיבים ליובל אצלו פה בבלוג בצורה בוטה, אני מאד מבין את היחס לתגובה כזו.
    ררלי, אפשר היה לבקש דוגמאות ספציפיות מבלי להשתמש בארבע המלים הבוטות ההן שפתחו את התגובה. באופן אירוני משהו, מרגע שקראתי את תחילת התגובה הראשונה שלך, שאר התגובה נקראה (כנראה גם אצל יובל) תחת פילטר של “נו, נראה מה הטרול הזה רוצה לכתוב עכשיו”.

  77. Lior:

    Golden has got the “how” but not the “what”, and this is the big lie

    And no matter how much compassion we have for him now, he can not be the prophet he claims to be by his writing.

    The distance between the form and the content just hurts in his case.

    I don’t blame him for this, feel sorry for him actually, but it is a sad moment
    to see.

    You know the sentence about the long shadows and the sun that goes down.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: