כל האמת על עבודה סמינריונית

אני ניגש אל הפוסט בחשש מה. ידוע לי שאת הגלוב קוראים סטודנטים, בהם גם סטודנטים שלומדים אצלי בקורסים השונים במוסדות השונים. מניסיוני בשנים האחרונות, לכתיבה אודות היחסים המורכבים שבין מרצה וסטודנט יש פוטנציאל נפיצות רב. משום כך אני מבקש להבהיר כי ההתייחסות בטקסט הזה הינה כללית ולא ספציפית, עקרונית ולא מקומית.

באחרונה נתקלתי בטקסט הזה, של אריאל סרי-לוי, אודות הטקסט הזה, של בן זהבי בנרג’-מעריב. אל הטקסט של זהבי אני מבקש להתייחס בשתי רמות: התקשורתית והאקדמית.

ברמה התקשורתית, אין פלא ש”מעריב” לא נתפש יותר כעיתון ונרג’ לא נתפש יותר כאתר אינטרנט של עיתון. עיתון, ואתר האינטרנט שלו, שמפרסמים טקסט כמו זה של זהבי, שמסביר איך לבצע עבירה אתית ופלילית, איך לקנות תואר בכסף תוך מעשה שקר ורמיה – ומפרסמים את הטקסט הזה תחת הקטגוריה “כלכלה->צרכנות”, הם לא גופי תקשורת אלא סמרטוטי רצפה סרוחים.

היתה תקופה, לא מזמן, שחרב התהפכה מעל ראשו של “מעריב”, וכלל לא היה ברור אם הוא ישרוד את הפסדי העתק שהוא ייצר. באותה התקופה, אמרתי לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, שזה יהיה אסון אם “מעריב” ייסגר כיוון שהוא חשוב לנוף התקשורת הישראלי, חשוב לדמוקרטיה, חשוב לשיח הציבורי. עבר לי.

ובאשר לזווית האקדמית. שתי הערות.

הטקסט של זהבי הוא מופת לכתיבה צהובה. (“אני לא אומר לכם לשדוד זקנות, אבל אם אתם כבר שודדים, כך תעשו את זה נכון: התקרבו אליהן, אבל בשקט. למרות שרובן חרשות, ישנן כמה קשישות שעדיין שומעות. לא הייתם רוצים שזקנה שומעת תתפוס אתכם, נכון?”). אבל מעבר לכתיבה הדלוחה, הטקסט יוצא מנקודת הנחה שמדובר במשחק במעמד צד אחד: הצד של הסטודנט.

המרצה, על פי זהבי, הוא לא פקטור. הוא סוג של מכונה אוטומטית, מכונה די סתומה. המכונה הזו לא מבחינה מימינה או משמאלה, וממילא לא מכירה את הסטודנטים (למרות שסמינר הוא קורס בו בהגדרה יש מיעוט משתתפים). זאת ועוד, אין חשיבות לשיעורים שמועברים בסמינר או לתוכן שמועבר בהם. כל שצריך לעשות הוא להופיע לשיעור האחרון, לקבל את המטלה, להסביר אותה לכותב העבודות המדופלם, וזהו. הצעד הבא הוא לקבל 90 ומעלה.

ובכן, צר לי לאכזב אתכם.

כמו בכל דבר, גם במקרה הזה אי אפשר להכליל. נכון, ישנם סמינרים שאין קשר בין התוכן שמועבר בשיעורים לבין המטלה. נכון, ישנם מרצים שלא טורחים להכיר את הסטודנטים וכל מה שהם רוצים לעשות הוא לתת ציון ולחזור למחקר שלהם. כן, גם כאלו יש.

אבל בדיוק כפי שאי אפשר לצבוע את כל הסטודנטים באותו הצבע (בחרו איזה צבע שבא לכם), אי אפשר לצבוע את כל המרצים באותו הצבע. במהלך הקריירה האקדמית הממש לא ארוכה שלי, בדקתי מאות רבות של עבודות, סמינריונים, סמינרים שנתיים ושאר טקסטים. אני מודיע לכם חגיגית וחד משמעית, שאפשר לגלות בקלילות מי קנה עבודה ומי כתב אותה בעצמו. בקלילות.

הנה רק שתי דוגמאות:

רוב הסמינרים במדעי הרוח והחברה נכתבים כחלק מתהליך: הצעת מחקר, רפרט, התייעצויות והנחייה ואז כתיבת עבודת הגמר. סטודנט שבכל השלבים עד לכתיבת העבודה, התבטא בדרך מסוימת, כתב בדרך מסוימת, התנסח בדרך מסוימת (פשוט מכיוון שזה הסגנון שלו), לא יכול לפתע, כמעשה קסם, לכתוב כמו ביאליק בעבודה הסמינריונית. הוא גם לא יכול לצטט שפע של מקורות באנגלית המנותחים בצורה דקדקנית ומרשימה בה בשעה שאותו הסטודנט עצמו התלונן שהוא לא מסוגל להציג מאמר די בסיסי בכיתה כיוון שהוא כתוב באנגלית.

בעיה נוספת של מזמיני העבודות היא שהם קנו עבודה על-יד. כלומר, זה שכתב את העבודה, במקרה יש לו עבודה על “מהגרי עבודה כתופעה פוסטמודרנית”. זה נכון שהסטודנט אמר שיכתוב על “מהגרי עבודה בסכסוך הישראלי-פלשתינאי” אבל נו – פה יש מהגרי עבודה, שם יש מהגרי עבודה, יהיה בסדר.

אלו רק שתי דוגמאות – יש עוד המון דוגמאות שביחד הן כמו נורה אדומה ובוהקת הזועקת: “קנו אותי!” ו/או “העתקתי!”.

מי שחושב שעבודות כאלו מקבלות 90, או אפילו 80 או אפילו 70, מוזמן להמשיך ולקרוא “מעריב”. אמנם יש מרצים שיעברו על זה בשתיקה, או בגלל שהם מסרבים לראות את הנורה או בגלל שהם לא שמו לב אליה אבל מי שאכפת לו (רמז: אכפת לי) לא יעצום עיניים ומי שישלם את המחיר זה הסטודנט שמאמין לסיפורי מעשיות.

והערה שניה: מי שמשלם שכר לימוד (או שהוריו משלמים שכר לימוד), מי שהגיע לאוניברסיטה או למכללה לא כי מישהו הכריח אותו, אלא כי הוא בחר, כי הוא רצה, אבל בסופו של דבר קונה עבודה סמינריונית באלפי שקלים במקום להתמודד עם האתגר (ואין זה משנה אם המרצה טוב יותר או פחות, הקורס מעניין יותר או פחות), הוא אדם עצוב ומסכן. אני לא כועס עליו; אני מרחם עליו. הוא שקרן וגנב קטן והוא תמיד יהיה כזה.

נכתבו 32 תגובות לפוסט “כל האמת על עבודה סמינריונית”

  1. סירו:

    כדי להתמודד עם התופעה צריך לתת את הדעת במידה משמעותית למשפט הזה של אריאל:

    הסטודנטים אינם משלמים עבור השכלה אלא עבור חתיכת נייר, שהם מעריכים ששוויה בעתיד יעלה על מחירה בהווה

    אנשים רבים באים לאוניברסיטה כדי “לצאת עם תעודה” או “מקצוע”, ואינם מאמינים בקשר בין מה שהם לומדים למה שהם יצטרכו, או בקשר בין התהליך שהם עוברים (אמורים לעבור) לבין עיסוקם העתידי. זה נכון לגבי חלק משמעותי של סטודנטים שאני מכיר במקצועות הומאניים ובמקצועות ריאליים. ככל שהרלבנטיות של החומר הנלמד נתפסת כנמוכה יותר, כך הגישה של אותו סטודנט שמגיע “לצאת עם מקצוע”, יותר קיצונית.

    זה לא מספיק לרחם על אנשים ששילמו על האוניברסיטה ואז בורחים מהאתגר. ראשית, קל להגיע עם פער ציפיות בין מה שאתה רוצה להשיג, לבין מה שהאוניברסיטה מנסה לדחוף לך. גם בגלל אי הבנה, וגם בגלל פער אמיתי בין מה שהאוניברסיטה חושבת שתואר מייצג, לבין מה שתואר ראשון מייצג באמת.

    האוניברסיטאות חייבות להתמודד עם זה כאתגר. גם במטרה לשנות גישה של אנשים, אבל גם כחלק מבחינה עצמית עמוקה. מצד אחד צריך לסנן יותר טוב אנשים שאולי לא מתאימים למסגרת אקדמית, ומצד שני חשוב להקפיד על רלבנטיות גם בתחומים שבהם זה לא “סקסי”, ולהתייחס לתפקיד ה”מיועד” של התואר בחברה.

    בנוסף, אנשים רבים מגיעים לאוניברסיטה רק כדי לגלות שחסרים להם כישורים רבים שהאוניברסיטה דורשת כבסיס. תחושות כגון “זה גדול עליי” תורמות לפיתוי לרמות או לעגל פינות. אפשר להתלונן על החומר האנושי, אבל צריך גם להכיר במציאות ולהשקיע בסדנאות ו/או חניכה לצורך פיתוח כישורים אצל אנשים שחסר להם, אבל הם ברי שיפור.

  2. איזה אחד:

    וואו!! זה מה שאני רוצה לקרוא בבלוגך, ולא ה”עלק כתיבה ביקורתית” בסגנון ווינט (גם ווינט לא מבינים בה).
    רוצה להיות אנרג’י? בבקשה: אני בטוח שאתה יכול להיות דרך הישר שהם לא מסוגלים לה.

    עלה והצלח!

  3. מומי והחתול:

    יובל, בתוספת ל-2 בדרך להפיכה ל NRG אפשר שתעשה גם תמונות עם פרסים כמוהם? בכתבה של בן זהבי אם מקליקים על הפינה השמאלית תחתונה של התמונה היא מתהפכת ומגלים פרסים מאחורה! שווה.

  4. גיא:

    בהמשך לכתבה מכאן http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3450604,00.html
    אני ממש לא חושב שיש לתקוף את התלמידים מאחר והם משתדלים להסתגל.
    אני זוכר את העבודה (לא סמינריונית) שהגשתי. עבדתי עליה שבועיים ובסוף העבירו אותי על הנקודה. המתרגל לקח אותי הצידה ואמר שת’כלס היה ראוי להכשיל אותי אבל ראו שהשקעתי אז נתנו ציון עובר.
    לקראת סוף התואר הייתי מגיש עבודה אחרי שעתיים עבודה בערך. copy paste וערבוב טקסט שלי אישית לא היה מושג מה הוא אומר אבל הוא הכיל את כל הנקודות מה”צ’ק ליסט” של המרצה. כמובן הציונים היו 90+.
    הרבה אופציות לא היו לי.

  5. אורן:

    גיא – אתה למעשה מטיל את האשם על המערכת. הריצפה עקומה. לא ניסית חלילה לבדוק באילו נקודות היית חלש יותר ומה אפשר היה לשפר לקראת כתיבת העבודה (קריאה מעמיקה יותר, יכולת התנסחות וכו’). הלכת בדרך הקלה לשום מקום.

  6. אייל:

    בהקשר הזה, חשוב לקרוא את המאמר הזה:
    http://chronicle.com/article/article-content/125329/
    שמציג את התופעה מזווית כותבי העבודות בתשלום וטוען שהיא רחבה בהרבה ממה שהיינו חושבים

  7. יובל:

    אייל – טקסט מדהים. תודה רבה.

  8. אלמונימית:

    לפני כמה שנים התפרנסתי בעוונתי, במשך כמה חודשים מכתיבת עבודות סמינריוניות.
    אפשר להתווכח על האתיות של העניין (בעצם אין לי טיעוני נגד, זה לא אתי וסטודנט שבוחר באופציה הזו הוא טיפש, הוא מפסיד הזדמנויות ללמוד).
    משזה נאמר, אני חושבת שהפוסט הזה מחטיא את המטרה. הניסיון “לשכנע” סטודנטים להימנע מזה בתואנה של מוצר נחות וציון ירוד מפספס את המטרה.
    במהלך החודשים בהם עסקתי בזנות אקדמית, כתבתי כעשר עבודות, רובן ככולן בפקולטה למדעי הרוח, אחדות במדעי החברה.
    את השלב של הצעת נושא, הגשת ביבליוגרפיה וכו’ העברתי בשלט-רחק.
    כל העבודות קיבלו ציון 85 ומעלה. גם כאלה שהוגשו ע”י סטודנטים שלא מסוגלים לחבר שני משפטים לפיסקה קוהרנטית.
    אני לא מעידה פה על כישורי הכתיבה שלי, כמו על הניכור והמכניזציה שפשו בחלק מהקורסים (והמדגם הלא מייצג שלי, כלל אוניברסיטאות ומכללות). בחלק מהקורסים, מצומצמים ככל שיהיו, המרצה לא באמת טורח להכיר את הסטודנטים.

    מה אני רוצה להגיד?! שגם למטבע המלוכלך הזה יש צד שני. לא צד שמצדיק את המעשה, אבל צד שמבהיר באיזה תנאים יכולה להתקיים ולגדול תעשייה כזו.

  9. בילי ב.:

    זה עשה לי פלאש בק לטלפון שקיבלתי במהלך התואר השני ובו הצעה מפתה מאד לכתוב עבודה סמינריונית. מרב ההלם של הטלפון, אמרתי “לא” וניתקתי.
    בכל אופן, מה שרוצה לומר שהתופעה מאד רחבה, ולא מדובר בקנייה של עבודות על הצד, אלא קנייה של עבודה ממוקדת.

  10. איתי ברנר:

    גיא,תמיד יהיה גם את הצד של המרצים שיעירו לסטודנטים כל הזמן שהם רוצים צ’ק ליסט או ירמזו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים מה הם רוצים לקרוא, אבל יש גם מספיק מרצים שנותנים לסטודנטים את החופש האקדמי הראוי.

  11. יובל אחר:

    זה לא פלילי להמליץ על “איך לעשות עבירה נכון” ?

  12. שי:

    רק הערה קצרה – ב”מדעי המחשב” כמו בכל מקצועות ההנדסה אין דבר כזה עבודה סמינריונית. המילה “סמינר” בדרך כלל מתייחסת להרצאה שהסטודנט מעביר בכיתה בפני המרצה והסטודנטים האחרים. מה שכן, יש פרוייקטים יישומיים וכל מה שנאמר כאן דיי נכון בהקשר שלהם.

  13. רוצה להיות אבא:

    מי שמשלם שכר לימוד (או שהוריו משלמים שכר לימוד), מי שהגיע לאוניברסיטה או למכללה לא כי מישהו הכריח אותו, אלא כי הוא בחר, כי הוא רצה,

    זה כל-כך נכון וכל-כך עצוב … אני זוכר שולחן בגילמן שהיו מתאספים בו כאלה ואחרים, אבל שללא יוצא מן הכלל וגם אם היו יושבים שעות ובוהים בשמש (או בבנות, או בבנים) הרי שהיו שם כדי ללמוד ולהרחיב אופקים ולא כדי להעתיק עבודות.

    אולי שפוט גדלת בחממה ואם היית קופץ שולחן ימינה או שמאלה היית מגלה את אותם שלא לשמו יושבים שם …

  14. עידו הרטוגזון:

    דברים בסלע. שימח אותי במיוחד לשמוע את הדברים הללו באים ממרצה באקדמיה שלוקח את המצב ברצינות הראויה.
    עידו

  15. ניר:

    דבר אחד אני לא מבין – את הביקורת על נרג’. פרט לחלק האחרון (“כך תעשו זאת נכון”) הכתבה מתארת מציאות קיימת, מכמה זוויות, ולמי שלא מכיר את הנושא הכתבה דווקא מעניינת ואינפורמטיבית. באשר לחלק האחרון, הוא הזכיר לי כתבות בסגנון “כיצד לבצע את הפשע המושלם” (בלייזר) או “כיצד להתגונן מפני שפעת החזירים” (ידיעות אחרונות) ובשני המקרים מדובר בטקסט שכל מטרתו למשוך קוראים אל העיתון / אתר, זו המקבילה העיתונאית להצגת בחורה בביקיני בפרסומת טלויזיה. חשוב לי להבהיר, איני חושב שהכתבה בנרג’ היא גאונית, אבל “סמרטוטי רצפה סרוחים”?

  16. יש אלוהים? או: איך לא לחפש מקורות לעבודה אקדמית « קרוא וכתוב:

    […] מזמן שאני מתכננת לכתוב על זה, והפוסט הזה של יובל היווה את הדחף לעשות זאת כעת. יש בכך גם סגירת […]

  17. דורון ניר:

    יובל, מה עושים אצלכם (מה אתה עושה באופן אישי) עם סטודנט שנתפס עם עבודה שלא הוא כתב, או שנקנתה בתשלום כזה או אחר?

  18. נעמה:

    לא יודעת מה עושים אצל יובל. באוניברסיטה מעלים לוועדת משמעת. זאת עבירה חמורה שאפשר לעוף בגללה מהלימודים או להיות מושעה להרבה זמן.

  19. אלונה:

    יובל,
    כמי שמכירה את הסיטואציה משלושה כיוונים שונים, גם כסטדנטית, גם כותבת עבודות בתשלום וכיום כמי שקוראת את עבודות הסטודנטים אני יכולה לומר לך שהבעיה רחבה בהרבה ממה שאתה מדמיין. ולך כדאי באמת להיות עם יד על הדופק כי בימי כזונה אקדמית הכותבת עבודות לכל המרבה במחיר מירב לקוחותי היו מהמכללה למנהל ומרייכמן. מאז יש בי בוז עמוק לשני המוסדות האקדמים הללו. תלמידים שם היו מוכנים לשלם 1000 ש”ח לעבודה של שלושה עמודים במבוא לסוציולוגיה. (אני לא גאה במשלח היד הזה של כתיבת עבודות בתשלום, אצטדק כי הייתי ענייה מאוד ולסחור בכישורי האקדמים נראה לי יותר טוב מלסחור בגודל המחשוף שלי בניסיון להוציא טיפים מלקוחות במסעדות תל-אביביות) . גם היום עם כל נסיוני אני לא בטוחה שאצליח לזהות עבודה קנוייה. את שלי אף פעם לא זיהו.

  20. פילה:

    סירו: יש לי בעייה קטנה עם חלק ממה שאתה אומר.

    ומצד שני חשוב להקפיד על רלבנטיות גם בתחומים שבהם זה לא “סקסי”, ולהתייחס לתפקיד ה”מיועד” של התואר בחברה.

    התפקיד המיועד של התואר בחברה הוא לפעמים, נו, שקר. אתן לך דוגמה שעלתה פה פעם או פעמיים, תואר במדעי המחשב. מבחינת הסטודנט, תואר במדעי המחשב הוא כרטיס הכניסה להייטק, מה שיאפשר להם ללכת לעבוד כמתכנתים או אנשי בדיקות או מנהלי מוצר או משהו בסגנון הזה. מבחינתם תפקידו של התואר הוא להכשיר אותם כאנשי תכנה, וכל טווח הקורסים התיאורטיים, החל ממתמטיקה בדידה דרך לוגיקה למדעי המחשב וכלה בחישוביות וסיבוכיות (ואצל חסרי הסבלנות ממש אפילו אלגוריתמים) הם איזו טרדה לא רלוונטית ל”חיים האמיתיים” שאליהם יקחו את התואר הנכסף כדי לקושש להם משרת תכנות.

    אלא מה? תואר במדעי המחשב בכלל לא נועד להכשיר מתכנתים. תואר במדעי המחשב נועד להכשיר חוקרי מדעי המחשב שיעשו תואר שני במדעי המחשב ויעשו מחקר בתחומים החל מישומים של תורת הקבוצות (אחד הנושאים של מתמטיקה בדידה), אלגוריתמיקה (אלגוריתמים) או סיבוכיות (חישוביות וסיבוכיות). זה אולי בולט יותר במדעי המחשב ובפילוסופיה יותר מאשר בכל מני תחומים אחרים באקדמיה, אבל באופן כללי האקדמיה מכשירה אותך למטרותיה שלה, ופחות ל”תפקיד המיועד של התואר”. אם פלח שוק כלשהו (נניח, ענף התכנה) החליט לסמן את התואר הזה כקריטריון כניסה, זה כבר עניין שלו, לא עניינה של האקדמיה. יש תארים “מקצועיים” כמו רפואה או משפטים שבהם הדבקות לסטנדרטים המוכתבים מבחוץ דווקא כן מורגשת, אבל בהם כל תלונה על חוסר רלוונטיות צריכה ללכת דווקא לסטנדרטים האלה, הרי לא סוטים מהם ימינה או שמאלה במ”מ.

    (ואל תהרגו אותי, אני לומדת ספרות אבל: מה, אתה אומר שצריך להציע קורסים בהקלדה עיוורת ותיוק משרדי במדעי הרוח?)

  21. ניר:

    יובל, בהמשך לקישור של אייל (6), אני ממליץ גם לקרוא את הצ’אט שנערך עם אותו אקדמאי צללים.

  22. גיל:

    מסכים לגמרי עם הנאמר, אבל לצער כולנו אני חושב שרוב העבודות הקנויות לא מתגלות. חלק מזה נובע מהעומס הקיים על מרצים אבל גם אומר כמה דברים נוגים לגבי מצב האקדמיה או סוג העבודות שמרצים מסוימים מבקשים ודי קל לזייף.

  23. אייל:

    נראה שבאקדמיה לוקח הרבה יותר זמן להיערך לשינויים – גם בנושא זה. חלק ניכר מהמרצים (צריך לזכור שלא כולם מלמדים טכנולוגיה או שולטים בה) לא מסוגל לאתר עבודות קנויות/מועתקות (גם בכלל עומס העבודה, לא ניתן לגגל כל עבודה). חלק ניכר מהסטודנטים כלל לא מבין מה הבעיה לעשות קופי-פייסט, מהרשת. זו נתפשת על ידי חלק מהם כמקור אקדמי לכל דבר ואם יש שם כבר עבודה (לאו דווקא לקנות) או חלקי מידע, אז מדוע לא “לקייפסט” לטקסט שלי?
    רוצה לומר, זה שילוב בין הקלות הרבה של הקופי-פייסט ושל הקנייה, בין עליונות השליטה בטכנולוגיה של הסטודנטים על המרצים וכמובן הדרדרות בחינוך ובערכים (כמו יושר, אמון) של ציבור באי האקדמיה.

  24. איפי:

    בשולי הדיון – ביום שבו יצאה לדרך “מהפכת הצרכנות” וההחזרים הכספיים פרסמו במדור וואלה אופנה (כן, אני קוראת את זה) כתבה שלמה שמבארת איך בדיוק לקנות בגד או אביזר, להשתמש בו ולהחזיר אותו לחנות כדי לקבל את הכסף חזרה. ממש מופת. (הם הסירו את הכתבה ולכן אין לינק)

  25. ספציפי:

    @פילה – בתור סטודנט למדעי המחשב, שעבד 10 שנים בתעשיה וחזר לתואר שני, התיאוריה מאוד רלוונטית. דוגמא קצרה – יש סוג של בעיות שנחשבות “קשות”. הן גם מאוד נפוצות, ובטוח תתבקשי לפתור כמה. עכשיו – או שאת מבזבזת את כספי הפרוייקט שלך בנסיון לפתור בעייה שגדולי מדעני המחשב לא הצליחו לפתור ב-60 שנה האחרונות, או שהקשבת באלגוריתמים/חישוביות/סיבוכיות.
    יש עוד דוגמאות רבות, כמובן, אבל צריך לשאול אנשים שהקשיבו בשיעורים :-)

  26. פילה:

    @ספציפי: אולי, בתחומים ספציפיים של עיסוק. לדעת שבעיות מצ’עממות על גרפים הן NP-שלמות לא שינה בשום צורה את העבודה על אפליקציות פיננסיות שעשיתי במשך שנים לפני ואני עדיין עושה אחרי. ודווקא בגלל שאני לא באוניברסיטה בתוך חוסר-הסבלנות של נו-תנו-לי-תואר של אלה סביבי אלא מתוך בחירה ללמוד כדי להרחיב אופקים, אני נהנית מהתיאוריה. היא מעניינת, אבל אחרי שהחזקתי כמה משרות תכנות אני יודעת לשרטט יחסית היטב את הקו של איפה הרלוונטיות לי, שלא מתכוונת לעשות תואר שני, נגמרת.

    נ.ב. אז יבקשו. :-)

  27. ג'ו:

    כמי שהעלה שני סטודנטים שהשתינו מהמקפצה בהעתקת במחן אמריקאי. הסטודנטים העתיקו מבחן אמריקאי שלם, הבוחנות כרגיל לא שמו לב ורק בגלל שכל הכיתה נכשלה מלבד הסטודנט המועתק, שטעה רק בשאלה אחת היה קל מדי לעלות עליהם. ונאלצנו להעלות אותם לוועדת משמעת, כשניסיתי לברר איך עושים זאת המזכירויות ואצל מרצים אחרים כולם הסתכלו עלי כאילו בפליאה, כמעט אף אחד מעולם לא עשה זאת.

    כלומר תופסים אולי אחד מאלף וכנראה הרבה פחות, מה היה העונש? כולם חיפשו רק איך אפשר להקל עליהם, המסכנים, כי זה קורס חוסם. והם רק קיבלו אפס בקורס, שזה כפי שציינת לא ממש עונש.

    אחד מהשניים ביקש מחילה, קיבל אותה וניגש למועד הנוסף, בו הוא נכשל.

  28. ניר:

    בעקבות הלינק (המדהים) שפרסם אייל (6) תהיתי לגבי משהו נוסף: למה בכלל לתפוס את המרמים?
    הרי כולם יודעים לדקלם שמטרת מוסד אקדמי היא, בראש ובראשונה, לקדם את הידע האקדמי. לבצע מחקרים, לכתוב מאמרים, לפרסם פרסומים – זוהי סיבת קיומו העיקרית של כל גוף מחקר.
    מה איכפת לה, לאוניברסיטה/מכללה, מי כתב את העבודה? מה איכפת לה מי ערך מחקר וניסח מאמר? כל עוד מישהו עשה זאת, ובצורה טובה, האם המקור באמת משנה?

    היחדים להם עשוי להיות איכפת אם אדם כתב את עבודת הגמר שלו או קנה אותה הם מעסיקים פוטנציאלים, שכמובן יכולים לשאול את אותו אדם על העבודה. אבל ביננו, מעסיקים מעטים ביותר עושים זאת מהסיבה הפשוטה שיש דרכים טובות יותר לבדוק את התאמתו של אדם לעבודה מסויימת.

  29. גיל:

    ניר, באמת פעמים רבות לא איכפת לה. הרבה אוניברסיטאות ובעיקר מכללות יעשו הכל להחליק כל העתקה כי כל הכשלה של סטודנט זה הפסד נקי של כסף. האוניברסיטאות הפכו למכבסות כסף ופחות פחות מתעניינות בהישגים אקדמיים.

  30. Guy:

    At least in computer science there is an automated way to detect cheating:
    http://theory.stanford.edu/~aiken/moss

    As a consequence more CS students are being caught cheating compering to any other major.

  31. דופוס:

    שמע, גיא, לא נעים, אבל גם את המערכת הזאת וגם דומות לה ניתן לעקוף בהשקעה מועטה של זמן. הרבה פחות זמן מאשר לתכנת את התרגיל. כן, אתה צריך לדעת מה אתה עושה, וכן, אתה צריך לחקור קצת מראש על איך המערכות עובדות.

  32. ספציפי:

    @פילה –
    זו רק דוגמא אחת, זה לא בלוג טכני ולא נראה לי שצריך לחפור פה יותר מדי. עוד דוגמא קטנה היא ש-SQL (השפה איתה מדברים עם בסיסי נתונים) מבוססת על תורת הקבוצות, והרבה יותר קל לייצר שאילתות מסובכות אם את חושבת על זה ככה. נסי ותהני (כמו כן, ניתן לנסות מבלי להנות.)
    העניין הוא שהתיאוריה נותנת לך להבין את ההקשר בו את פועלת, וכך לשרוד מעברים טכנולוגיים. לאחרונה, למשל, מדברים על כניסה מסיבית של שפות מבוססות תחשיב למדא, בגלל שזה מה שמיחשוב ענן עושה הכי טוב. כשלמדתי תואר ראשון השפות האלו היו בעיקר משחק אקדמי… בעשור הקרוב נוכל לראות מי התעניין בתיאוריה ומי לא (אני מעריך שמהנדסי אלקטרוניקה יוכלו להגיד אותו דבר על תורת המיתוג והמעבר מטרנזיזטורים לאופטיקה, אם ננסה לגייר את הסיפור לחומרה :-) ).

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: