זו לא חוכמה לאהוב את "הניו-יורק טיימס". "הניו-יורק טיימס" הוא אולי העיתון הנחשב ביותר בעולם, המוערך בעולם, המשפיע בעולם. לקרוא את "הניו-יורק טיימס" ולהתפעל, זה כמו להתפעל משבעת פלאי עולם. זו לא חוכמה. העיתון הזה, כך אני מתרשם, כל הזמן חושב, כל הזמן מפעיל את הראש, כל הזמן מנסה לחדש, מנסה להיות רלוונטי, מנסה לשמור על רמה גבוהה בכל דבר שהוא נוגע בו: בדפוס ובאינטרנט. זה כל כך נדיר.
אבל אלו הדברים הקטנים, לפעמים, שעושים עיתון לעיתון גדול.
ל"ניו-יורק טיימס" יש פונקציה שנקראת Public Editor. כיום ממלא אותה ארתור בריסביין, עורך בעל ניסיון של כמעט 35 שנה בעיתונות. התפקיד שלו הוא לקבל את הערות הקוראים, שלעתים באים בטעם של "תלונות הקוראים", לבדוק אותן מול העיתונאים שעובדים בעיתון ואז להגיב עליהן. הוא אקסטריטוריאלי למערכת העיתונאית של "הניו-יורק טיימס" (למרות שהוא חלק ממנה) במובן הזה שהוא מגיב כמי שמכיר אותה מבפנים ובכל זאת הוא נדרש לשמור על אובייקטיביות.
פעם בשבועיים הוא מפרסם טור בו הוא מתייחס להערות הקוראים, מגיב עליהן ומתייחס לפרקטיקות העיתונאיות של עובדי העיתון. הוא מציג את זווית הראייה של העיתונאים, של העבודה העיתונאית ובמידת הצורך מכה על חטא, מודה שהעיתון טעה או מנסה להסביר את השיקולים העיתונאיים, מבאר מדוע דבר מה מסוים אירע.
קחו לדוגמה את הטור האחרון שלו בו מוצגת חלופת מיילים בין קוראים לבין העיתונאים. הקוראים שואלים שאלות (מדוע תמונה מסוימת נבחרה לידיעה מסוימת ולא תמונה אחרת, מדוע כותרת ידיעה הוחלפה באתר האינטרנט אחרי אירוע ספורט בו, ועוד), העיתונאים עונים ובריסביין מספק את זווית הראייה שלו.
כל הדבר הזה הוא כל כך לא ישראלי שבא לך לבכות. השאלות נבונות, מרתקות ונכונות. התשובות כנות, אמיתיות ואינפורמטיביות. הכל נעשה בצורה מתורבתת להחריד, שקופה להחריד, מרתקת בצורה יוצאת דופן.
האם יש עיתון בישראל שיעלה על דעתו לעשות כזה דבר? האם קיימת בישראל תרבות שיחה שכזו בין קורא לעיתונאי? האם מישהו בישראל ימנה עורך בכיר שיקבל משכורת מלאה רק כדי שמדי פעם יוכל למתוח ביקורת, לעתים נוקבת, על העיתון שהוא עובד בו מעל דפי העיתון שהוא עובד בו?
זה עוצר את נשימתי.
כתיבת תגובה