כל כך פשוט, כל כך מדהים

זו לא חוכמה לאהוב את “הניו-יורק טיימס”. “הניו-יורק טיימס” הוא אולי העיתון הנחשב ביותר בעולם, המוערך בעולם, המשפיע בעולם. לקרוא את “הניו-יורק טיימס” ולהתפעל, זה כמו להתפעל משבעת פלאי עולם. זו לא חוכמה. העיתון הזה, כך אני מתרשם, כל הזמן חושב, כל הזמן מפעיל את הראש, כל הזמן מנסה לחדש, מנסה להיות רלוונטי, מנסה לשמור על רמה גבוהה בכל דבר שהוא נוגע בו: בדפוס ובאינטרנט. זה כל כך נדיר.

אבל אלו הדברים הקטנים, לפעמים, שעושים עיתון לעיתון גדול.

ל”ניו-יורק טיימס” יש פונקציה שנקראת Public Editor. כיום ממלא אותה ארתור בריסביין, עורך בעל ניסיון של כמעט 35 שנה בעיתונות. התפקיד שלו הוא לקבל את הערות הקוראים, שלעתים באים בטעם של “תלונות הקוראים”, לבדוק אותן מול העיתונאים שעובדים בעיתון ואז להגיב עליהן. הוא אקסטריטוריאלי למערכת העיתונאית של “הניו-יורק טיימס” (למרות שהוא חלק ממנה) במובן הזה שהוא מגיב כמי שמכיר אותה מבפנים ובכל זאת הוא נדרש לשמור על אובייקטיביות.

פעם בשבועיים הוא מפרסם טור בו הוא מתייחס להערות הקוראים, מגיב עליהן ומתייחס לפרקטיקות העיתונאיות של עובדי העיתון. הוא מציג את זווית הראייה של העיתונאים, של העבודה העיתונאית ובמידת הצורך מכה על חטא, מודה שהעיתון טעה או מנסה להסביר את השיקולים העיתונאיים, מבאר מדוע דבר מה מסוים אירע.

קחו לדוגמה את הטור האחרון שלו בו מוצגת חלופת מיילים בין קוראים לבין העיתונאים. הקוראים שואלים שאלות (מדוע תמונה מסוימת נבחרה לידיעה מסוימת ולא תמונה אחרת, מדוע כותרת ידיעה הוחלפה באתר האינטרנט אחרי אירוע ספורט בו, ועוד), העיתונאים עונים ובריסביין מספק את זווית הראייה שלו.

כל הדבר הזה הוא כל כך לא ישראלי שבא לך לבכות. השאלות נבונות, מרתקות ונכונות. התשובות כנות, אמיתיות ואינפורמטיביות. הכל נעשה בצורה מתורבתת להחריד, שקופה להחריד, מרתקת בצורה יוצאת דופן.

האם יש עיתון בישראל שיעלה על דעתו לעשות כזה דבר? האם קיימת בישראל תרבות שיחה שכזו בין קורא לעיתונאי? האם מישהו בישראל ימנה עורך בכיר שיקבל משכורת מלאה רק כדי שמדי פעם יוכל למתוח ביקורת, לעתים נוקבת, על העיתון שהוא עובד בו מעל דפי העיתון שהוא עובד בו?

זה עוצר את נשימתי.

18 מחשבות על “כל כך פשוט, כל כך מדהים

  1. התפקיד הזה נקרא אומבודסמן, Ombudsman, ויש לו ארגון עולמי, http://www.newsombudsmen.org/ . כמובן שלישראל אין נציגות. אולי הצנזורה צריכה לשלוח נציג…
    אבל אפשר לומר לזכות מעריב שהיה לו פעם, מזמן, נציג בארגון הזה, אבל כבר לא. אולי מאז שנרג’ קם?
    אגב, גם ל”ניו-יורק טיימס” לא היה פעם תפקיד כזה, והוא נוצר לאחר פרשת ג’ייסון בלייר אצלם (כתבתי על זה בימי קדם – http://notes.caspi.org.il/?p=5030), מה שמלמד שגם גויים הופכים צדיקים לאחר פלסקה טובה, מה כמובן שאצלנו לא יקרה, אפילו גם לא לאחר נוגרה איומה.

  2. לאחרונה נתקלתי, באתר ynet (שהחלטתי להדיר את דפדפני ממנו עקב שימוש-יתר בפרסומות קופצות), בטוקבק אלים, נוראי, קיצוני ומזעזע. הטוקבק נבדק ואושר לפרסום על ידי תורן המערכת. בהתחלה לא הבנתי למה, אבל אחרי קצת מחשבה, בתוספת מה שכתבתי למעלה בסוגריים, הבנתי.
    המטרה של ynet (ובמידה מסוימת אפשר להסיק ממנו על העיתונות הישראלית) היא לייצר צפיות. ריפרשים. כל ריפרש של טוקבקיסט שמחכה לראות איך יגיבו לטרוליות שלו, משמעו שהאתר הצליח להציג עוד מודעות ולהרוויח יותר כסף. איכות הטקסט היא לא משנית, היא זניחה. מה שחשוב זו הסנסציה והפרובוקציה, וזה מגיע לרמות קיצוניות ממש.
    סתם עוד דרך בה העיתונות הממוסדת הולכת לאבדון בצעד בטוח.

  3. מניסיוני במערכות עיתונים בישראל לא רק שאין דיאלוג תרבותי עם ציבור הקוראים, אלא שאין דיאלוג (אפילו לא-תרבותי) בתוך העיתון עצמו. קול האדונים (המתחלפים) הוא הקול היחיד שנשמע וכל השאר מצייתים כדי לעבור עוד יום

  4. אפשר הערת קוראת? “זה עוצר את נשימתי” הוא אינגלישיזם איום.
    בעברית הנשימה נעתקת במקרים כאלה.

  5. לאומבודסמן של וושינגטון פוסט יש גם תמיד דברים מעניינים.
    http://alturl.com/jdagv

    על כל פנים תמיד מעניין לעקוב מה קורה בניו יורק טיימס. לאחרונה קראתי שהבן של המו”ל, איי.ג’יי סלזצברגר קודם ממשרת כתב מטרו בעיר ניו יורק לראש דסק של העיתון בקנזס. הוא יכול היה להמשיך לשבת במנהטן ולעשות חיים ובמקום זה יצא למקום מרוחק, שסיפורים קשה להוציא ממנו. סתם מעניין לעקוב אחרי מי שיהיה מו”ל בעתיד (אולי). הנה כתבה עליו בסלייט:
    http://www.slate.com/id/2255444/

  6. גם לרשות השידור יש אומבודסמן. מי שמשמש בתפקיד זה כיום כמדומני הוא אלישע שפיגלמן. וזה לא מינוי חדש או תפקיד חדש, לפניו היו אחרים בתפקיד זה. זכור לי שהוא גם כתב

  7. תוכניות ביקורת עצמית? אני מקווה שאתה לא מתכוון ל”תיק תקשורת” שבעוד שהיא תוכנית שעוסקת בביקורות תקשורת, היא רחוקה מלהיות תוכנית “ביקורת עצמית”, כזו שמבקרת את החינוכית עצמה.

  8. וזאת כתיבה ביקורתית! כפיים!

    השאלות הן: האם הם יענו על שאלות שעושות כאב ראש, והאם מותר לשאול שאלות שמטומטמת המיקוד לא מבינה?

  9. יובל, כשקראתי את הטקסט שלך ציפיתי למצוא בעמוד הבלוג המוזכר שריד אמיתי לעיתונות איכותית ורצינית מהסוג שכולנו מייחלים לה (ואם יורשה לי, מעולם לא ראיתי באמת). הלכתי את הבלוג ובדקתי את הסוגיה הראשונה שמוצגת שם (קלינטון בעמוד הראשי במקום הסנטור שנאם במשך שמונה שעות כדי להתנגד לפשרת המיסוי של אובמה). תגובת העיתונאי היתה נפוחה ומשעממת. לא היתה בה כנות, והיתה בה התעלמות מוחלטת ממה שכנראה היתה הסיבה האמיתית לבחירה בתמונתו של קלינטון – כי הוא מוכר עיתונים, ואותה תמונה של סנטור עלום שם היתה מוכרת פחות.

    אני חושב שצריך להבחין בין ביקורת התקשורת, והעובדה שאכן היא לא נאמנה לאתיקה שליוותה את המקצוע שנים כה רבות, ובין הערצה לעיתון שבעצמו חוטא לאתיקה הזו פעמים רבות. הניו יורק טיימס מעורר הרבה יראת כבוד, אבל אני לא בטוח שהוא ראוי היום לכתרים שנקשרו לשמו בעבר.

    ואולי, אם יורשה לי לקחת את הדיון צעד קדימה, בעידן של מדיה סוציאלית, שבה לכל אחד יש את היכולת להישמע ולהשמיע, העיתונות מיצתה את תפקידה כמגדלור האמת הציבורית ונותרה עוד מוצר צריכה, שיש להתייחס אליו בדיוק ככזה?

  10. אוף טופיק – הפיצ’ר המגניב של היום מבחינתי: באתר של הניו יורק טיימס, כאשר עושים דאבל קליק על מילה כלשהי, היא מסומנת ומעליה מופיע סימן שאלה קטן. הקלקה עליו תפתח חלון ובו הסבר על אותה מילה, מונח חדשותי או אירוע. ללא ספק הפיצ’ר המגניב של היום מבחינתי, ועוד סיבה טובה לקרוא את החדשות באתר הזה.

  11. ברגע שראיתי פרסומת לאורנג’ מרוחה על השער של מעריב, הבנתי ששום דבר כבר לא יפיח חיים בדבר הזה שנקרא עיתונות כתובה, ובזמנים קשים לאף אחד שם בטח אין רצון או כוח לעשות חשבון נפש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: