כבלי השמירה של הדמוקרטיה

העיתונות המסורתית נאבקת על חייה אבל לטענת סיני גז* היא צריכה לבוא בטענות בעיקר אל עצמה. למעשה, היעלמותה הצפויה, כך לטענתו, היא לא בעיה כי אם הזדמנות. הנה לפניכם הטקסט המלא ששלח לקטגוריית "כתב/ת אורח/ת".

***

כשברקע איומים לסגירה של גופי תקשורת ישראלים ראוי לדון בגופו של עניין: האם וכיצד שמרה העיתונות הישראלית על הדמוקרטיה בשנים האחרונות? יתרה מכך, אולי כדאי לשאול את השאלה הזאת באופן רחב וגורף יותר: כיצד מסייעת העיתונות העולמית, אם בכלל, לקידום ערכי הדמוקרטיה ושמירתם?

מבט כולל על מעשי העיתונות בשנות כניסתה המאסיבית של האינטרנט לחיינו מגלה נתון מאכזב: העיתונות לא הייתה שם בשבילנו. העיתונות הכלכלית לא חזתה את המשבר הכלכלי הגדול מזה יובלות, היא לא חזתה את השבר החברתי-תודעתי (אוקיופיי וול-סטריט, מחאת האוהלים), היא לא חזתה את האביב הערבי, היא לא נלחמה בקשרי ההון-שלטון ולמעשה הייתה חלק שותף ביצירתם והגנה עליהם, היא לא חשפה את מה שהפריע לשלטון (פרשת ענת קם למשל), היא לא שמה ידה על אסופת המסמכים הסודיים הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית (ויקיליקס), לא סיפרה לנו בפועל מה קורה באירן, בסוריה, בלוב ובמצרים (את זה עשו המפגינים בפייסבוק, יוטיוב וטוויטר) ולא תיווכה לנו בצורה יעילה את המידע שאנו זקוקים לו כל כך.

למעשה, מבט על העיתונות בימים אלו מגלה מצב מביך בו היא מתהדרת כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" אך בפועל היא זו שכובלת את הדמוקרטיה בקשרי שלטון, הון ואינטרסים כאלו ואחרים. מי שחף מכך, באופן כללי, זו האינטרנט. שם יכולתם לשמוע על פרשת ענת קם לפני שהעיתונות הממוסדת העזה לעשות זאת, לשם פונים חושפי שחיתויות בקנה מידה עצום (ויקיליקס), שם בלוגרים מפרסמים מידע חדש, מעודכן ולא מצונזר ומשמשים בפועל כלבי השמירה של חופש הביטוי וכתוצאה מכך של הדמוקרטיה כולה, בעוד העיתונות הממוסדת הנוכחית נמנעה מלספק לנו מידע חשוב ולא תיווכה לנו אותו בצורה יעילה עמותות דוגמת הסדנה לידע ציבורי בישראל ועמותות דומות בעולם עושות זאת בצורה מעוררת קנאה ואף משמשות כלי עוצמתי לעיתונאים שמעוניינים להשתמש במידע הזה. חלקם הגדול לא עושים איתו הרבה וגם אם כן, הם משמשים כ"העתק-הדבק" של מידע שתפקידם הבסיסי היה למצוא אותו.

כרגע, העיתונות הממוסדת היא זו שמספקת לנו בעיקר קרעי מידע אפופים באינטרסים, הון ושלטון. זהו מידע חלקי, מוטה וברוב המקרים חסר ערך. האינטרנט בשנים האחרונות מהווה כלב השמירה המשמעותי ביותר של חופש המידע ושל הדמוקרטיה. אם אתם רוצים להגן על החופש הזה, צרו חקיקה שתגן על בלוגרים חושפי שחיתויות, דאגו שהרשת תהיה חופשית, גבו וקדמו אתרים דוגמת ויקיליקס שחושפים מידע חתרני וסודי, תקצבו עמותות שנלחמות על הנגשת המידע והוצאתו לאור וצרו פלטפורמות חדשות שיסייעו למפגינים, ארגונים חברתיים, אזרחים וגופים ציבוריים ואזרחיים לשמור על הדמוקרטיה ביתר שאת.

חשוב לציין שלא תמיד משמשת הרשת ככלב שמירה דמוקרטי ופעמים רבות היא מהווה זירת הבלים סטנדרטית להחליא, אך במקרים רבים, בעיקר בכל הנוגע לחשיפת מידע והנגשתו, היא עושה תפקיד חשוב וראוי יותר מזה של העיתונות הממוסדת הנוכחית.

אל לה לעיתונות הנוכחית להתהדר בהיותה "כלב השמירה", למעט עיתונאים בודדים שמספרם הולך וקטן, העיתונות כבר מזמן לא משמשת בתפקיד של שמירה על הדמוקרטיה או על החברה האזרחית, ייתכן שהיא סיימה את התפקיד הזה עם כניסתם של בעלי אינטרס כמנהליה או עם עליית כוחן של זירות הרשת העצמאיות.

היעלמות מוסד העיתונות מחיינו, בפורמט הנוכחי שלו, אינה קץ לדמוקרטיה או לחופש הביטוי, אלא הזדמנות פז לייצר זירות תוכן משמעותיות, נושכות ויעילות שמספרות לנו על המציאות באופן החד והנוקב ביותר, בדיוק כמו שהעיתונות עשתה או הייתה אמורה לעשות. כבר עכשיו, זירות האינטרנט העצמאיות (מוויקיליקס דרך בלוגרים, אתרי תוכן עצמאיים ועד פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, ויקיפדיה וכדומה) מצליחות לספק לנו תמונת מציאות לא פחות טובה מזו שהעיתונות סיפקה או מספקת לנו. בחלק נרחב מהמקרים, תמונת המציאות העצמאית והמקוונת מספקת לנו מידע עשיר, מגוון, רחב וטוב יותר מזה המסונן של העיתונות הממוסדת, הוא מעצים את כוחנו גם בכך שהוא מאפשר לכל אחד מאיתנו להיות תחנת שידור עצמאית ולהעלות סוגיות שונות לסדר היום.

העיתונות במצבה הנוכחית, לצערנו, תמשיך לעטוף דגים ופוליטיקאים מסריחים אלא אם כן תתעשת, תשלב ידיים עם זרמים הוגנים ועצמאיים שחורטים על דגלם את ערכי החופש והדמוקרטיה ותתחיל למלא את עמודי החדשות בתוכן עיתונאי ראוי.

* הכותב הוא שותף-מייסד בחברת סללום מדיה גרופ.

מה זה משנה, מי יזכור מחר

אתמול פורסם באתר "העין השביעית" טקסט שלי שעוסק באתר Feeder מבית גלובס, "כתבנו בפייסבוק מדווח". שוקי טאוסיג, עורך "העין השביעית", נתן לטור את כותרת המשנה: "גלובס" מציג: "פידר", כך תיראה העיתונות שלכם אחרי שהיא תמות. ואכן, העיתונות מתה בדרכים שונות. לא רק בחיסולים, בפיטורים, בסגירה רועמת, אלא גם בדרכים רכות יותר ואיומות לא פחות.

עורך באחד העיתונים היומיים ביקש ממני לפרסם את הטקסט הבא בקטגוריית "כתב/ת אורח/ת", טקסט שמצביע על דרך נוספת שבה העיתונות בישראל, ובמקומות נוספים בעולם, מאבדת עצמה לדעת. הנה הוא לפניכם.

***

העיתונות גוססת, ואולי בעצם היא כבר לא איתנו. אפשר להפנות אצבע מאשימה למיליארדר ההוא מלאס-וגאס, אבל הבעיה היא כלל עולמית.

אני יודע שהעיתונות גוססת כי לאחרונה פורסמו לפחות שני טורים שניסו לסתור את הטענה – "הפרינט לא מת" בהארץ ו"העיתונות חיה" בכלכליסט. אם צריך להוכיח באותות ובמופתים שאין בעיה, כנראה שיש והיא חמורה.

ואני יודע שיש בעיה חמורה כי ברוס ויליס לא תובע את אפל.

למי שלא עקב, "הסאן" הבריטי טען שוויליס חושש שהוא לא יוכל להוריש לבנותיו את אוסף המוזיקה שרכש מאייטיונז ולכן הוא עומד או שוקל לתבוע את אפל. הסאן, לא המקור הכי אמין, לא טרח לציין מאיפה הגיע המידע. אבל זה הספיק ומאות אתרים נפלו בפח. הגרדיאן, פורבס, CNN ומי לא. כולם הסתמכו על "הסאן" או "דיילי מייל", והקפידו לסייג את עצמם, כי הידיעה נראתה חשודה – זה לא אנחנו אומרים, אבל יש דיווחים והסאן פירסם. אבל רגע, אם הידיעה חשודה ואין אימות, למה לפרסם?

וכאן מגיע רגע הפטירה של העיתונות: החרדה שאם אני לא אפרסם, המתחרים יפרסמו. הגופים הרציניים יותר ניסו כנראה לקבל תגובה או אימות, אבל אי אפשר לחכות יותר מדי זמן. רגע, ריפרש! כן, המתחרים כבר פירסמו. אז נפרסם, כי זה יביא תגובות, כניסות, לייקים ושיתופים. מקסימום ניפול, כמו כולם, ונגיד שאנחנו רק מספרים מה דיווח "הסאן". איך אמר לי פעם אחד העורכים שלי: "מה אכפת לך? נפרסם, מי יזכור את זה מחר"

חלק מהאתרים ניסו לברוח לדיון מקיף בסוגיה של בעלות על תכנים דיגיטליים, כשהסיפור של ויליס הוא רק תירוץ, בין אם הוא נכון ובין אם הוא מצוץ מהאצבע. סיפור כזה הוא פשוט טוב מדי מכדי לפספס, ואין זמן לבדוק את נורות האזהרה. וכך סיפור פיקטיבי שפורסם בשני אתרי רכילות לא אמינים במיוחד הפיל מאות או אלפי אתרים, שרק חזרו על מה שאחרים כבר דיווחו. בשבוע שעבר זה היה הסיפור על סמסונג ששילמה את הקנס לאפל במטבעות של חמישה סנט, עוד סיפור טוב מכדי לפספס. ההכחשה לסיפור של ויליס הגיעה דווקא מטקראנץ', אתר בעייתי בפני עצמו, מפורצי הדרך של הבלוגים / כלי תקשורת החדשים, אלה שבהם אין בעיה שכתב / עיתונאי / בלוגר יכתוב על סטארט-אפ מגניב וחדש שעומד לשנות את העולם, ויזכיר בדרך אגב שהוא משקיע באותו סטארט-אפ.

לכאורה, זה דיון פנים ברנז'אי של "מי פרסם קודם" ו"המתחרים פרסמו אז גם אני חייב", אבל הקוראים לא מטומטמים. לפחות חלקם. הם רואים איך מתפרסמות ידיעות שלא אומרות דבר ולא ראויות לפרסום ("שמענו שאולי, אבל אולי גם לא"), איך הפפראצי הוא לא סמוי אלא גלוי ומוזמן על ידי המסוקרים, איך חלק גדול מעמודי החדשות ב"ידיעות אחרונות", למשל, מוקדש לכל מיני הופעות מיוחדות למנויי העיתון, שירים להורדה שזמינים רק לקוראי העיתון, מבצעים שונים או חידושים של פרויקטים צדדיים ("ספרי הילדים שגדלנו עליהם – עכשיו גם באייפד"). איך ערוץ היחסים של ynet מקודם עם תכנים מקדמי רייטינג כמו "יש נשים שסוגדות לאיבר המין הגברי", או משהו בסגנון.

ובסופו של דבר, המרדף אחרי עוד רייטינג, שיתופים ולייקים הוא זה שמפיל את העיתונות, כי העיתונאים עצמם אומרים "מה זה משנה, מי יזכור את זה מחר", ומייצרים תוכן בהתאם.

לגעת בעושר

נראה שאני לא היחיד ששם לב שהפרסומות לחג הפסח הן עניין מעניין במיוחד. אופיר מבקשת להסב את תשומת ליבנו לפרזנטורית של "טיב טעם", קמעונאית שמבקשת לשדר טעם עממי על ידי בחירה בפרזנטורית שהיא הכל חוץ מעממית. הנה הטקסט המלא לפניכם.

***

בימים אלה השיקה רשת "טיב טעם" קמפיין חדש לכבוד חג הפסח המתקרב. כמו שאר הרשתות, מתחרה גם היא על הזכות להיות זו שבה נבזבז את כספינו, ולכן יצאה בהכרזה שאצלה "גם בפסח למחירים יש טעם טוב". הכל טוב ויפה, רק שלצד הסיסמא בכרזת הפרסום, מלאת תכשיטים, עם כוס יין ביד, מופיעה אחת – ניקול ראידמן.

גברת ראידמן, עד לא מזמן אלמונית, התגלתה לציבור לאחר שכיכבה בסדרת הריאליטי "מעושרות". הסדרה ששודרה בערוץ 10 באוקטובר אשתקד, אפשרה הצצה לחייהן של שש נשות חברה בישראל, שעולמן מורכב בעיקר מקוויאר ושמפניה. כל פרק הציע לצופה הזדמנות לראות מקרוב את חייהן של נשים שעבורן כסף הוא נושא ללא התלבטות, נציגות מקומית של שיטה קפיטליסטית שופעת. ראידמן הצעירה בלטה בתוכנית, בין היתר בעקבות חנות בגדים שהשיקה במהלכה. החנות, ממוקמת כאחר כבוד בכיכר המדינה, תוארה בגאווה ככזו ששופצה בעלות שערורייתית ותוצרתה מבטיחה פריטי אופנה במחיר אסטרונומי. מעילים מפרוות ומימון מיסתורי אינסופי, גרמו לכך שסך הכל, מהצד של הגברת, העתיד נראה די ורוד.

והנה כעת, מזל טוב ניקול! "טיב טעם" בוחרת דווקא בנציגת 'קפיטליזם סיפור אהבה' לככב בקמפיין. לא קיץ, לא אוהל, בלי עוני, מיסים או שאלות של יקר – לא יקר, לקנות עם ניקול זה אפשרי וכדאי, אנא המונים, התמקדו בעיקר. רק שלא כל כך ברור מהו העיקר על פי "טיב טעם".

אולי העיקר היא "יוקרתיות". אמנם האמירה ש"גם למחירים יש טעם טוב" מרמזת שמחכות לנו בחנות הנחות, אך הצבת מעושרת מתוכשטת לצד הסיסמא משדרת שקנייה ב"טיב טעם" תדגים סטייל. קישור הקנייה לעושר ועושר מרמז שעבורנו, היכולת לנפנף מול קרובי משפחה בסלמון יוקרתי מנהר האורל הוא המוקד, ובטח דוחק זוטות כמו השוואת מחירים.

ואם כבר הגענו לנהר האורל, ייתכן והעיקר הוא בעצם משהו אחר: כרשת הפתוחה שבעה ימים בשבוע, ומציעה ארנבת, חזיר, קלמרי ועוד מוצרים לא ממש כשרים, הגברת ראידמן מייצגת את מי שעד מהרה תפסו נתח נכבד ממאגר הלקוחות של "טיב טעם". הבחירה להציב את המעושרת בחזית מסע הפרסום מרמזת שהעושר הבוטה שהיא מסמלת חשוב פחות מהאפשרות להשיג סל מוצרים מבית אמא. כנראה שהרשת מניחה שהדגשת מוצא והמולדת ישכיחו מקהל היעד את הפערים הקלים בינם לבין מי שמופיעה על ההזמנה לרשת, ושניחוח של בית ידחוף את הציבור לבוא דווקא בשעריה.

בתקופה הנוכחית, בה פרטי מחאת ההמשך נרקמים בחדרי חדרים (חשוכים כמובן, כראוי לימים בהם אפשר בקלות להמיר את "לקנות לך יהלום" ב"להדליק לך אור בסלון"), וכולנו עדיין מקווים שמשהו יקרה, ואולי הפעם לטובתנו, הקמפיין של ניקול מדיף ריח רע, אבל בסיסו אמת עצובה וידועה: אנחנו מוכנים לעשות הרבה כדי להרגיש שייכים או שווים. העובדה שבין רמת החיים של רוב הציבור לבין זו שמציגה הגברת ראידמן, יש קשר מקרי בהחלט, לא מפריעה לנו לפנטז שאם רק נקנה אנחנו היכן שרוכשת גם היא, נרגיש אולי לרגע אחד כמוה, שבעים ועשירים.

קנייה ב"טיב טעם" מציעה לקונה הצלחה משולשת: גם מוצרים לליל סדר, גם הבעת הסכמה עם אידיאולוגיה שוחקת וגם כיסוי הכנסתה הצדדית של ניקול הלא ממש ענייה. בימים בהם "מבצעים" הם שם המשחק, שלושה במחיר אחד זה בעצם דיל מצוין.

העיקר המספר

זה מסוג הדברים שקורים כאן לפעמים. אני נותן למישהו/מישהי במה ונפתח להם התאבון. אני שמח שזה קרה לאופיר כי הטקסט השני שהיא כתבה מוצלח אפילו עוד יותר מהטקסט הראשון שהיה בעיניי ממש מוצלח (גם אם היא לא כתבה ביקורת סרט קלאסית).

ואגב, אין שום סיכוי שהיא 1.81 ס"מ. שום סיכוי. היא הרבה יותר, ממש הרבה יותר. אני 1.81 ואני צריך לעלות על מדרגה כדי להסתכל לה בעיניים.

הנה הטקסט המלא לפניכם (היא מאיימת שהיא עוד עלולה להתרגל לזה. זה לא מפחיד אותי).

***

השבוע הקדשתי הרבה מחשבה לרומן האנושי עם מספרים. אני לא יודעת מה איתכם אבל אני מתה על מספרים. בעולם שבו דבר אינו מוחלט והכל יחסי, ספרות נראות לי כמו נס. נעים לי שיש דברים שלא משנה איך נסתכל עליהם, יש בהם הגיון שברור לנו באופן אינטואיטיבי ואוניברסלי. אני כבר שנים בטוחה שבעצם הכל נראה לנו זול יותר בחו"ל, גם כי תמיד עושקים אותנו במדינה המעצבנת הזו אבל גם כי אין מה לעשות, בקבוק מים בדולר תמיד ירגיש זול יותר מבקבוק זהה ב-5 שקלים, גם בימים שזה היה ערך המטבע.

מה שעורר אצלי את המחשבות האלה בימים האחרונים היה הצעה של נציגת חברת אינטרנט לשדרג לי את מהירות הגלישה תמורת מחיר מבצע חד פעמי בהחלט. לא נדרש לי רגע כדי להסביר לה שאני מעוניינת לשלם כמה שפחות תמורת השירות המדובר ומצדי שתתקין לי מהירות גלישה של 0.8 מגה.

אם תהיתם, זה אכן בלתי אפשרי אבל לא כי הבקשה שלי היא פרי דמיוני המריר אלא כי היום כבר אין כזה דבר, בדיוק כמו שאין באמת כזה דבר מהירות גלישה 10 מגה לעומת 20 מגה לעומת 500. כאילו, 500 מגה? מה הכוונה? שאיך שאני מתחילה לצעוד בכיוון המחשב ליידי גאגא קופצת מתוך המסך ומתחילה לרקוד לי על השטיח? שנציג חברת וואלה מתחיל להקריא לי את מזג האוויר עוד לפני שהספקתי להקליד את החיפוש? כמה מהר זה עוד יכול להיות? רק לי זה נראה שפרקטית, משלב מסוים הגלישה שלי היא באותה מהירות למרות שמוצמד לה ערך מספרי (וכספי) גבוה יותר? ואם כך, איך זה בכל זאת עובד עליי כמעט כל פעם?

לפחות אני לא לבד. מספיק להביט בערמות הנשים המסתובבות בינינו על מנת להבין שלפעמים כל מה שמדבר אלינו זה המספר והמציאות היא פרט שולי. אני מתכוונת לכך שתעשיית הביגוד הבינה מזמן, שמכיוון שכל מה שאישה רוצה זה להיות רזה, רזה יותר או רזה ממש, הפיתרון הגיע בצורה מקורית: טה דה! מהיום אימרי להתראות מידה 42, שלום מידה 36. טוב נכון שפרקטית הג'ינס נשאר באותו הרוחב, אבל לא הרבה יותר יפה לו עכשיו כשכתוב עליו 4 מידות פחות? רשתות הבגדים יודעות שאין כמו הרגע בו בחורה מצליחה להחליק לג'ינס במידה שעד כה הייתה שמורה לאחותה הקטנה או בעצם רגע- היום בו היא זוכה להוציא את הראש מתא המדידה ומול כל הצ'ילבות המקומיות לזעוק לעבר האחראית שהיא זקוקה למידה קטנה יותר.  מה זה משנה שבפעם האחרונה שהיית מידה 36 היית בכיתה ט' ומאז, מה לעשות, עברו כמה שנים, שמנת מעט, ילדת איזה שני ילדים והחלטת שמתאים יותר להתייחס לאופני כושר כהומז' דומם לשנות ה- 80. מה שניבט מהראי הוא זניח, העיקר- המספר.

ולא רק נשים זקוקות למספר. בתור בחורה שהיא 1.81 ס"מ וגרה בארץ, איך לומר, גמדית למדי, אב הטיפוס של מירב שיחות ההיכרות שלי עם המין הגברי נראה כמו מלחמת מספרים מטופשת. זה תמיד מגיע לוויכוח סוער על כך שאני הרבה יותר גבוהה ממה שאני אומרת כי הרי לא ייתכן שהם יותר נמוכים ממה שאמרו להם בצבא.

בשלב מסוים, מאחר והשיחות הללו לא רק חזרו על עצמן אלא גם לוו במבט מבועת של גבר שכרגע ריסקו לו את האגו, עברתי לתסריט פשוט יותר: בכל רגע נתון בו אני נשאלת על ידי גבר איזה גובה אני, אני פשוט מחזירה בשאלה- איזה גובה אתה? ואז לא משנה מה התשובה, אני מיד מוסיפה לי מינימום חמישה סנטימטר. אתה 1.82? אה, אני 1.90. אתה 1.90? אה אני בעצם 2.05. ככה, שיירגע ויישן טוב בלילה. העובדה שכדי לנשק לי במצח הוא יצטרך לרוץ להביא שרפרף הפסיקה להפריע לו מיד. אם מספרית הוכח שאני סתם חריגה של הטבע והוא עדיין גבוה נורא, אז הכל טוב. העיקר- המספר.

ככה זה מספרים, הם מרגיעים אותנו. לא צריך להיות גאון מתמטי, ולא צריך חבר טלפוני. כל ילד באפריקה יודע ששני אגוזי קוקוס זה פחות משלושה וכל סוחר מערב הסעודית יידע שאם מנסים למכור לו אותי תמורת 4 גמלים זה הרבה יותר מדי, כי אני שווה מקסימום שניים ואולי עוד איזו חצי עז. המספרים הם מוחלטים, נותנים לנו ביטחון, ולא אכפת לנו אם המציאות אומרת אחרת- ברגע שמוצמד אליה מספר, אנחנו נרגעים ומבינים את הערך המדובר.

ולכן, מעל במה זו אני מורידה את הכובע בפני חברת בזק- כמו כולם גם הם רוצים להרוויח, וכמו כולם, לשם כך הם צריכים לשכנע אותנו שגם לנו זה כדאי. אבל מאחר ויש גבול לכמה הם יצליחו לסבך את המציאות מבחינה מספרית, אז במקום 10, 20 או 6000 מגה הם פשוט עברו קטגוריה – מהיום גולשים ברשת פרטית או עם כבל תת ימי. ממש ככה – כבל תת ימי. לרובינו אין מושג איך העולם הזה עובד ואיפה היה הכבל לפני שהוא היה מתחת למים אבל זה פשוט נשמע מצויין. בניגוד לעולם המספרי, לכי תתווכחי עם נציגה שמסבירה לך שהאינטרנט שלך זז לאט כי לא עברת לרשת התת-ימית, העל-קולית או התוך-עורית. כמה עמום, ככה חכם. הם עברו לגלוש במהירות האור ואנחנו נמשיך לרדוף אחרי המספרים.

ובהקשר הזה דבר אחרון: אם כבר רשתות השיווק וארגוני הענק מסובבים את המספרים כנגדנו יש לי בקשה אישית: בתור בחורה שהיא כאמור ג'ירפה, אני ממש מבקשת – אנא שנו גם את מספרי מידות הנעליים! נמאס לי להיות 41 ולשמוע שזה פרופורציוני או אנטומית נכון. גם אני רוצה להיות מידה 38 ולכן נשית, קטנה ומעודנת ולא אכפת לי שזה אומר שכל ה-38 המקוריות ייאלצו לרכוש מעתה זוגות נעליים במחלקת הילדים. זה ינחם אותי וישקיט את שנתי אז בחייאת, זה כולה מספר.

על הקשר שבין הוגו וטכנולוגיה

עוזרת ההוראה הנפלאה שלי, אופיר איל, עוזרת לי בשנתיים האחרונות להעביר סמינר שנקרא "לחקור טכנולוגיה ומדיה חדשים". במהלך הסמינר אנחנו מציגים בפני הסטודנטים תיאוריות וגישות לחקר טכנולוגיה ומבקשים מהם ליישם את הגישות האלו על אובייקט כלשהו לבחירתם מתוך ארסנל האובייקטים שנכלל תחת מטריית "המדיה החדשה".

במהלך הזמן, כך אני מתרשם, אופיר עצמה הפכה למושפעת מהתיאוריות והגישות שאותן אנחנו מלמדים את הסטודנטים, כל כך מושפעת שכאשר היא התיישבה לכתוב ביקורת על הסרט "הוגו" (עדיין לא ראיתי את הסרט, אני בהחלט צריך לראות), היא עשתה זאת דרך המשקפיים התיאורטיות של חקר הטכנולוגיה. התוצאה: סקירה חכמה ומרתקת, שבסופו של דבר לא התפרסמה במקום שבו היתה אמורה להתפרסם ולכן מיד גנבתי אותה אליי, אל הגלוב.

אם מישהו מחפש כותבת מחוננת, כדאי לו להזדרז ולהציע לה הצעה. הנה הטקסט לפניכם:

***

בימים אלה מוצג בבתי הקולנוע הסרט 'הוגו', סרטו האחרון של מרטין סקורסזי המוגדר כסרט ילדים המתאים גם למבוגרים שבינינו, והוא מחווה לראשית ימי הקולנוע. הסרט מתאר את עלילותיו של הילד הוגו היתום בפריז של שנות ה- 30, שנסיבות חייו הטראגיות הביאו אותו להתגורר לבדו בתוך קירות תחנת הרכבת המרכזית בעיר. מתוך נסיונותיו לשמר את זכרון אביו מגלה הוגו את אחד מניסי הקולנוע המוקדמים- היוצר ז'ורז' מלייס, המתחבא באותה תחנה בדיוק.

המפגש בין הוגו היתום ליוצר הנשכח לוקח את הצופה לטיול בהיסטוריה של הקולנוע וניתן להבין אותו ככזה המבקש להזכיר לנו את הקשר ההדוק בין מדיום זה לבין היכולת לחלום. בחסות הוגו זוכה הצופה להציץ בשחזור קטעים מסרטיו הראשונים של מלייס ולהבחין בדרך העצומה שעשה הקולנוע מימיו הראשונים, אז הוצגו שדונים על ידי תחפושות פשוטות ועריכה ידנית, ועד לסרט הנוכחי המתהדר בטכנולוגיית תלת ממד המאפשרת לנו לחוש כחלק בלתי נפרד מהעלילה המוקרנת לפנינו.

דברים רבים נכתבו על מחווה מפוארת זו של סקורסזה לקולנוע ולכוחו הבלעדי לייצר ולצייר את הפרועים שבחלומותינו, אך למעשה בדיוק כאן נחבא הרובד הנוסף והמרתק בו עוסק סרט מקסים זה-  הקשר בין חלומות ודמיון כמייצגים את כל האנושי שבנו לבין אחד הכוחות המרכזיים בתרבות הנוכחית- הטכנולוגיה. כמחווה לנפלאות הקולנוע, הפן הטכנולוגי מודגש בסרט ככזה המאפשר להעיר לחיים של כל הפנטזיות ומשאלות הלב אך בד בבד נשאלת השאלה האם הטכנולוגיה היא רק כלי בידינו או שעם הזמן התהפכו היוצרות עד שכיום לא תמיד ברור מי משרת את מי.

כאמור, גיבור הסיפור הוא הוגו- ילד צעיר ויתום המתגורר בסתר בתחנת רכבת. כך, מתחילתו מציב הסרט כדמות המרכזית את סמל התמימות האולטימטיבי, כשזה אינו מלווה בשום הורה או למעשה קול הגיון, מצפון או הגבלה. עולם תמים זה מלווה בשני אלמנטים בלבד- הראשון הוא השעון. הוגו הובא לתחנה על ידי דודו השיכור, שלימד אותו כיצד לתפעל את כל שעוני התחנה המרובים ומיד לאחר מכן נעלם, מותיר אותו לטפל בהם לבדו באופן יומיומי. השעון, כאחת הטכנולוגיות המוקדמות שחדרו בכוח לחייו של האדם, סימלה מאז ומתמיד את עולם המגבלות. השעון שימש את בעלי המפעלים הראשונים על מנת לשלוט בעובד ולהגביל את תנועותיו וכראוי לסרט שעוסק ביכולת לחלום, הוגו הצעיר מוקף מכונות שלנצח מגבילות את יכולתנו לחלום בהקיץ ומחייבת אותו לאלמנט הפרנסה וההישרדות. רק תפעול שוטף ונסתר של מכונות אלה יבטיחו להוגו כי מנהל התחנה לא יגלה את דבר קיומו ויזרוק אותו לבית היתומים.

האלמנט השני הוא דמות מכנית קסומה אותה מצא אביו של הוגו בדיוק לפני מותו ויחדיו ניסו האב והבן לתקנה. עם מות האב נותר הרובוט המקולקל כזיכרון היחיד של הוגו מדמותו האוהבת ולמעשה חברו היחיד. הרובוט הנו דמות ממוכנת המחזיקה עט בידה והוגו מפתח תקווה כי עם תיקונה תעביר המכונה מסר מאביו האוהב. באופן זה מציב סקורסזה את דמותו הראשית תמה ונאיבית, מחוייבת לתקתוקי השעון ומחפשת אחר חום ותמיכה מדמות רובוטית נשכחת.

הוגו מקדיש את ימיו לתיקון הרובוט אך ניסיונותיו עולים בתוהו, כשהמיסתורין המרכזי הוא סביב מנעול המוטבע בגוף הממוכן ומעוצב בצורת לב, וכאן נכנס מלייס לתמונה.

הקולנוען מוצג כבעל חנות קטנה ונשכחת בתחנת הרכבת ממנה נאלץ הוגו לגנוב חלקי מתכת וברזל הנדרשים לו לתיקון הרובוט. מלייס, המבקש להתחבא מעברו כיוצר,  מתנגד נחרצות לסייע להוגו ואף מבקש לשרוף את ההוראות לתיקון הדמות הממוכנת. עם זאת, עזרה בלתי צפויה מגיעה דווקא מנכדתו המאומצת של מלייס, המפתחת ידידות עם הוגו, ומציעה סיוע בלתי צפוי בדמות המפתח החסר. המפתח לרובוט מתגלה כתליון שרשרת אותו עונדת הנכדה על צווארה, וניתן לה על ידי אשתו של מלייס, ששימשה גם כמוזה הראשית לסרטיו. למעשה, רק המפגש בין אבי הפנטזיות לבין הרובוט ובעצם בין מפתח הלב למנעול הברזל מביאים להחזרת הדמות הממוכנת לחיים, ובכך מתאפשרת יריית הפתיחה לעיסוק הישיר של הסרט באחת השאלות המרכזיות של העת המודרנית- מקומו של האדם אל מול הטכנולוגיה. עם הפעלתו מתחיל הרובוט לצייר את כרזת אחד מסרטיו החשובים של מלייס "המסע אל הירח" ואנו ניצבים בפני פני ירח שבאחת מעיניו תקוע קליע, טבע אבסולוטי שנפגע על ידי טכנולוגיה אנושית. מכאן והלאה אנו נדרש להחליט האם יש מקום לשניים יחדיו או שמא האחד יחריב את השני.

בהמשך העלילה חושף סקורסזה את הצופה לפיסות היסטוריה חשובות על ראשיתו של הקולנוע ועבודותיו של מלייס, וככל שאנו נחשפים לפנטזיה הפשוטה והכובשת בעבודתו, מאבקו של הוגו תופס תאוצה. במקביל להצגת אחד הסרטים הראשונים בהיסטוריה, בו כיכבה רכבת דוהרת שהתקרבותה גרמה לבהלה בקהל המשוכנע שזו עומדת לפרוץ מבעד למסך, מאיימת רכבת אמיתית על שלומם של הוגו ודמות הרובוט. בשתי סצינות קרובות ודומות, נופל הוגו ומאוחר יותר הרובוט, לבין פסי הרכבת כשזו מתקרבת ומאיימת לפגוע בהם.

הצופה המוטרד מתבקש להחליט האם אותה רכבת, כסמל הקסם שבקולנוע וכאחת הטכנולוגיות הראשונות, יצאה כעת משליטה ומאיימת תחילה לדרוס את האנושי שבעולמנו ולאחר מכן אולי אף להחריב את עצמה. בעולמנו הנוכחי בו נראה כי לעיתים המניע מאחורי קידמה טכנולוגית הוא הקידמה עצמה ולא צרכים אנושיים אמיתיים, מבקש גם הסרט להתריע כי עם כל הקסם שמאפשרת הטכנולוגיה אל לנו לתת להתפתחות טכנולוגית לתפוס את קידמת הבמה ולהפוך לנושא עצמו במקום לכלי שמסייע לנו להגשים את חלומותינו.

המפגש בין מלייס לדמות הממוכנת מובילה את הקולנוען להשלים עם עברו והסרט מסתיים בערב מחווה נוסטלגי שנערך לכבודו. במסיבה שנערכת לאחר מכן בביתו של היוצר, הוגו מדגים לאורחים קסמים פשוטים בקלפים ומנהל התחנה עובר ברקע עם בת זוגו החדשה. לנוכח המנהל הזועף שזכה באהבה מתמוגג הצופה ולרגע נדמה כי תם המאבק וכל שאנושי וחם יצא עם ידו על העליונה. ברגע זה רק משפט קצר חושף אמת משמעותית שממשיכה לפעול מתחת לפני השטח: מנהל התחנה מוצג לאורך כל הסרט כבעל נכות ברגלו לאחר שנפצע במלחמה. כתוצאה מהפציעה הוצמד לו מתקן ברזל חורק וישן שמחריף את צליעתו ואף מגביל את צעדיו. בתום הסרט, כשהזוג הטרי צועד לו יחדיו מעיר מנהל התחנה כי לרגלו הוצמד כעת מתקן חדש תוצרת ידיו של הוגו הצעיר וכתוצאה מכך נכותו נפתרה.

המתקן, מלא גלגלי שיניים, אותם גלגלים שליוו את שעוני התחנה לאורך כל הסרט ומייצגים את אחת הטכנולוגיות הבסיסיות ביותר, נוצקו כעת מחדש על ידי הגיבור לשם יצירת מתקן שבעליו מגדיל ומכריז עליו כי בזכותו הוא אנושי שוב. כך, לרגע קט ובתוך אידיליה נעימה, מתגנב לתוך סצינת הסיום ניסוח ברור ובוטה של מערכת היחסים של האדם עם היצירה הטכנולוגית ולצדו שאלה ברורה- האם הטכנולוגיה היא כלי שרת בידי האדם לשיפור חייו והגשמת מיטב החלומות, את שמא היא זו שיוצרת אותם ודרכם גם אותנו עד שאנושי וטכנולוגי הם בלתי נפרדים?

בסצנה הסוגרת את הסרט מופנית תשומת ליבנו לנכדתו של מלייס המתיישבת בצד לכתוב את העלילה בה כרגע צפינו עם עט ונייר, וכך נפרד הצופה מהעולם הקסום עם רמיזה לטכנולוגיה נוספת שמשמשת אותנו לביטוי חלומות ואולי כעת מצטרפת למאבק.