יונתן שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות טקסט וביקש לפרסם אותו בקטגוריית כתב/ת אורח/ת. הנה הטקסט לפניכם.
***
אז כבר אין יותר מחאה ברחובות. התקשורת זנחה אותה, אולי משעמום, ואולי בגלל שנזכרה שלא כדאי להרגיז את מי שמפרנס אותך. כשכבר מדברים על המחאה, השיח הוא תמיד סביב "המהפכה שלא קרתה". זה היה מאבק של אנשים עסוקים, אנשים שאין להם זמן למלחמות. יש להם שכר דירה לממן, ותרגילים להגיש, וילדים לגדל, ומיסים לשלם, ומילואים. קשה לגור באוהל בחורף, והלימודים התחילו, ורבאק, חייבים כבר לסיים עם התואר הזה, כדי שנוכל להתחיל תואר שני, ואולי אחר כך יהיה סיכוי שנתפרנס בכבוד. אולי.
מושב הכנסת של החורף התחיל, וכל מה שקרה בקיץ כאילו נשטף בגשם. אחרי שצעקנו במאות-אלפינו: אנחנו פה ונמאס לנו; אחרי שהזכרנו לנבחרינו ולעצמינו שאנחנו קיימים, שאנחנו בעלי הבית של המדינה הזאת, אנחנו הציבור שמחזיק אותה בחיים, ואנחנו לא יכולים לחיות ככה יותר; אחרי שהבהרנו לכולם שאי אפשר להתעלם מאתנו יותר, נציגינו חזרו לסדר היום המופרך שלהם. עם כל הכבוד להפגנות החמודות שלנו, יש דמוקרטיה לכרסם בה, והזמן קצר והמלאכה מרובה.
נהוג מאוד בציבור החילוני לבכות את חורבנם של לימודי האזרחות, להזדעק על דחיקתה מתוכנית הלימודים של ה"ודמוקרטית" לטובת ה"יהודית". אבל כשרואים את ההתייחסות שלנו לפוליטיקה, מתברר שרובנו ישנו בשיעור או העתקנו במבחן. ישראל היא לא מצרים. אנחנו לא צריכים כיכר תחריר, השינוי לא יגיע במהפכה. ישראל היא עדיין דמוקרטיה ייצוגית, ומי שרוצה להשפיע, מי שבאמת חרד לעתידינו ורוצה להציל את המדינה, מוזמן להשתתף במשחק.
יש ויכוח גדול בינינו, האזרחים שיצאו להפגין או הזדהו עם המחאה, לגבי מה בדיוק צריך לשפר, ואיך בדיוק נעשה את זה. אבל מעל כל המחלוקות האלה, אני משוכנע שיש כמה עקרונות יסוד שכולנו נסכים איתם.
הראשון הוא שהזמן דוחק. כל יום, חודש ושנה שעוברים במציאות הנוכחית מדרדר אותנו קרוב יותר אל פי התהום. כל שנה היא עוד שנתון אבוד של נוער חרדי שאינו מסוגל להתקיים בכוחות עצמו ולפרנס את משפחתו. מול החברה המתחרדת, המנהיגות הקיצונית וקשיי המחיה הבסיסיים, יותר ויותר אנשים צעירים מגיעים למסקנה שהם לא יכולים להישאר כאן. המתמחים המתפטרים הם רק קצה הקרחון של בריחת מוחות המונית שהולכת ומתגבשת. כל מי שרואה בבהירות מבין, שאם לא נעשה משהו עכשיו, בעוד עשור לא תישאר מדינה לנו ולילדינו.
הבחירות הבאות יהיו קריטיות לשינוי הזה. כישלון להציף את הצורך ברפורמה לראש סדר היום הציבורי, כישלון להכניס כוח משמעותי לכנסת שירסק את שליטתן של קבוצות הלחץ שמכתיבות את חלוקת המשאבים וסדרי העדיפויות, יסתום את הדיון הציבורי עד שיהיה מאוחר מדי. אנחנו יכולים להפגין ולצעוק עד 2020, אבל כל עוד זה לא מתרגם לכוח פוליטי, אין לזה משמעות. מי שלא רוצה להתלכלך ולהשתתף במשחק הדמוקרטי, הוא לא יותר מקוריוז, מזרם אומנותי.
אני ואתם מסתכלים על המפה הפוליטית, ולא רואים מוצא. המפלגות הקיימות לא מסוגלות לענות על הצרכים שלנו. הן לא הבינו את מה שקרה בקיץ, ואת מה שהבינו הן לא אהבו. מנגד, כל מיני תנועות קטנות ו"לא פוליטיות" צצות כפטריות אחרי הגשם. מארגנות חוגי בית וכנסים וקמפיינים פרסומיים, שנותנים לחבריהן הזדמנות להסכים מאוד אחד עם השני ולהרגיש צודקים ומרוצים. אף אחת מהן לא רוצה להתמודד בבחירות, אולי מעצלות, אולי מפחדנות, אולי מחשש שלא יזכו באמון הציבור, או מהסיכוי שכן יזכו בו ואז אשכרה תהיה להן השפעה.
יש בישראל ריק מנהיגותי. הוא קיים פה הרבה שנים. הוואקום הזה הביא לנו את אולמרט לראשות הממשלה והוליד את קדימה, החור השחור של המרכז הפוליטי. הריק הזה, התסכול של המצביע הישראלי מהפוליטיקה, הוא שהכניס לכנסת שבעה מנדטים של מפלגת הגמלאים, מפלגה שההישג היחיד שלה היה הקמת משרד ממשלתי ריקני נוסף, שהרי אין לנו מספיק מהם. במקום שיש ריק צומח פאשיזם, ועל חשבונו התנפחה ישראל ביתנו. אנחנו עוקבים בדאגה אחרי הכנסת חסרת הרסן שלנו, ומקווים שהבחירות לא יהיו בקרוב, שלא נקבל בית נבחרים קיצוני עוד יותר. הרבה מאתנו מרגישים חסרי אונים; אנחנו יודעים שנהיה חייבים להצביע בבחירות הבאות, אבל אין אף מפלגה שמייצגת אותנו, שנוכל להצביע לה בלב שלם.
הפתרון היחידי הוא למלא את הריק הזה בעצמנו. תנועה פוליטית חדשה, מנותקת מהמוסדות הקיימים, שתזכה באמון הציבור ותזרים לכנסת דם חדש, היא הדרך היחידה להביא את המהפכה שאנחנו מייחלים לה. הרבה אנשים לא מאמינים שאפשר לעשות את זה. אני מאמין שהם טועים. מספיק להסתכל בתוצאות הבחירות מהעשור האחרון כדי לראות שזה קרה באופן שרירותי לחלוטין בכל פעם ופעם. אנשים שאף אחד לא שמע על קיומם נקלעו למרכזי מוסדות השלטון על ידי בוחרים מתוסכלים שהצביעו להם כמעט באקראי. אבל מעבר לדוגמאות הקונקרטיות, אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות את זה, פשוט כי אין לנו ברירה. זה יצער אותי מאוד אם הילדים שיהיו לי ייאלצו לגדול בארץ אחרת.
אם נרצה שסופה של התנועה הדמיונית שלנו לא יהיה כישלון מהדהד כמו כל התנועות שקדמו לה, נהיה חייבים לעשות זאת אחרת. אסור לקוות למחטף או למקרה. כדי שתהיה משמעות לכל זה, התנועה החדשה תהיה חייבת לרכוש את אמון הציבור, בתהליך ארוך ומתמשך. התנועה הזאת תצליח רק אם תקום מתוך הציבור עצמו ועל ידיו. המניעים שלה יהיו חייבים להעמיק מעבר לאמביציה אישית, לסיסמאות ריקות ולאדלריזם זול. הבסיס שלה צריך להיות מושתת על דיון רציני, על הגדרה ברורה של הבעיות ועל חיפוש מושכל ונקי מאידיאולוגיה אחרי פתרונות מעשיים.
יש לנו היום את כל הכלים לנהל דיון שכזה. הרשתות החברתיות מאפשרות לאנשים לחלוק רעיונות ולבנות כוח פוליטי יותר מכל זמן אחר בהיסטוריה. מעגלי השיח שצצים ברחבי הארץ מדי פעם, אם ייערכו מתוך כוונה לממש את זכותנו הדמוקרטית לעצב את המדינה שאנו חיים בה, הם הזדמנות מצוינת לארגן את המנהיגות הבאה שלנו. בין כל האנשים שמשתתפים בהם יש לפחות כמה שראויים לשלטון יותר מכל מי שמחזיק בו היום.
אף פעם לא עשיתי שום דבר כזה, ואני לא יודע איך להתחיל. אני בסך הכל סטודנט בן 23, וכל הניסיון שלי בפוליטיקה מתמצה בפוסט הזה. אני כותב מתוך תקווה שעוד אנשים מרגישים כמוני, ומכירים בהזדמנות ההיסטורית ובבהילות לנצל אותה. ביקשתי מיובל לנצל את הבמה הזאת, בתקווה להגיע לאנשים מנוסים ממני, בתקווה שיש לכם רעיונות טובים, שנוכל לחשוב ביחד לאן הולכים מפה. איך מאחדים את כל שברי התנועות והעמותות שחיות באינטרנט למשהו ממשי ואמיתי.
זה עכשיו או לעולם לא. אם נצליח, אולי ניצור ישראל טובה יותר. אם לא, לפחות נדע שניסינו.
