מצא מין את מינו

גלעד גרינבאום שלח את הטקסט הבא לקטגוריית כתב/ת אורח/ת. הנה הוא לפניכם.

***

את ערב יום שני, יומו האחרון של יולי שנת 2000, ביליתי בספריית אוניברסיטה אוסטרלית. רוחי הייתה מדוכדכת. זכרתי כיצד הופתעתי מהידיעה שהופיעה על מסך המחשב בדבר מותו הפתאומי של מאיר אריאל. כעת, במלאת שנה ומעט למותו, הרשת הישראלית התמלאה במחוות זכרון. עכשיו נכונה לי הפתעה נוספת.

רעננתי את הדפדפן בפעם האחרונה לאותו ערב כאשר שהספרניות הזכירו ששעת הסגירה קרבה. ידיעת מבזק של שורה אחת תפסה את עיניי, משהו בסגנון: משה קצב נבחר לנשיא הבא של מדינת ישראל.

לעולם לא נדע מהם השיקולים שהנחו כל אחד ואחת ממאה ועשרים חברי הכנסת שהשתתפו בהצבעה החשאית, אולם מיד הערכתי שידה של ש"ס מנעה משמעון פרס את הכהונה, ושמשה קצב יכול ללמד גם את פרס פרק בהלכות תרגילים מסריחים. אם נכון הדבר, היה זה מדאיג; בכל זאת, נשיא המדינה הוא העומד בראשה, ובית-המשפט העליון קבע עוד ב-1962 כי נשיא המדינה "עומד מעל לכל שלוש הרשויות… ומגלם באישיותו את המדינה עצמה".

מאוחר יותר באותו הלילה קראתי את הפרטים: ליאור קצב, ראש העירייה הצעיר של קריית מלאכי אמר: "ברוך השם שזכינו ליום הזה. אני מודה לש"ס". ח"כ שלמה בניזרי אמר כי אין ספק שקולות ש"ס עזרו לקצב: "אני בכל מקרה הצבעתי בעד המועמד המתאים".

בעוד פחות משבועיים, אמור להכנס מי שהיה הנשיא השמיני של מדינת ישראל לכלא ולחלוק תא עם חבר הכנסת השלוש עשרה עד השבעה עשרה, חבר שתי ממשלות והשר לשעבר בשלושה משרדים, האסיר המורשע בעל הקלון, שלמה בניזרי.

כמו קצב, גם בניזרי ביזה את המוסד בו כיהן באוחזו בקרנות המזבח ככל שרק אפשר לו החוק היבש, סירב לקבל כל אחריות גם ששקריו נחשפו ובחר לערער על גזר דינו לעליון.

בימים אלו בהם ממשלת ישראל מנסה לרוקן מתוכן את הישגי המאבק החברתי, בהם מותקף בית המשפט העליון ע"י אותו מוסד שמרשה לעצמו להגביל את חופש הביטוי בחקיקה בזויה, על כל אחד מאיתנו לזכור מאיזה חומר עשויים חלק ניכר מנבחרי מדינת ישראל.

לפחות נדע שניסינו

יונתן שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות טקסט וביקש לפרסם אותו בקטגוריית כתב/ת אורח/ת. הנה הטקסט לפניכם.

***

אז כבר אין יותר מחאה ברחובות. התקשורת זנחה אותה, אולי משעמום, ואולי בגלל שנזכרה שלא כדאי להרגיז את מי שמפרנס אותך. כשכבר מדברים על המחאה, השיח הוא תמיד סביב "המהפכה שלא קרתה". זה היה מאבק של אנשים עסוקים, אנשים שאין להם זמן למלחמות. יש להם שכר דירה לממן, ותרגילים להגיש, וילדים לגדל, ומיסים לשלם, ומילואים. קשה לגור באוהל בחורף, והלימודים התחילו, ורבאק, חייבים כבר לסיים עם התואר הזה, כדי שנוכל להתחיל תואר שני, ואולי אחר כך יהיה סיכוי שנתפרנס בכבוד. אולי.

מושב הכנסת של החורף התחיל, וכל מה שקרה בקיץ כאילו נשטף בגשם. אחרי שצעקנו במאות-אלפינו: אנחנו פה ונמאס לנו; אחרי שהזכרנו לנבחרינו ולעצמינו שאנחנו קיימים, שאנחנו בעלי הבית של המדינה הזאת, אנחנו הציבור שמחזיק אותה בחיים, ואנחנו לא יכולים לחיות ככה יותר; אחרי שהבהרנו לכולם שאי אפשר להתעלם מאתנו יותר, נציגינו חזרו לסדר היום המופרך שלהם. עם כל הכבוד להפגנות החמודות שלנו, יש דמוקרטיה לכרסם בה, והזמן קצר והמלאכה מרובה.

נהוג מאוד בציבור החילוני לבכות את חורבנם של לימודי האזרחות, להזדעק על דחיקתה מתוכנית הלימודים של ה"ודמוקרטית" לטובת ה"יהודית". אבל כשרואים את ההתייחסות שלנו לפוליטיקה, מתברר שרובנו ישנו בשיעור או העתקנו במבחן. ישראל היא לא מצרים. אנחנו לא צריכים כיכר תחריר, השינוי לא יגיע במהפכה. ישראל היא עדיין דמוקרטיה ייצוגית, ומי שרוצה להשפיע, מי שבאמת חרד לעתידינו ורוצה להציל את המדינה, מוזמן להשתתף במשחק.

יש ויכוח גדול בינינו, האזרחים שיצאו להפגין או הזדהו עם המחאה, לגבי מה בדיוק צריך לשפר, ואיך בדיוק נעשה את זה. אבל מעל כל המחלוקות האלה, אני משוכנע שיש כמה עקרונות יסוד שכולנו נסכים איתם.

הראשון הוא שהזמן דוחק. כל יום, חודש ושנה שעוברים במציאות הנוכחית מדרדר אותנו קרוב יותר אל פי התהום. כל שנה היא עוד שנתון אבוד של נוער חרדי שאינו מסוגל להתקיים בכוחות עצמו ולפרנס את משפחתו. מול החברה המתחרדת, המנהיגות הקיצונית וקשיי המחיה הבסיסיים, יותר ויותר אנשים צעירים מגיעים למסקנה שהם לא יכולים להישאר כאן. המתמחים המתפטרים הם רק קצה הקרחון של בריחת מוחות המונית שהולכת ומתגבשת. כל מי שרואה בבהירות מבין, שאם לא נעשה משהו עכשיו, בעוד עשור לא תישאר מדינה לנו ולילדינו.

הבחירות הבאות יהיו קריטיות לשינוי הזה. כישלון להציף את הצורך ברפורמה לראש סדר היום הציבורי, כישלון להכניס כוח משמעותי לכנסת שירסק את שליטתן של קבוצות הלחץ שמכתיבות את חלוקת המשאבים וסדרי העדיפויות, יסתום את הדיון הציבורי עד שיהיה מאוחר מדי. אנחנו יכולים להפגין ולצעוק עד 2020, אבל כל עוד זה לא מתרגם לכוח פוליטי, אין לזה משמעות. מי שלא רוצה להתלכלך ולהשתתף במשחק הדמוקרטי, הוא לא יותר מקוריוז, מזרם אומנותי.

אני ואתם מסתכלים על המפה הפוליטית, ולא רואים מוצא. המפלגות הקיימות לא מסוגלות לענות על הצרכים שלנו. הן לא הבינו את מה שקרה בקיץ, ואת מה שהבינו הן לא אהבו. מנגד, כל מיני תנועות קטנות ו"לא פוליטיות" צצות כפטריות אחרי הגשם. מארגנות חוגי בית וכנסים וקמפיינים פרסומיים, שנותנים לחבריהן הזדמנות להסכים מאוד אחד עם השני ולהרגיש צודקים ומרוצים. אף אחת מהן לא רוצה להתמודד בבחירות, אולי מעצלות, אולי מפחדנות, אולי מחשש שלא יזכו באמון הציבור, או מהסיכוי שכן יזכו בו ואז אשכרה תהיה להן השפעה.

יש בישראל ריק מנהיגותי. הוא קיים פה הרבה שנים. הוואקום הזה הביא לנו את אולמרט לראשות הממשלה והוליד את קדימה, החור השחור של המרכז הפוליטי. הריק הזה, התסכול של המצביע הישראלי מהפוליטיקה, הוא שהכניס לכנסת שבעה מנדטים של מפלגת הגמלאים, מפלגה שההישג היחיד שלה היה הקמת משרד ממשלתי ריקני נוסף, שהרי אין לנו מספיק מהם. במקום שיש ריק צומח פאשיזם, ועל חשבונו התנפחה ישראל ביתנו. אנחנו עוקבים בדאגה אחרי הכנסת חסרת הרסן שלנו, ומקווים שהבחירות לא יהיו בקרוב, שלא נקבל בית נבחרים קיצוני עוד יותר. הרבה מאתנו מרגישים חסרי אונים; אנחנו יודעים שנהיה חייבים להצביע בבחירות הבאות, אבל אין אף מפלגה שמייצגת אותנו, שנוכל להצביע לה בלב שלם.

הפתרון היחידי הוא למלא את הריק הזה בעצמנו. תנועה פוליטית חדשה, מנותקת מהמוסדות הקיימים, שתזכה באמון הציבור ותזרים לכנסת דם חדש, היא הדרך היחידה להביא את המהפכה שאנחנו מייחלים לה. הרבה אנשים לא מאמינים שאפשר לעשות את זה. אני מאמין שהם טועים. מספיק להסתכל בתוצאות הבחירות מהעשור האחרון כדי לראות שזה קרה באופן שרירותי לחלוטין בכל פעם ופעם. אנשים שאף אחד לא שמע על קיומם נקלעו למרכזי מוסדות השלטון על ידי בוחרים מתוסכלים שהצביעו להם כמעט באקראי. אבל מעבר לדוגמאות הקונקרטיות, אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות את זה, פשוט כי אין לנו ברירה. זה יצער אותי מאוד אם הילדים שיהיו לי ייאלצו לגדול בארץ אחרת.

אם נרצה שסופה של התנועה הדמיונית שלנו לא יהיה כישלון מהדהד כמו כל התנועות שקדמו לה, נהיה חייבים לעשות זאת אחרת. אסור לקוות למחטף או למקרה. כדי שתהיה משמעות לכל זה, התנועה החדשה תהיה חייבת לרכוש את אמון הציבור, בתהליך ארוך ומתמשך. התנועה הזאת תצליח רק אם תקום מתוך הציבור עצמו ועל ידיו. המניעים שלה יהיו חייבים להעמיק מעבר לאמביציה אישית, לסיסמאות ריקות ולאדלריזם זול. הבסיס שלה צריך להיות מושתת על דיון רציני, על הגדרה ברורה של הבעיות ועל חיפוש מושכל ונקי מאידיאולוגיה אחרי פתרונות מעשיים.

יש לנו היום את כל הכלים לנהל דיון שכזה. הרשתות החברתיות מאפשרות לאנשים לחלוק רעיונות ולבנות כוח פוליטי יותר מכל זמן אחר בהיסטוריה. מעגלי השיח שצצים ברחבי הארץ מדי פעם, אם ייערכו מתוך כוונה לממש את זכותנו הדמוקרטית לעצב את המדינה שאנו חיים בה, הם הזדמנות מצוינת לארגן את המנהיגות הבאה שלנו. בין כל האנשים שמשתתפים בהם יש לפחות כמה שראויים לשלטון יותר מכל מי שמחזיק בו היום.

אף פעם לא עשיתי שום דבר כזה, ואני לא יודע איך להתחיל. אני בסך הכל סטודנט בן 23, וכל הניסיון שלי בפוליטיקה מתמצה בפוסט הזה. אני כותב מתוך תקווה שעוד אנשים מרגישים כמוני, ומכירים בהזדמנות ההיסטורית ובבהילות לנצל אותה. ביקשתי מיובל לנצל את הבמה הזאת, בתקווה להגיע לאנשים מנוסים ממני, בתקווה שיש לכם רעיונות טובים, שנוכל לחשוב ביחד לאן הולכים מפה. איך מאחדים את כל שברי התנועות והעמותות שחיות באינטרנט למשהו ממשי ואמיתי.

זה עכשיו או לעולם לא. אם נצליח, אולי ניצור ישראל טובה יותר. אם לא, לפחות נדע שניסינו.

מה עולה יותר, לדבר או לא לדבר?

רן שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות טקסט אותו הוא ביקש לפרסם במסגרת קטגוריית כתב/ת אורח/ת. נראה לי שהניסיון להשוות בין יוקר המחייה בישראל לזה שבסין הוא בעייתי, בלשון המעטה, אבל אין ספק שהסמנטיקה של חברות הסלולר היא סוג של גאונות בפני עצמה. הנה הטקסט המלא לפניכם:

***

יש אנשים שמוחים ומתלוננים על כך שיוקר המחייה בארץ הפך לבלתי נסבל. בצד השני ישנם אנשים שגורסים כי הישראלים הפכו לעם מפונק, שהפך את המותרות לסטנדרט. הדוגמה האהובה על המחנה השני היא המכשירים הסלולאריים המתקדמים אשר משמשים את מרבית האוכלוסייה. בעיניי הטלפונים הניידים הם סמל כפול. הם אכן מסמלים פינוק מסוים של החברה הישראלית. אבל יותר מכך שהם מסמלים פינוק, הם מסמלים עושק. הם מסמלים את ההתעשרות של חברות התקשורת על חשבון הצרכן הישראלי.

אני בטוח שאני לא מחדש לכם. רבות כבר דובר על הניצול השיטתי, ועל כך שאת כל אחד מאיתנו הם דופקים 'בקטנה' אבל מכולנו ביחד יוצא להם מזה כסף גדול. אבל לאחרונה גיליתי משהו שפשוט הכניס את הכול לקנה מידה חדש: לא לדבר בטלפון נייד בישראל עולה כמו לדבר בטלפון נייד בסין.

למה אני מתכוון? אני לקוח של אורנג' החל מתקופת שירותי הצבאי. ב-11 השנים שעברו החלפתי בין כמה מסלולים ומכשירים. אני לא דברן גדול ואין לי חבילת גלישה. רק לעיתים נדירות החשבון החודשי חרג מ-200 שקלים בחודש. לפני כמה חודשים פניתי לחברת אורנג' בבקשה להקפיא את הקו שלי שכן עברתי לכמה חודשים לסין. החברה מילאה את בקשתי והקפיאה את הקו. בחשבון החודשי שנשלח אליי לאחר ההקפאה הופיע סעיף של חיוב חד-פעמי בסך 13.90 כולל מע"מ. התשלום ה"חד-פעמי" הנ"ל נגבה ממני בכל חודש לאחר ההקפאה וכשפניתי לחברת אורנג' לבירורים הוסבר לי שזה תשלום חודשי קבוע על קו שהוקפא. כששאלתי מדוע מכנים זאת "חיוב חד-פעמי" למרות שמדובר בחיוב רב-פעמי הנציגה לא ידעה להסביר אבל הבטיחה לי שתנסה לבטל את החיוב. זה לא קרה.

13.90 שקל הם קצת יותר מ-25 יואן. בסין עובדים בשיטת ה-prepay וכרטיס של 30 יואן בו הייתי טוען את החשבון שלי היה מספיק לי לחודש. לפעמים פחות, לפעמים יותר, תלוי בעומס. אז לשמור על מספר נייד ישראלי מוקפא עולה כמעט כמו חודש אחזקת טלפון נייד בסין.

אז תבואו ותגידו: "אבל זה סין, איך אפשר להשוות בכלל?" נכון. אז סין זולה יותר מישראל. יש בסין פועלים במחוזות כפריים שמרוויחים 200$ בחודש. אבל זו בדיוק הנקודה. טלפון נייד זה טלפון נייד והוא פועל באותה צורה בכל העולם. אין שום סיבה לפער המחירים העצום הזה בין ישראל וסין. אין שום סיבה שבארץ שלנו אני לא אוכל להרשות לעצמי מה שפועל סיני יכול להרשות לעצמו בסין.

אני לא מצפה ששיחה בארץ תעלה לי כמו שיחה בסין. הבעיה שלי היא לא עם העובדה שהפער קיים, אלא עם גודלו. ברור לי שבאופן יחסי ההוצאות השוטפות של חברת תקשורת בארץ גדולות יותר, וכנראה שגם עלות ההקמה של רשת תקשורת בארץ יקרה יותר. עם זאת חשוב לזכור שסין מדינה גדולה משמעותית מישראל ופריסה של רשת תקשורת במדינה כזו היא עניין מסובך הרבה יותר. כמו כן יחס המכשירים הניידים לנפש בישראל גבוה משמעותית מאשר מסין. ככה שיש גם גורמים שאמורים להקטין את הפער הזה.

בכל מקרה , לגבות ממני כמה פעמים חיוב "חד-פעמי" על אי שימוש בקו שלי זו כבר חוצפה לשמה, ולכך באמת שאין שום הצדקה. הנציג שניתק אותי עוד ניסה להסביר לי שקוראים לזה חיוב חד-פעמי כי הוא מתבצע פעם אחת בחודש. אמרתי לו שעד כמה שידוע לי זו ההגדרה של חיוב חודשי וכי ברגע שמחייבים אותי בו יותר מפעם אחת זה חדל להיות חיוב חד-פעמי.

אני עם אורנג' סיימתי וכרגע אני לא מתכנן להיות מנוי באף רשת אחרת. למי שרוצה ליצור איתי קשר יש 1001 אלטרנטיבות.

הקרטל הגדול מכולם

שגיא שלח טקסט לקטגוריית כתב/ת אורח/ת. אם כבר נלחמים בקרטלים, הוא טוען, אולי הגיע הזמן להבין מיהו הקרטל האמיתי ששולט בחיינו.

הטקסט של שגיא הזכיר לי את "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", ארגון שבראשו עומד חנוך מרמרי, ואשר בחודשים האחרונים מנסה להעלות על סדר היום אולי את בעיית היסוד של החברה הישראלית: שיטת משטר בלתי מתפקדת שגורמת נזקים לדמוקרטיה הישראלית, שלא לומר מאיימת עליה.

לפניכם הטקסט המלא של שגיא:

***

"אלו ימים היסטוריים" זועקת כותרת אחת, "מהפכה" זועקת אחרת. אך חוששני שבקרוב גל המחאה יהיה להיסטוריה, והמהפכה המובטחת תישאר, אבוי, רק בגדר הבטחה. יש אמונה בצדקת הדרך, יש נחישות, יש מורל, אבל רכיב אחד קריטי חסר. זיהוי האויב.

ובאמת, מיהו האויב? כן, בהפגנות השונות מונפים שלטים השולחים את ביבי לביתו (או למקומות גרועים יותר), אולם איכשהו נראה לי שאפילו נושאי השלטים לא מאמינים  להם. ודאי, הם רוצים לראות את ביבי מודח מהשלטון, אבל גם להם ברור שהוא אינו שורש הבעייה. לכל היותר הוא הנציג הנוכחי של תופעה עמוקה בהרבה. ובאמת, הבה ונניח שביבי הולך הביתה. מה נקבל ביום המחרת?

מפגינים יקרים, עם שלטים ובלעדיהם, הרשו להפנות אליכם את שאלת מליון הדולר. האם להערכתכם היה הבדל מהותי –  בדגש על מהותי – בצורה בה המדינה התנהלה תחת שלטון הליכוד ונתניהו, והצורה בה היא התנהלה תחת שלטון קדימה ואולמרט? לצורך העניין, האם היה הבדל משמעותי באופי ההתנהלות תחת ברק? האם יש יסוד אמיתי להניח שישראל תחת לבני או מופז תנוהל אחרת?

ברצוני לנסות לטבוע מושג חדש: מפלגת "עבודליכודימה". 68 מנדטים בבחירות האחרונות. גוש חוסם, המתמחה בעיקר בחסימת כל סיכוי לשינוי. המפלגה הזו מחליפה את שמה לעיתים קרובות, אך את חבריה באיטיות משוועת. אם תצטיידו בזכוכית מגדלת רבת עוצמה, יתכן ותמצאו כמה הבדלים בין מצעי תת-המפלגות של "עבודליכודימה", אבל גם מיקרוסקופ אלקטרוני לא יעזור לכם למצוא הבדלים בהתנהלות חבריהן. "עבודליכודימה" קמה ביום בו ההבדלים האידיאולוגיים בין חלקיה נעלמו סופית – וזה גם היום בו הדמוקרטיה הישראלית גוועה לה בשקט. גוועה, כי כבר אין חשיבות לפתק ששמתם בקלפי. אותם אנשים יהיו בשלטון. אותה מדיניות. אותם כשלים.

כולם מדברים על הקרטליזציה בתחום ספקיות הטלפון הסלולרי ורשתות המזון, אך איש לא מדבר על הקרטל הגדול מכולם. על הנייר, קיימות מספר מפלגות המתחרות זו בזו. בפועל, כולן דורשות את אותו המחיר המופקע עבור אותו מוצר בדיוק: ניהול מדינה מקרטע, על ידי נבחרי ציבור שמיומנותם המרכזית היא בפוליטיקה זעירה, מזוהמת, תוך מפלגתית. נבחרי ציבור הנאמנים ראשית לכסאם, לאחר מכן לאנשי שלומם, ורק בסוף בסוף ובהפרש ניכר – לנו, הבוחרים.

כמו בכל קרטל, מפלגות השלטון סוגדות לסטטוס-קוו. סוד כוחו של קרטל הוא ביציבותו. מקור היציבות שלו הוא בהסכמים השקטים בין החברים בו, והראשון בין הסכמים אלו הוא תמיד "אל תנדנדו את הסירה". כל מי שמקווה למצוא בעלי ברית לשינוי משמעותי כלשהו בקרב חברי קרטל זה, משלה את עצמו. נקודה. שימו לב, לדוגמה, לשיתוף הפעולה העקבי מצד מפלגות המרכז ביירוט נסיונות לקדם חוקה או שינויים בתחום יחסי דת-מדינה. שימו לב כיצד הן סוגרות שורות מול כל מפלגה חברתית חדשה, כך שלאחר קדנציה או שתיים הן נעלמות במפח נפש, ללא כל השג. רוב הקוראים בודאי זוכרים את מפלגת הגמלאים ושינוי. הוותיקים זוכרים גם את ד"ש.

זה האויב שלכם, רבותי. גוש המרכז האמורפי הזה, ושיטת הבחירות היחסית-ארצית המאפשרת לו להמשיך ולהתקיים. כל מאבק ציבורי שאינו מכוון נגד גוש זה, בכללותו, איננו מאבק לשינוי. לכל היותר, זה מאבק להחלפת אחד מראשיה של מפלצת ההידרה באחר.

דבר ראשון תירגעו: מדריך לנעלבים ברשת

עו"ד אפי פוקס, שבמיזם שלו נכנסתי לפני כשנה, מנצל את ההזדמנות כדי לסגור איתי חשבון (בצדק) ועל הדרך מספק כמה מסקנות באשר לאנשים שרוצים להשתין על ידיות. אתם כבר תבינו. הנה לפניכם הטקסט המלא.

***

התמזל מזלי לייצג נתבעים שנתבעו על ידי בעלי עסקים שלא אהבו את הביקורת שלקוחותיי כתבו עליהם. יש המון אמוציות בתביעות האלה, הרבה יותר מתביעות עסקיות אחרות שטיפלתי בהן. מהצד התובע תמצאו אנשים שנפגעו (באמת) עד עמקי נשמתם מביקורת (או לשון הרע) ומהצד השני, אנשים שרותחים על האיום על חופש הביטוי שלהם. יש גם, באופן טבעי, עורכי דין שמתפרנסים מהתנגשות הרגשות האלה, עורכי הדין הללו אינם פושעים או נבלים, אלא עושים את עבודתם (אלא אם נתנו חוות דעת משפטית שאינה נכונה ללקוחותיהם, ואז הם רשלנים ועוברים על עבירות אתיות). לרוב, בתביעות הללו, יש גם שופטים שממש לא אוהבים תיקים כאלה ועושים הכל כדי להעיף אותם מבית המשפט.

לפני כשנה, נכנסתי כהרגלי לגלוב וגיליתי שהיו"ר, יובל דרור, פרסם פוסט שקוטל באכזריות את המודל העסקי של מיזם אינטרנטי חדש שנקרא "פריביז". המשפט הראשון של הביקורת על "פריביז" היה זה:

"באופן כללי אני מודה שהמודל העסקי של האתר נשמע לי מופרך." (ההדגשה שלי)

אם המילה שהודגשה משעשעת אתכם זו משום שמעבר לכך שהמילה מהווה טיעון ל"לשון הרע" במסגרת סכסוך משפטי אחר שהקונצרן מעורב בו, היא גם מעלה ספק לגבי אוצר המילים של היו"ר, שיכולתו הוורבלית הנודעת, נראית לי עכשיו, איך לומר- קצת מופרכת.

וברצינות, יובל לא רק ביקר בציניות את המיזם, את המודל העסקי שלו, אלא גם את היזם הנאיבי. הוא כינה את הרעיון "לופט גשפט" ("עסקי רוח" ביידיש) וסיכם שהמיזם "ייגמר בבכי". בשלב הזה, אתם ודאי מבינים שאני הוא המייסד של המיזם, ואני המצוטט בפוסט שיובל ירה בו חיצים. אאוץ'.

התחושה הראשונית לא הייתה נעימה בכלל, זו בלשון המעטה. במיוחד כשמי שקוטל אותך זה מי שאתה מזדהה עם לא מעט מכתיבתו ודעותיו. עניין נוסף שהוסיף הוא שפריביז היה ברגעיו הראשונים, הפוסט נכתב יומיים לאחר ההשקה. המיזם היה חלום רטוב שלי שהתגבש לאחר יותר משנה של תכנון, פיתוח, אמוציות, גיבוש צוות, והוצאה של חלק ניכר מחסכונותיי. דוגמא טובה לתאר את מה שהרגשתי כמושא הביקורת: דמיינו שאתם חובקים את בנכם הבכור, יוצאים איתו מחדר הלידה, לפתע עובר לידכם מישהו ואומר, "הילד הזה מכוער, מכוער מאוד, טוב היה לולא היה נולד". דמיינו עד מה שהיה עובר לכם בראש באותם רגעים. ואיך הייתם מגיבים.

כמו בכל אירוע שמעורב בו רגש של מושא הביקורת וביקורת קשה של המבקר, התגובות המיידיות לאירוע שכזה מאוד מגוונות. ישנם מקרים קיצוניים כמו דודו טופז המנוח ששבר את משקפיו של שניצר לאחר שהאחרון קטל (שלא לדבר על מה שעשה, אולי בגלל ביקורת לאחרים). יש כאלו שמגיבים בחריפות, יש כאלו שמגיבים באנונימיות, יש כאילו שמתעלמים, ויש כאלו, לצערי יותר ויותר, שמתקשרים לעורך דינם. והמילים "תביעה", "לשון הרע" נזרקות אל חלל האוויר, ואיפושהו, מתמחה כלשהו, מתחיל תוך זמן קצר לכתוב מכתב שדורש הסרה של הביקורת, פיצויים ושאר הפחדות.

אם לא הייתי עו"ד בעצמי, והייתי מתקשר לעו"ד אחר בחמת זעם, בוודאי הוא היה מראה לי את ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, [פ"ד כ(2) 269], מצטט את ההלכה לפיה גידופים כשלעצמם מהווים לשון הרע. מסביר לי שאפשר ובית המשפט יגיד שהביטוי "לופט גשפט" (או "מופרכות") יכול אולי להתפרש על בית המשפט כגידוף ואז יש לי קייס. ואז, בוודאי, כשהאדרנלין עוד זורם בעורקיי, הייתי מצווה עליו לתקוף. הוא היה עושה כרצוני ושולח בשמי מכתב מפחיד ליובל דרור ודורש ממנו לשלם שנדברליון דרכמות ולהוריד את התוכן הפוגעני.

אני בחרתי להגיב ליובל מיד בתגובה קצרה מנומקת ואדיבה ניסיתי להסביר למה אני מבין את הביקורת שלו, אבל לא מקבל אותה. אודה ולא אבוש שבליבי רציתי להשתין לו על הידית של האוטו. לשמחתי, היות והגבתי מהר, והקפדתי לכתוב לעניין – בתגובות התפתח מיני דיון קצרצר על המודל העסקי של החברה שלי, והפוסט שעסק בלופט גשפט שלי ובמופרכות שלי בתחילה התעשר מעט בעוד כמה דעות שאחת מהן הייתה גם הדעה שלי.

לפוסט הזה יש מוסר השכל משולש: ראשית, יובל חייב להתחיל להשתמש במילה אחרת מעבר ל"מופרך". שנית, אם לאחר שלחצתם את ידו של יובל יש לכם ריח של שתן ביד – אני לא מכחיש ולא מאשר שיש לי קשר לזה. שלישית, חברות יקרות, מושאי ביקורת יקרים, אנשים שנעלבו על משהו שהם באמת מקדישים לו את זמנם, חייהם וחלומותיהם: I feel your pain. אבל תביעות לשון הרע, אלא אם פרסמו עליכם שקרים גסים ומטונפים, אלא אם הצמידו אתכם לפינה שאין אלא להגיב אחרת, הן התקפה משפטית על חופש הביטוי של מי שמבקר אתכם, והן הדבר גרוע ביותר שאתם יכולים לעשות לעצמכם.

אה כן, ולפריביז הולך אחלה. טפו טפו טפו.

***

עד כאן הטקסט של אפי.

זו הזדמנות עבורי לומר שלפני כמה שבועות קראתי איפשהו על כך שפריביז ממש מצליחה. ניסיתי להיזכר האם זו לא איזו חברה שבעבר ירדתי עליה. עשיתי חיפוש בגלוב, וכן, ירדתי עליה. אני מודה ומתוודה, הייתי בטוח שהיא תכשל בגלל מודל עסקי שנראה לי רעוע. אם אפי אומר שהעסקים מוצלחים חזקה עליו שהוא יודע מה שהוא אומר והמשמעות היא שטעיתי. בגדול.

זה קורה לטובים ממני וכאשר אני טועה אני לא מהסס להסיר את הכובע; שאפו אפי.

עדיין אין לי מושג איך ולמה החברה שלך מצליחה. מצד שני, בשביל שהחברה שלך תצליח לא צריך שלי יהיה מושג. צריך שלך יהיה מושג – ונראה שיש לך.

כל הכבוד ובהצלחה.