לפני תשעה חודשים התקיים כנס שחשף את תוצאותיו של מחקר "ללמוד עם טכנולוגיה", מחקר שני שעמדתי בראשו ושבוצע בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל, ומומן על ידי "גוגל" ישראל (את הדוח המסכם של תוצאות המחקר ניתן להוריד כאן בעברית ובאנגלית).

סביב הדוח המסכם, ומאוחר יותר סביב הצגת הנתונים התחולל ויכוח קטן. הוויכוח נגע להקדמה שכתבתי שבה ציינתי כי ב-30 השנים האחרונות הכריז משרד החינוך על 12 תכניות שונות שמטרתן לשלב טכנולוגיות מידע במערכת החינוך הישראלית. 12 תכניות ב-30 שנה. אני טענתי שהעובדה הזו מטרידה. נטען כלפיי שהניסוח הזה תוקפני, מזלזל ולא מוצדק.

זה לא נגמר בכך. בלב המחקר עמד סקר שבדק את עמדות התלמידים ביחס לשימוש בטכנולוגיות חינוכיות בכיתה ובבית. הנשאלים היו תלמידים בגילאי 12-17, כלומר בחטיבות הביניים ובתיכונים. חלק מהממצאים לא היה מחמיאים. בעת הצגת הנתונים נטען כי "תכנית התקשוב הלאומית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21", התכנית שעליה חתום שר החינוך גדעון סער, ואשר תזרים סכומי כסף אדירים לבתי הספר כחלק מרפורמה טכנולוגית עליה הוא הכריז, טרם הגיעה לחטיבות הביניים (היא החלה בבתי ספר יסודיים) וכי היא צפויה להגיע "בשנה הבאה", כלומר זו שתתחיל עוד שבוע. משום כך יש להבין את הממצאים ככאלו שהתגלו "עוד טרם נכנסה תכנית התקשוב הלאומית לחטיבות הביניים". רוצה לומר, הכל עומד להשתפר.

בטח.

עיתון "הארץ" מפרסם הבוקר כי:

משרד החינוך יקפיא החל משנת הלימודים הקרובה (תשע"ד) את הרחבת "תוכנית התקשוב הלאומית להתאמת מערכת החינוך למאה ה–21". במסגרת התוכנית הושקעו עד כה כחצי מיליארד שקלים ברישות כ-1,300 בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים בגישה לאינטרנט, הצבת ציוד אלקטרוני בכיתות, הענקת מחשבים ניידים למורים ולחלק מהתלמידים, הכשרת המורים לשימוש בכלי למידה ממוחשבים ופיתוח תוכניות לימודים מתאימות. התוכנית, שיישומה החל בבתי ספר לפני כשנתיים, נחשבה לאחת מתוכניות הדגל של מערכת החינוך בראשותו של השר הקודם, גדעון סער.

עד כה הוחלט כי התוכנית תוקפא לחלוטין ב–150 חטיבות ביניים ברחבי הארץ. כמו כן, הוחלט כי בכ–1,300 בתי ספר שכבר שכבר קיבלו ציוד אלקטרוני וחוברו לאינטרנט, ייאלצו הרשויות המקומיות לממן חלק מהתוכנית. במסמך שמופיע באתר המשרד נכתב כי “התקצוב בתי הספר ייקבע על פי מפתח השתתפות חלקי הנגזר מהמדד סוציו־אקונומי (אשכולות סוציו־דמוגרפיים) של כל רשות”. מורים ששימשו כרכזי תקשוב ב–150 החטיבות שבהן הוקפאה התוכנית לחלוטין, התלוננו על כך שלא קיבלו הודעה רשמית על החלטת המשרד, אלא רק מכתב פיטורים. בתחילה, הבטיח להם המשרד כי מדובר בהליך פרוצדורלי והם יועסקו שוב, אך עד עתה לא קיבלו מכתב העסקה מחדש. בנוסף, למורים לא הוענקו מחשבים ניידים, כפי שהובטח להם שייעשה עד ינואר 2013.

הדבר היחיד הקבוע במשרד החינוך הוא האופן שבו רפורמות בתחום הטכנולוגיה מוכרזות ואז נקברות. מה שהחל בקול תרועה רמה ובהרבה מאוד התלהבות, נקבר ברגע שמגיע שר חינוך חדש. בישראל אין המשכיות שלטונית בשום תחום ובתחום החינוך היא בולטת במיוחד.

כל שר יודע שהוא מגיע לתקופה קצרה שנעה בין שנה לארבע שנים לכל היותר. מכיוון שמערכת החינוך היא מערכת אטית מעצם טיבה (כמעט ולא ניתן לבצע שינויים במהלך השנה), יש לך, כשר חינוך, שתיים אולי שלוש הזדמנויות בסך הכל להטביע חותם על המערכת. משום כך, ביד אחת שרי החינוך ממהרים להכריז על רפורמות חדשות וביד השניה הם ממהרים לקבור רפורמות שהוכרזו על ידי קודמם, כי הם זקוקים לכסף עבור הרפורמה שלהם.

מה באשר לתלמידים, לחשיבה לטווח ארוך, לתכנון אסטרטגי, לקוהרנטיות, למורים שמכשירים אותם ואז לא משתמשים בהם, לעובדים ששוכרים ואז מפטרים, לתכניות לימודים שמשקיעים בפיתוחן אלפי שעות אדם ואז זורקים אותן לפח, לכנסים, ימי הערכות וסמינרים שבהם מציגים את הרפורמה, דוחפים אותה ומגייסים את המערכת עבורה? כל זה פחות חשוב.

כך מתנהלת המדיניות בישראל בתת-תחום אחד – טכנולוגיה וחינוך. קחו את הדוגמה הקטנה הזו ותכפילו אותה פי אלף וקיבלתם את מדינת ישראל.

בשבוע החולף נכתבו אינספור טקסטים שנגעו למחאה המתחדשת ובעיקר לאופן שבו יאיר לפיד הפך בבת אחת לאיש הרע במדינת ישראל, האיש והגרזן, האיש והגזירות, האיש והקיצוצים. אני אף פעם לא התפעלתי מיאיר לפיד, ולא תמצאו אותי מצביע בשבילו, אבל מצאתי את השנאה כלפיו לקצת משונה.

ברור לגמרי מי האיש הרע בסיפור הזה: נתניהו. הוא רע בסיפור הזה שלוש פעמים. פעם ראשונה בגלל שאם יש בנאדם ממש מושחת, מושחת עד היסוד, הרי שזה נתניהו. למעשה, אני אגדיל ואומר שכל מי שבוחר לעבוד עם נתניהו בדרך כזו או אחרת, הוא עצמו מושחת כי אין דרך לעבוד עם אדם כל כך מושחת אם אתה לא מושחת בעצמך. פעם שניה מכיוון שהממשלה שהורישה את הבור שנקרא "הגירעון" היא הממשלה הקודמת שנתניהו עמד בראשונה, ופעם שלישית מכיוון שדרך הפעולה הרגילה של נתניהו היא להרחיק מעצמו את האש ולתת לשר האוצר שלו לחטוף בראש.

ובכל זאת, לפיד ספג הרבה מאוד אש. לכולם ברור שלפיד הוא לא מלאך (הוא היה יכול לעשות הרבה יותר, כל כך הרבה יותר) אבל מצד שני יש גבול כמה ניתן להאשים שר אוצר ירוק, מחוסר כל ידע כלכלי, שבקושי חודשיים בתפקיד. לכן רבים ניסו בימים האחרונים להסביר מדוע בכל זאת הוא ספג את כל הזעם הציבורי. כולם הסכימו שהציבור מאוכזב מלפיד אבל ממה בדיוק? היו שטענו שהציבור התאכזב מכך שהסתבר שלפיד חלש ולכן הוא נתן לפקידי האוצר לנהל אותו, היו שטענו שהציבור התאכזב בגלל שהוא הציג את אותה התכנית שהיה מציג שטייניץ, היו שטענו שהציבור התאכזב בשל הברית עם עיני, היו שטענו שהציבור התאכזב בגלל שלפיד נמנע מלהילחם ב"מחוברים" וכן הלאה וכן הלאה.

הרגשתי ששום דבר מאלו לא לגמרי נגע בשורש העניין ואני חושב שעכשיו הבנתי למה.

הסיבה האמיתית, לדעתי, שהזעם התנקז ללפיד היא שלמרות שלכולם ברור שהאיש המרכזי שאליו צריך להפנות את כל הכעס הוא אדון מיטה מעופפת, לפיד הבטיח משהו ולא עמד בהבטחתו. לא, לא ההבטחה שלא ייגע במעמד הביניים, או שיילחם בחרדים או בכל הדברים האלו. לפיד הבטיח משהו אחר לגמרי, הוא הבטיח תקווה.

הקוד הגנטי של הפוליטיקה של נתניהו הוא קוד של הפחדה מעורבת בשיסוי. את השיסוי ניסה נתניהו בקדנציה הראשונה שלו. זה נגמר בבכי מבחינתו. אבל ההפחדה, ההפחדה עבדה מצוין. נתניהו הוא מלך מלכי ההפחדות. אם תחפרו היטב לעומק הפוליטיקה של נתניהו תגלו בכל מקום הפחדה: בכל מקום נתניהו רואה איום, בכל מקום הוא רואה סכנה. הסיבה לכך פשוטה, נתניהו עצמו הוא איש רדוף והוא מנהל פוליטיקה המבוססת על תחושה של רדיפה, של פרנויה מתמדת, של תחושה שכולם רוצים לחסל אותך, להרוג אותך, להדיח אותך, להשמיד אותך.

הפוליטיקה של נתניהו היא לעולם פוליטיקה חמוצה, זעופה, מבוססת על הפחדות, על דם, יזע ודמעות, על הנרטיב של היהודי העלוב, המושפל, הנרדף, המאוים (אבל אל דאגה! אנחנו נראה להם מה זה!).

לפיד הציע משהו אחר. אם תשימו בצד את כל ההבטחות הספציפיות שלו, תגלו שמה שמבצבץ תחתן הוא תקווה. תקווה לפוליטיקה אחרת (הם קוראים לה "פוליטיקה חדשה" – עד כדי כך אנחנו לא זוכרים את הימים שנתניהו לא הפחיד אותנו), פוליטיקה שיש בה תקווה. זו בדיוק הסיבה שברק אובמה התקבל בכזה חיבוק בישראל – כי הפוליטיקה שהוא מציע היא לא פוליטיקה של הפחדה אלא פוליטיקה שיש בה אור בקצה המנהרה, פוליטיקה שמציעה לנהל שיח שלא מבוסס על "בוווו!!! נכון נבהלתם? איזה מזל שאני כאן?!", אלא כזו שיש בה גם אמת אבל גם חיוך, גם אתגר אבל גם חוש הומור, פוליטיקה שיש בה משהו שגורם לך לקום בבוקר עם הדבר הזה בלב, נו, עם תקווה.

אתם חושבים שזה מקרה שכאשר מקלידים ב"גוגל תמונות" את המילה Hope, הפוסטר של אובמה מופיע?

זה לא מקרה. זו בחירה פוליטית מודעת והאנרגיה של התקווה, שיש שטוענים שכמעט ונגמרה לאובמה לפני הבחירות וביתר שאת בחודשים שלאחריהן, הצליחה לתדלק לנשיא האפרו-האמריקאי הראשון בהיסטוריה האמריקאית שתי קדנציות.

הרגע שבו לפיד איבד את הקרדיט הציבורי שלו היה הרגע שבו במסיבת העיתונאים עם עופר עיני הוא הזכיר את השם "יוון". הישראלים אמרו לעצמם "רגע, רגע. מאיפה זה מוכר לי? אההה, כן, זה בעצם שטייניץ, הכלבלב של נתניהו, שאימץ את טקטיקת ההפחדה של הבוס שלו מאלף ועד תו". הרגע שבו לפיד נסוג לרטוריקת ההפחדה (שהיא הרטוריקה העלובה ביותר, אך גם היעילה ביותר – זו הסיבה שנתניהו, העלוב שבראשי ממשלות ישראל, משתמש בה) היה הרגע שהישראלים הבינו שלא תקווה ולא נעליים, לא פוליטיקה חדשה ולא פוליטיקה של תקווה. הם פתחו את הטלוויזיה כדי לשמוע את יאיר לפיד ובמקום זה שמעו את ביבי נתניהו, מפחיד אותם.

המפגינים יצאו נגד יאיר לפיד לא כי הוא הטיל עליהם מסים. מי שקנה את השקרים של נתניהו ושל שטייניץ שאמרו לפני הבחירות שהם לא יטילו מסים, צריך לבדוק את תפיסת המציאות שלו. לדעתי רוב האנשים ידעו שאחרי הבחירות יהיו פה מסים והם גם ידעו שהגזירות לא יפסחו עליהם. הבעיה שלהם היא לא שלפיד הטיל עליהם מסים. הבעיה היא שהוא לקח מהם את הדבר היחיד שעוד נשאר להם – תקווה.

לפיד אינו טיפש. באיחור, הוא הבין את זה.

זה לא מקרה שספר התקציב נפתח במלים: "זהו תקציב של תקווה". רק שהפעם אף אחד לא קונה את זה. המסיכה הורמה.

לפני כעשרה ימים קיבלתי טלפון משגרירות ארה"ב בישראל. הם סיפרו לי שקייטי רוז גליקמן, שעבדה במטה ברק אובמה בתחום הדיגיטל, מגיעה לישראל. שאלו אותי אם נהיה מעוניינים לארח אותה להרצאה בבית הספר לתקשורת, במכללה למנהל. היה ברור שזו הזדמנות שאין להחמיץ. תוך שעתיים הכל היה תפור. היום בבוקר היא הגיעה לשיעור בקורס שעוסק באקטיביזם ושינוי חברתי, ודיברה עם כמאה סטודנטים באולם שלא נותר בו כסא אחד ריק. זו היתה חוויה מרתקת.

גליקמן היא אישה צעירה, בסך הכל בת 28. היא סיפרה שהיא למדה עיצוב גרפי אבל בשנת 2007 היא שמעה נאום של ברק אובמה והבינה שהיא חייבת לעבוד עבורו. היא תרמה 10 דולר באמצעות אתר האינטרנט של הקמפיין ואז התנדבה לעבור מדלת לדלת כדי לשכנע את המצביעים להצביע עבור אובמה. בקמפיין  2012 התפקיד שלה היה גדול ומורכב בהרבה. היא היתה חלק מהצוות המצומצם שהקים את המטה הדיגיטלי של אובמה שמנה בסוף של דבר יותר מ-200 איש שכללו גרפיקאים, מנהלי מוצר, מעצבים, אנשי וידאו, מתכנתים, מנהלי קהילות ומה לא.

בהרצאה הקצרה שלה (שבסופה נשאלו שאלות רבות מצד סגל המרצים והסטודנטים) היא המחישה כיצד הקמפיין הדיגיטלי של אובמה היה לא פחות ממכונה משומנת. שום דבר, ואני מתכוון לשום דבר, לא נשאר ליד המקרה. כל מידע נותח, כל מסר נוסה, נבדק ונשלח, כל מערכת שאפשר היה להשתמש בה השתמשו בה. עבור כל מדינה עוצב מסר דיגיטלי שונה, עבור כל פלח באוכלוסייה עוצב מסר דיגיטלי שונה. חשבונות פייסבוק נפתחו ונוהלו, אתרי אינטרנט עוצבו, הוקמו ופותחו והכל במטרה לארגן את התומכים, לגרום להם לדבר עם החברים שלהם כדי שגם הם יתמכו ובעיקר כדי להניע עשרות מיליוני בני אדם לקלפי ולהישאר שם גם כאשר הם צריכים להמתין שעות בתור.

כמעט 700 מיליון דולר נתרמו לקמפיין אובמה על ידי אזרחים רגילים. סכום התרומה הממוצע עמד על 53 דולר. 35 מיליון בני אדם שעקבו אחר חשבון הפייסבוק של הנשיא התבקשו לקיים אירועים, עצרות, להרים טלפונים כדי לשכנע אנשים אחרים.

האופן שבו גליקמן מתארת את דרך הפעולה של הקמפיין הדיגיטלי ממחיש עד כמה הקמפיין היה שיטתי, עד כמה מנהליו השקיעו מחשבה, כסף ואנרגיה בעולם הדיגיטלי. עוד לפני ההרצאה יצא לי להחליף עם גליקמן כמה מילים. לדבריה, העולם הדיגיטלי בארה"ב הוא כבר מזמן לא "הדבר הזה של הצעירים". כולם ברשת והסגמנט הצומח ביותר בפייסבוק הוא נשים מעל לגיל 50.

אני מודה שהיה משהו מרגש בהתלהבות של אדם צעיר כל כך מפוליטיקאי. מרגש ומדבק. היא אשכרה עשתה לי חשק לקחת חלק בקמפיין בחירות דיגיטלי. אלא שכמובן יש כמה הבדלים בין ישראל לארצות הברית. ראשית, המשאבים שמופנים לעולם הדיגיטלי קטנים בישראל פי כמה בהשוואה למשאבים שמופנים בארה"ב. שנית, על אף שבישראל היו מטות בחירות שלקחו את העולם הדיגיטלי ברצינות ועשו בו עבודה מרשימה למדי (כמו מפלגה העבודה ויש עתיד), יש לי תחושה שהם היו רחוקים מהשיטתיות הכל כך עמוקה ומרשימה שגליקמן סיפרה עליה. ולבסוף, לאמריקאים יש את ברק אובמה. לנו יש את ביבי.

שאלתי את גליקמן אם היא היתה נוכחת בחדר כאשר אובמה דיבר עם הפעילים המרכזיים, הודה להם ולא הצליח לעצור את דמעות ההתרגשות שלו. היא אמרה שכן. "כולם בכו בחדר", היא אמרה. "גם אני בכיתי. מה שלא רואים אחרי שהקטע נגמר הוא שאובמה עבר אדם אדם בחדר, התחבק איתו, דיבר איתו, הצטלם איתו. יש לי תמונה עם אובמה וזה היה שווה הכל", היא אמרה.

לך תמצא כזו התלהבות מפוליטיקאים בישראל.

ה-6 בדצמבר 2012. "כלכליסט":

"מאז פרסום תוצאות הפריימריז ביום שישי דרש פרץ מיחימוביץ' להתחייב בפומבי לכך שלא תשב בממשלה אחת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. יו"ר המפלגה סירבה להצהיר זאת באופן חד משמעי ופרץ בתגובה הודיע כי מבחינתו ישיבה בממשלה כזו היא קו אדום".

אין לי ציפיות מציפי לבני. כתבתי פוסט שמסביר מדוע אסור להצביע לציפי לבני, הגברת הנקייה, שהכריזה שהיא תחליף את ביבי נתניהו ואז מיהרה לזחול ראשונה לממשלה שלו. אין לי מילה טובה להגיד על לבני כי אין בתוכה כלום. היא ריק. כל שיש לי זה בוז מוחלט כלפי כל מי שהצביע לה.

אבל על עמיר פרץ דווקא היו לי כמה מילים לומר כיוון שתמיד הרגשתי שהוא מייצג משהו. מייצג איזושהי תפיסה סדורה, מוצקת ואידאולוגית ביחס למדיניות כלכלית, ביחס לאדם העובד, ביחס לאופן שבו המדינה צריכה לטפל באזרחיה. אפשר להסכים ואפשר לא להסכים, אבל לפחות יש לו איזושהי תפיסת עולם. 

ובכן, אותו עמיר פרץ, עזב את מפלגת העבודה מכיוון, כך הוא הסביר, שיושבת הראש שלו, שלי יחימוביץ, סירבה להתחייב בפומבי שלא תשב בממשלה אחת עם ראש הממשלה נתניהו ויו"ר ישראל ביתנו. אני עובר ללבני, הוא הסביר כי פה מצאתי אידאולוגיה, כי פה מצאתי עמוד שדרה, כי לבני "הצהירה עם הקמת המפלגה החדשה כי היא מתחייבת להמליץ לנשיא להטיל על מועמד מתוך גוש המרכז-שמאל את הרכבת הממשלה", הוא הבהיר לכל מי שרק רצה לשמוע.

והנה העמיר פרץ הזה שורץ עכשיו כמספר שלוש של ה-תנועה, שזחלה על גחונה כדי לקבל תיק בממשלת נתניהו.

כן, זה עמיר פרץ, שהצהיר מיד אחרי שעזב את מפלגת העבודה כך:

לאחר שהטיל את הפצצה הפוליטית, שלפיה הוא עורק ממפלגת "העבודה" אל רשימתה של ציפי לבני, "התנועה", הגיע מי שהיה מספר שלוש במפלגתה של יחימוביץ' לאולפן חדשות 2, וציין באופן מפורש כי ביתו הפוליטי החדש לא ייכנס לממשלתו של בנימין נתניהו.

בהמשך הוסיף:

"ציפי לבני סירבה להכנס לממשלת נתניהו ואני מאמין לסולם הערכים שלה. אני אומר באופן מפורש כי לא נשב בממשלה שכזו".

חרא על הפרצוף שלך, עמיר פרץ. חרא על סולם הערכים שלך ושל ציפי לבני, חרא על שניכם ביחד.
אפס מאופס.

קשה לומר משהו על מירי רגב שלא נאמר. רגב היא גם ההוכחה לכך שלעתים האבולוציה מתרשלת בתפקידה, וגם לכך שבארגונים גדולים, וצה"ל הוא דוגמה טובה לכך, יש אפשרות לאנשים בינוניים לגמרי להתקדם בסולם הדרגות ולהגיע עד לדרגות הבכירות ביותר.

אבל הנזק שרגב גורמת הוא גדול בהרבה מהנזק הנקודתי שנגרם בשל ההתנהגות הבהמית שבה היא מקפידה לדבוק (ואולי היא פשוט לא יכולה אחרת) ואפילו יותר מהנזק המצטבר שנגרם למוסד הכנסת אשר אחת מנבחרותיו מפיקה על בסיס קבוע פנינים, תובנות, אבחנות והצהרות שמתחרות עם אלו שמפיקות גרביים ממוצעות. הנזק המצטבר נובע מכך שהבוחרים (למעט אלו שנורא מתרשמים מ"האותנטיות" של רגב) מביטים בייאוש באישה הזו ומכלילים את רמתה על שאר נבחרי הציבור. זהו נזק אמיתי לדמוקרטיה הישראלית שגם כך אינה זוכה לציונים גבוהים מאזרחי המדינה.

הנזק שרגב גורמת הוא גם נזק רטרואקטיבי.

טרם נבחרה לכנסת, שימשה רגב בשני תפקידים בעלי פרופיל ציבורי גבוה יחסית בשל השפעתם על השיח במדינה. הראשון הוא הצנזורית הצבאית של צה"ל והשני הוא דוברת צה"ל. לפני כמה ימים קראתי שמישהו כתב בפייסבוק שהוא לא מאמין עד כמה הצנזורה הישראלית, שניסתה לחסום את הפרסומים שפורסמו בכלי התקשורת באוסטרליה, מטומטמת, אבל אז הוא נזכר שמירי רגב היתה הצנזורית הצבאית הראשית וזה כבר מסביר הכל.

זה משעשע אבל זה גם עצוב.

בראש הצנזורה הצבאית עומדת כיום תא"ל סימה וקנין-גיל שהיה לי הכבוד להיפגש איתה ואף להנחות פאנל שבו היא ישבה. ההתרשמות שלי היתה שמדובר באישה אינטליגנטית, מעודכנת, רהוטה, שמבינה היטב את מגבלות הכוח כמו גם את כללי המשחק הדמוקרטי. ממש לא הופתעתי לשמוע את הראיון שלה עם אילנה דיין בגלי צה"ל בו אמרה שאין לה בעיה עם השאלות ששאלו זהבה גלאון, דב חנין ואחמד טיבי, שבו ציינה שהיא יודעת שבעולם החדש אין יכולת אמיתית להסתיר דברים ושלמעשה לא נכון להסתיר דברים.

הבעיה היא שהאישיות של רגב כה דומיננטית בסירחון שהיא מדיפה, שהיא מצחינה רטרואקטיבית גם את תפקידי העבר שבהם שימשה ומספקת תחמושת למי שסבור שהאנשים שמכהנים היום בתפקיד (או שיכהנו בו בעתיד), הם אנשים בינוניים, בלתי ראויים שמועלים בתפקידם.

ליבי על תא"ל וקנין-גיל על שהיא צריכה להתמודד עם המורשת של רגב זאת על אף שאין ביניהן שום קשר, לא תיאורטי, לא פרקטי ולא תפיסתי.