1. אפילו אני, כאשר הסברתי "מדוע אסור להצביע לציפי לבני", לא הבנתי עד כמה חזרתה של הגיברת אל הפוליטיקה הרסנית. לא רק שלבני היא האגו בהתגלמותו, לא רק שאני שומע אותה מדברת על "טובת המדינה" והגוף שלי מתמלא פריחה, לבני הצליחה לבנות רשימה שנראית כמו פאזל שמורכב משש קופסאות שונות שבכל אחת מהן פאזל אחר.
מה התשתית הרעיונית שמחברת את ציפי לבני, עם עמרם מצנע, עמיר פרץ, אלעזר שטרן ומאיר שטרית. לא באמת, מה? אם זו תפישת עולם כלכלית, מה עושה שם לבני עצמה? אם זו תפישת עולם מדינית, איך בדיוק עמרם מצנע מסתדר עם אלעזר שטרן? מה משותף לחמשת האנשים האלו? אני כבר לא מדבר על שאר הרשימה שמורכבת מפליטי "קדימה" שנדחפו הרחק לאחור שכן כל התפקיד שלהם הוא להביא כסף מימון מפלגות. מה מחבר ביניהם?
ובכלל, מי מצביע לתמהיל האידיוטי הזה של אנשים? אחת שעשרות אלפי אנשים העדיפו את מופז עליה; אחר שהתפטר מראשות מפלגת העבודה כמה חודשים אחרי שכבש אותה; שלישי שכבר פקד אלפי אנשים עבור "קדימה" אבל לא עבר ל"קדימה" כיוון ש"קדימה" עצמה התרסקה ולכן חיפש פלטפורמה (אידאולוגית, כמובן אידאולוגית) לעבור אליה, רביעי הוא אלעזר "כל ילד יודע, שביחידות הקרביות אין אף אחד מתל אביב אלא יש רק רוסים ודתיים-לאומיים, עובדה שאין הרוגים ואין לוויות צבאיות שיוצאות מתל אביב" שטרן, וחמישי הוא מי שחשב לעמוד בראש מפלגת הגמלאים אבל אפילו הגמלאים שאלו את עצמם "מי זה הכלומניק הזה שרוצה לעמוד בראש מפלגת הגמלאים?" ולכן עבר להיות כלומניק חמישי אצל לבני. מי מצביע לחבורת הפליטים הזו?
"התנועה" עם לבני מלמדת שהדנ"א של "קדימה" (שלבני עמדה בראשה במשך תקופה לא מבוטלת) ימשיך לקנן גם בכנסת ה-19. גורלה של "התנועה" יהיה כגורלה של "קדימה" לא לפני שהיא תצליח לרסק את גוש המרכז-שמאל, לפגוע (פעם נוספת) במרצ ולהותיר אחריה חבורה של אנשים שלא יעשו כלום, לא יתרמו כלום וייעלמו אל תהום הנשייה. בעיקר, "התנועה" תרחיק אנשים מלהצביע בכלל כיוון שאחרי שרואים את המפלגה המגעילה הזו, שמוציא שם רע לפוליטיקה, אנשים יתקשו להצביע לפוליטיקאים מבלי להקיא קצת בפה.
2. אפרופו תהום הנשייה, צריך לומר כמה דברים על ההולכים.
דליה איציק למשל. אני מנסה לחשוב על מישהו שנורא מצטער שדליה איציק הולכת. אני מנסה לחשוב על יוזמה, על חוק, על מהלך, על אירוע, על משהו שבו אתה אומר "אבל שמעת את דליה איציק?" או "אבל ראית איך דליה איציק התייצבה באומץ?" או "לפחות היתה שם דליה איציק" או "יש מזל שדליה איציק הצילה את המצב". אני מנסה להיזכר על משהו אחד כזה. אחד. אני לא חמדן. אני מחפש רק אחד. ולא מצליח להיזכר.
כאשר ציפי לבני ושאול מופז התקוטטו על ראשות קדימה, הקפידה דליה איציק לא להזדהות עם אחד משני הצדדים. למה? גם מכיוון שהיא שדליה איציק היא טופו פוליטי וגם מכיוון שהיא העריכה שמבחינה פוליטית עדיף לה להישאר על הגדר. כשאתה על הגדר המנצח יוכל לבוא אליך בטענות שתמכת בצד השני. כן, זו מורשתה של דליה איציק. אפס עשייה ואפס עמדות כאידאולוגיה שימושית. לגזור ולשמור.
או שלום שמחון. כאשר שקלתי להתפקד למפלגת העבודה, היו שתי סיבות עיקריות לכך. הראשונה היתה האושר הגדול שהציף אותי כאשר ברק לקח איתו את שלום שמחון, האב-טיפוס של הכלבלב הפוליטי. שמחון היה האיש שנשלח להתראיין בכל פעם שמישהו תקף את ברק. התפקיד שלו היה לתקוף את מי שתקף את ברק ולהזכיר לכולם שברק הוא שר הביטחון של מדינת ישראל. זהו. זה היה התפקיד שלו. בשאר הזמן הוא היה עסוק בקצת שחיתויות. בכל זאת, לבנאדם היה קצת זמן פנוי (אגב, הסיבה השניה שבגללה התפקדתי היתה כדי לוודא שעמיר פרץ לא מנצח. אני חושב שעכשיו ברור יותר למה זו היתה סיבה חשובה).
אפילו בהודעת הפרישה שלו שמחון לא מצליח להסתיר את מה שמניע אותו בדרך כלל:
"חרף פניות של מפלגות מכל הקשת הפוליטית לרוץ ברשימתן כנציג ההתיישבות, העדפתי לגלות נאמנות לחבריי במפלגת עצמאות ולא לדאוג לסידור עבודה לעצמי"
לא לדאוג לסידור עבודה לעצמי. כי זה מה שאני תמיד עושה – דואג לסידור עבודה לעצמי. החלטתי לנוח קצת. איזה אפס.
3. אז עם מה נשארנו אחרי כל זה? עם ביבי.
כתיבת תגובה