ביולי 2011 עלה ליוטיוב הקליפ של Gotye לשיר "Somebody That I Used To Know". תוך זמן לא ארוך הפך השיר הזה לאחד השירים הפופולריים ביוטיוב ונכון לרגע זה הוא זכה לכמעט 360 מיליון צפיות, מקום 45 ברשימת 100 הקליפים הנצפים ביוטיוב. הנה קליפ:

כאן, בדיוק בשלב הזה, נכנסת יוטיוב לפעולה. חצי שנה לאחר הופעת הקליפ המקורי, להקת Walk Off the Earth העלתה גרסת cover לשיר. הביצוע, בעיניי, הוא מקסים ויוצא דופן וגם הוא זכה לתשומת לב ניכרת – יותר מ-140 מיליון צפיות. הנה הקליפ.

אחרי גרסת ה-cover הגיע גרסת הפרודיה על גרסת ה-cover. הפרודיה מבוססת גם האסתטיקה של הקליפ של Walk Off the Earth ולא פחות חשוב מכך על מילים ממש משעשעות. אני ממש אוהב את הביצוע הזה, שזכה ליותר מ-12 מיליון צפיות.

אז אחרי שיש את המקור שעליו עושים cover שעליו עושים פרודיה, מגיע תור הפארסה. היא יוצאת מנקודת הנחה שהגולשים מכירים את המקור, מכירים את ה-cover ואולי אפילו את הפרודיה. התוצאה, שזכתה לכמעט 300 אלף צפיות, מצחיקה ממש.

והנה בקליפת אגוז הסיבות שאני כל כך אוהב את יוטיוב: מצד אחד במה להצגת אמנות, שעליה בונים אמנות אחרת, שזוכה שלפרודיה על פרודיה וכן הלאה ומצד שני מספרי הצפיות מספקים המחשה מקסימה לרעיון של "הזנב הארוך".

השיר הזה, בעיניי, הוא דוגמה הרבה יותר מוצלחת לאופן שבו יוטיוב מתפקדת כזירה יצירתית ותרבותית, הרבה יותר מ"גנגם-סטייל" על אלפי הגרסאות שלו, ואפילו יותר מ-call me maybe, שגם הוא זכה לפופולריות רבה ולאינספור גרסאות.

כל כך הרגיז אותי הטקסט המטופש עד אימה שהתפרסם ב"חורים ברשת", עד שלא הספקתי לכתוב כמה מילים על העניין עצמו.

אנשים מתים מדי יום, חלקם בצורה טרגית ממש ובכל זאת, רק מדי פעם, חודר ללב הקונצנזוס הישראלי כאב ציבורי של אדם פרטי לגמרי. המוות של ענת גוב, כך אני מתרשם, הוא כזה. אולי בגלל דמותו של בעלה ואולי בגלל אישיותה ופועלה התרבותי של ענת עצמה. איך שלא מסתכלים על זה, זה פשוט עצוב.

היום, בדרך מפה לשם, שמעתי את השיר "עדיין מחכה לך" מתוך "אין עוד יום", שהוא בעיניי התקליט הכי מוצלח ומרשים של גידי גוב. השיר הזה, שאת מילותיו כתב חיים חפר, הוא אחד משירי האהבה המקסימים בשפה העברית.

איכשהו יש לי משהו לדיוויד ברוזה. באופן כללי אחותי אשמה בזה – היא נורא אהבה אותו ובבית התנגנו כל הזמן שירים שלו, השירים הישנים שלו.

לפני שלוש שנים  התקיימה מסיבת עיתונאים שלדיוויד ברוזה היה בה עניין מיוחד ולכן הוא הופיע בה וניגן כמה שירים. כתבתי עליה בזמנו – הנה כאן. אבל אז לא כתבתי את כל מה שקרה באותו האירוע וכעת, בעקבות שיר שלו שהתנגן ברקע, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב. בסוף מסיבת העיתונאים הוא הסתובב וקשקש עם כמה אנשים. עשיתי משהו שרק לעתים רחוקות אני עושה, וניגשתי אליו. הצגתי את עצמי ואז סיפרתי לו סיפור.

סיפרתי לו שביוני 1993 לקחה אותי מי שהיתה אז חברה שלי להופעה שלו. לא זכרתי לומר לו איפה היתה ההופעה (הוא שאל) אבל כן זכרתי שזו היתה אחת ההופעות הראשונות שראיתי. כנער אף פעם לא הייתי חובב גדול של מוזיקה או של הופעות חיות.

זו היתה הופעה מהממת. זמן קצר קודם לכן הוא הוציא תקליט חדש, "נשיקה גנובה", והוא שר מתוכו לא מעט שירים. זו היתה חוויה מוזיקלית, רוחנית כמעט לראות אותו שם על הבמה מלהטט עם גיטרה בדרך שמעולם לא הכרתי. ההופעה הזו השאירה עליי כזה רושם עז שעשיתי משהו שמעולם לא עשיתי – שמרתי את הכרטיסים בתוך הדיסק שאותו קניתי מיד לאחר ההופעה. הכרטיסים עדיין בתוך הדיסק. הנה הם.

אחרי ההופעה אמרתי לעצמי שמי שלוקחת אותי לכזו הופעה, מי שדואגת להעביר אותי כזו חוויה, היא מישהי שארצה לבלות איתה הרבה מאוד שנים. כעבור כמה שנים התחתנתי איתה ויש לנו ביחד שלוש בנות מקסימות (ומחר היא חוגגת יום הולדת).

דיוויד ברוזה הסתכל עליי וחייך. "אתה רואה מה זה. איך לפעמים דברים משפיעים עלינו", הוא אמר. "תודה שסיפרת לי את זה".

ב"נשיקה גנובה" יש את "מתחת לשמיים" השחוק, שכמו שירים נוספים של ברוזה נשחקו במהלך השנים עד דק. יש לי הרגשה שגם לו נמאס מהם. דווקא השירים הפחות מוכרים בתקליט הזה הם בעיניי השירים הכי מקסימים שלו. הנה השניים האהובים עליי. את שניהם כתב יהונתן גפן, את שניהם הלחין ברוזה. בחלק האחרון של "איזדורה" שומעים את הנגינה המוטרפת של ברוזה, זו שהיממה אותי אז.

בדרך אל היום הפתוח בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל הכנסתי לנגן התקליטורים באוטו שלי את הדיסק של "האחים בלוז". ברשימת סרטי הקאלט האהובים עליי בעולם, "האחים בלוז" נמצא ללא כל ספק בשלישייה הפותחת לצד "ביג לבובסקי" (על המקום השלישי רבים כל כך הרבה סרטים שהחלטתי להותיר אותו פנוי. הצעות?).

הסרט הזה שודר בערוץ הראשון מתישהו בראשית שנות השמונים. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו. ישנתי אצל חבר מבית ספר באחד מימי השישי, והתיישבנו מול הטלוויזיה, ראינו אותו, ולא הפסקנו להתגלגל מצחוק. מעולם לא ראיתי כזה דבר קודם לכן.

מעבר לעובדה שזה סרט הורס, משולבים בו כמה מהשירים המגניבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בביצועים מופלאים שאותם מבצעים, מעבר לצמד ג'ון בלושי ודן אקרויד, גם ריי צ'ארלס ארית'ה פרנקלין, ואלילים נוספים של המוזיקה השחורה.

בחרתי רק שני שירים מתוך רשימת השירים המופלאה שמשולבת בסרט המוטרף הזה. הראשון הוא השיר בביצועו של ריי צ'ארלס והשני הוא אחד השירים שהצמד נותן בהופעה הגדולה שלהם, רגע לפני שהם בורחים אל תוך אחד ממרדפי המכוניות ההיסטריים ביותר שנראו על המסך.

באשר לכותרת של הפוסט? ובכן, מי שראה את הסרט יבין אותה.

לא הבנתם? הסיקו מסקנות וגשו לראות!