מדי פעם אני מזכיר את ניל פוסטמן, אחד הכותבים האהובים עליי בעולם כולו ומי שנתן לי את ההשראה – כמו גם את המסגרת התיאורטית – לכתיבת הספר הרביעי שלי, "קוד סמוי". אני כותב עליו פעם נוספת כי נתקלתי בציוץ שהיה גורם לפוסטמן לחייך – והיה לו חיוך נהדר.

פוסטמן כתב ספרים רבים, שלושה מהם תורגמו לעברית: "טכנופולין", "אבדן הילדות" ו"בידור עד מוות" (הוצאת ספרית פועלים, תרגם: אמיר צוקרמן), ספר שבו הוא עסק, בעיקר, באופן שבו הטלוויזיה השפיעה ושינתה את אמריקה; את הפוליטיקה שלה, את הרפואה, את הדת, את החינוך – את הדרך שבה האמריקאים תופשים את העולם.

ממש באמצע הספר, פוסטמן כותב כך: "מהי טלוויזיה? אילו סוגים של שיחות היא מאפשרת? אילו נטיות אינטלקטואליות היא מעודדת? איזה סוג של תרבות היא יוצרת?" תשובתו, שמגיעה בהמשך היא זו:

אין להקל ראש בעובדה שעל מסך הטלוויזיה, בידור הוא המטפורה לכל שיח… בבתי המשפט, בכיתות, בחדרי ניתוח, בחדרי ישיבות, בכנסיות ואפילו במטוסים, אמריקנים אינם מדברים עוד זה עם זה, אלא מבדרים זה את זה.

אכן, התשובה של פוסטמן ברורה: טלוויזיה לוקחת כל דבר והופכת אותו לבידור. שעשועונים טלוויזיוניים הם בידור, אין בכך ספק, אבל גם תכנית ראיונות בהן צועקים האחד על השני הם בידור (מישהו אמר "אופירה וברקו"?), גם מלחמה, כאשר היא מוצגת בטלוויזיה, הופכת לסוג של בידור ("הנה מאחוריי יוצא טיל מכיפת ברזל ו… ו… פגיעה! מדהים!!"). כל מה שהטלוויזיה נוגעת בו הופך לבידור. זו הסיבה שפוליטיקאים מסוימים נחשבים ל"טלוויזיוניים" ופוליטיקאים אחרים נתפסים "יבשים" ו"לא מעניינים". זה לא שהם לא מעניינים – הם פשוט לא מבדרים (וכן, יש גם פוליטיקאים שללא קשר לשאלת הטלוויזיה – הם לא מעניינים).

הסיבה שנזכרתי בכל זה היא בגלל ציוץ שפרסם כתב חדשות 12, יאיר שרקי.

היש צורך בהסבר נוסף?

כתב רציני, יאיר שרקי, לוקח כתב רציני אחר, מוחמד מג'אדלה, לאכול טשולנט ורגל קרושה בבני ברק. הנה תמונה. בקרוב תשודר גם הכתבה במהדורה. בואו לצפות.

זו, אגב, בדיוק הסיבה שהפסקתי לצפות במהדורות החדשות. יש בטלוויזיה תכניות הרבה יותר מבדרות מהן. אם אתה בעניין של בידור, למה להסתפק בתחליף?